הסבלנות נגמרה, והמחאה נגד הממשלה מתגברת

במוצאי שבת, עינב, אימו של החטוף מתן צנגאוקר, עמדה לצד בת זוגו, אילנה גריצבסקי, ששוחררה מהשבי אחרי 52 יום, וביחד עם קומץ חברים ניסו לחסום את הכביש מול הקריה. השוטרים, שזיהו את החטופה המשוחררת, היו עדינים איתם, אך מנעו מהם לחסום את התנועה.

"הגענו לכאן כי נמאס לנו להיות נחמדים ולדבר יפה. אני פונה ישירות לראש הממשלה נתניהו – אתה צריך להחזיר את הבן שלי הביתה, היום, אתמול. אנחנו מפסיקים לחכות. מדינת ישראל לא תהיה בלי שמתן יהיה בבית, זה פשוט מאוד – עסקה עכשיו", אמרה לי האם.

לא מדובר במקרה יוצא דופן. רבות ממשפחות 136 החטופים איבדו את הסבלנות. עם הפרסומים על עוד ועוד חטופים שנהרגו בשבי בנסיבות לא ברורות, נראה שמספר גדל והולך של מפגינים, כולל ממשפחות החטופים, נוטש את הקו הממלכתי והמנומס ששרר עד כה במחאה בכיכר החטופים, ויוצאים לרחובות להביע את זעמם.

במקביל, בשבועיים האחרונים מתגברת גם המחאה הישירה נגד הממשלה: בקריאות לבחירות, לפעולה אמיתית לשחרור החטופים, ואף נגד המלחמה. ההפגנות שמתרחשות כבר יותר מחודש כל שבוע בכיכר הבימה, לפני עצרת החטופים, גדלו לאלפים רבים, ורבים מצטרפים אחר כך למשמרת המחאה של "מחדל 2023" מול הקריה – שאותה יזמו מפגינים כבר בשבוע הראשון למלחמה, בדרישה ללקיחת אחריות ממלכתית.

מלבד מיעוט קטן שמפגין באופן ישיר נגד המלחמה וההרג בעזה וסובל מדיכוי משטרתי, עבור רוב הישראלים מה ששינה את המצב אינו הקטסטרופה בעזה, אלא מניין החיילים ההרוגים הגדל והולך, והתחושה שהתקבלה החלטה להפקיר את החטופים למותם.

מסרים שרק מעטים העזו לומר בשבועות שאחרי 7 באוקטובר – למשל שאין פתרון צבאי ושחטופים ישלמו בחייהם, שמטרות המלחמה אינן ריאליות ושנתניהו יבקש להאריך את המלחמה כדי להציל את עצמו – מגיעים כעת למיינסטרים של המרכז-שמאל, ונשמעים על הבמות.

רק בשבוע וחצי האחרונים, משפחות חטופים חסמו פעמיים את איילון, את הכניסה לכנסת, התפרצו לדיון של ועדת הכספים, הקימו מאהל מול מעון ראש הממשלה, וקיימו מיצג שבו שפכו נוזל דמוי דם ברחוב עזה בירושלים. ואז באה ההתכתשות עם משרד ראש הממשלה סביב ההדלפה שבה נשמעת ההשמצה של קטר.

במקביל, רבים מעדיפים לנטוש את העצרת המרכזית ולצאת למחות ברחוב. ביום רביעי צעדו יותר מ-1,000 נשים בתל אביב וחסמו את נתיבי איילון במשך כשעה, עד שפונו בכוח. בתוך ההפגנה צעדו יותר מ-200 נשים לבושות לבן שדרשו לעצור את המלחמה, עם סיסמאות כמו "ביטחון לא משיגות על גופות של ילדות", ו"שג'אעייה, אופקים – תנו תקווה לילדים" – והתקבלו אצל יתר המשתתפים העוברים ושבים.

בימין מודים במה שהצניעו עד כה

התהליך הזה מתרחש במקביל לכך שבימין מתחילים לומר בגלוי את מה שהצניעו עד כה – שהם מוכנים למעשה להקריב את החטופים בחתירה להשיג את מה שהם מגדירים כמטרת העל של המלחמה – "חיסול חמאס". לטענת דוברים מהימין, שחרור החטופים הוא הלוואה מהשוק האפור שישראל תשלם עליה "ריבית אכזרית" בהמשך – כמו אחרי עסקת שליט. למעשה, נראה כי זוהי המדיניות של הממשלה, שמקווה שבאורח נס שהלחץ הצבאי יגרום לחטופים להשתחרר מבלי שיהיה לכך מחיר – פוליטי או מדיני.

את ההבדל בין שתי הגישות חידד הדיון בהאג, שהראה לישראלים איך הם נראים בעולם, וחשף, גם אם בצורה מוגבלת, את מה שהתקשורת בישראל הסתירה היטב ב-100 ימי הלחימה – את ממדי ההרג, ההרס והאסון בעזה. האמירות של חברי הקואליציה, שגם במרכז-שמאל כבר התרגלו אליהן ופוטרים אותן כמשהו שמגיע מ"חבורת משוגעים", הפכו פתאום לראיות מרכזיות בבית הדין, לא רק בדו"חות של ארגוני זכויות אדם כמו דו"ח גולדסטון, שניתן להתעלם מהם. ומעבר לאסון בעזה, העובדה שחברי הממשלה גורמים נזק דיפלומטי אדיר מגבירה את הזעם על הממשלה, שאפילו הגיע לתקשורת.

כפי שקרה בעסקת החטופים הראשונה, רק הלחץ הציבורי ברחוב יביא לעסקה נוספת. בהתחלה, הציבור ההלום תמך בעסקה מרחיקת לכת אף יותר, והסיסמה "כולם תמורת כולם" נשמעה בכל מקום. כעת, אחרי כמעט ארבעה חודשי לחימה, המצב שונה. רבים, ולא רק בימין, חשים שהמצב שבו חלק מהחטופים נהרגו, ומספר החיילים שנהרגים במה שנטען שהוא ניסיון לחילוצם גדל והולך, אינו מצדיק עסקה.

עמית סגל אמר זאת השבוע באולפן הטלוויזיה: "מיטוט חמאס זו שאלה בינארית, או שתמוטט אותו או שלא, ואז הוא סכנה קיומית… אבל החזרת החטופים… אתה כן יכול להגיע באיזשהו שלב לשחרור של עוד כמה עשרות, לנסות פה ושם". וזו תמצית המדיניות: תקווה להציל איזה חטוף או שניים, "פה ושם". כשהמגישה הזכירה לו שאי החזרת החטופים והפקרת אזרחים שנחטפו ממיטותיהם הם גם נזק אסטרטגי ארוך שנים, סגל בחר להתעלם.

לרבות מהמשפחות ולפעילים שתומכים בהן פשוט נמאס. הם לא יודעים אם יקיריהם בחיים, הטענות שהצבא משמיע על כך שהוא יודע איפה החטופים כל העת התבררו כלא מדויקות כלל, וכעת נותר להם זמן קצוב להיאבק על עסקה. אך עסקה משמעה הפסקת אש, לפחות זמנית, וגם שחרור אסירים – שני דברים שהימין, ובטח חברי הממשלה, לא מוכנים לשמוע עליהם.

עסקה כזאת גם מקרבת את שאלת היום שאחרי, שנתניהו בורח ממנה, או כפי שהיטיב סגל לנסח זאת, "(כש)חמאס לא יהיה, נשבור את הראש מה יהיה". הוא טוען כי מי שתומך בעסקה, שלטענתו תיתן ניצחון לחמאס, צריך להסביר את תוכנית היום שאחרי. אך לרבים מהמפגינים, וללא מעט מתושבי הדרום, ברור שבסיום כל מלחמה, אכזרית ככל שתהיה, יהיה הסכם כלשהו, ובלי הסכם כלשהו, גם אם חמאס "ימוטט", לא רבים יחזרו לגור בעוטף.

בשבוע האחרון התקיימו גם שתי המחאות הגדולות ביותר נגד המלחמה עד כה: בתל אביב צעדו יותר מ-1,000 מפגינים, ובחיפה הורשו להפגין 700 איש, רק אחרי פנייה לבג"ץ. ביישובים הערביים המחאה עדיין אסורה – זאת מדיניות משטרתית שבג"ץ אישר. ספק אם בצד היהודי המחאה נגד הקטל בעזה תגדל משמעותית באווירה הפוליטית הנוכחית. אך קריאות כמו זו של תנועת "זעקת האימהות" שדורשת להוציא את החיילים מעזה, או על כך שהמלחמה נועדה לשרת רק את נתניהו, צפויות להתגבר.