newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האמא שרוצה להוציא את כל החיילים מעזה לאלתר

מיכל ברודי ברקת, שבנה לוחם ברצועה, הקימה את "זעקת האמהות" להפסקת הפלישה הקרקעית. תחילה נתקלה בכתף קרה מהורים אחרים, אבל "ככל שהזמן חולף אנחנו רואים יותר ויותר סדקים בדעת הקהל. את המחיר כבר שילמנו, ויעדים צבאיים אנחנו לא משיגים, אז איפה ההיגיון?"

מאת:
מיכל ברודי ברקת (צילום: באדיבות המצולמת)

"נדהמת לראות כמה ההנהגה שלנו חסרת אחריות וכמה היא מזלזלת בחיי אדם". מיכל ברודי ברקת (צילום: באדיבות המצולמת)

ספק אם מיכל ברודי ברקת, 52, מרצה באוניברסיטה הפתוחה ופעילת שמאל ירושלמית ותיקה שהפגינה לאורך שנים נגד הכיבוש ונגד דיכוי הפלסטינים, שיערה אי פעם שתקים ותוביל התארגנות ציבורית המתמקדת דווקא בשלום החיילים. אבל כמו אצל רבים אחרים, גם בחייה הטבח ב-7 באוקטובר חולל תפנית. בעקבותיה, הקימה את "זעקת האימהות", קבוצה הקוראת להוציא לאלתר את כל החיילים מרצועת עזה.

"הבן שלי נמצא בסוף השירות הסדיר באחת מסיירות החי"ר. ב-7 באוקטובר הוא הוקפץ לעוטף עזה, ואז התחילה תקופת המתנה מורטת עצבים לקראת הכניסה הצפויה לעזה. מרגע שהוא נכנס, התחיל הסיוט. ניסיתי למצוא עוד הורים שיחלקו איתי את הדאגות ולא כל כך הצלחתי, ואז החלטתי להרים קול ציבורי, שקורא להורים ולמי שמזדהה עם המסרים להתארגן ולהתחיל לפעול למען הוצאת החיילים מעזה".

את ההודעה הראשונה שלחה ברודי ברקת בקבוצת ווטסאפ של ההורים בצוות של בנה, שם חלקה את דאגתה והציעה להורים לפעול יחד כדי להוציא את הבנים. להפתעתה, נענתה בכתף קרה.

"אף אחד לא הביע הזדהות או שמץ של הסכמה, לא בהתחלה וגם לא בתום חודשיים מהכניסה שלהם. היו תגובות נוזפות, שאנחנו מחלישים אותם בדאגה או בקריאה כזו, ושתפקידנו בתור הורים לגבות אותם ולתת להם אמונה בצדקת הדרך. ניסיתי לטעון שיש כאן משהו הרבה יותר הרה גורל, כמו חיים, ושעלינו לבחון את הסיטואציה ולהפעיל שיקול דעת, לא לשלוח אותם כצאן לטבח, אבל אף אחד לא היה מוכן לשמוע. לכן התחלתי לפרסם את המסר בכל מיני קבוצות שמאל, במהלך מפגשים בהפגנות שונות, ובמאהל משפחות החטופים מול הכנסת, ככה קוששתי אנשים שהתחילו להצטרף לקבוצה.

"כיום הקבוצה מונה יותר מ-60 אנשים, אבל אני תוהה איך אין 60 אלף שזועקים ברחובות. מאות אלפי הורים לחיילים בעזה פשוט שותקים ומקבלים את הדין, וכל הזמן יש קורבנות. מדי יום אני פותחת את העיתון ולא מסוגלת להסתכל בכותרות האלה, בפרצופים המחייכים האלה, אני פשוט המומה. איך זה ממשיך ואין קול שזועק בכיכרות – די!".

חוסר ההיענות לקריאה שלך מפתיע גם לאור העובדה שאתן מתמקדות במסר של הגנה על חיי החיילים ולא מדברות, למשל, על המחיר הבלתי נתפס בחיי חפים מפשע בעזה.

"נכון. באופן אישי אני מאוד כואבת את ההרג הסיטונאי בעזה, אבל לא זה המקום. ב'זעקת האימהות' אנחנו ממקדות את המסר כדי להגיע למעגלים גדולים יותר. את הדעות שלי על מה שקורה בעזה אני משמיעה במסגרות אחרות".

כלומר אין להתארגנות שלכן עמדה ביחס לעצם המלחמה עצמה, למשל באמצעות הפצצות אוויריות, אלא רק נגד הכניסה הקרקעית.

"נכון. הקריאה שלנו היא בראש ובראשונה להוציא את החיילים מהשטח. לגבי מה כן לעשות, אם להמשיך עם הפצצות אוויריות, לרובנו יש עמדות נחרצות בנושא – די למלחמה ולכל התקפה, אבל ההתארגנות שלנו מתמקדת בהוצאת החיילים מהקרקע בעזה".

ההתארגנות שלכן מרפררת ל"ארבע אימהות", גם בשמה וגם במסר המתמקד בדרישה להגן על חיי חיילים ולהוציא אותם משטח זר, אבל הסיטואציות שונות מאוד. נדמה שאחרי מתקפת 7 באוקטובר, יש בציבור הישראלי תחושה של חרדה קיומית שלא היתה קיימת אז.

"גם אני מרגישה חרדה קיומית, גם אותי 7 באוקטובר טלטל, וסדק משהו בעמדות הנחרצות שלי. אבל ברור שבחלוף יותר מחודשיים של תקיפות ישראליות בממדים שלא נודעו, חמאס עדיין נותר כמעט כשהיה, מפקדים בכירים ורוב התשתיות שלו לא ניזוקו.

"אני חושבת שהציבור מונע מפחד, אבל גם מייצר עז לנקמה, והנקמה הזו הרסנית לשני הצדדים. יותר מחודשיים אנחנו כותשים את עזה, מבלי להשיג יעדים צבאיים ובוודאי מדיניים משמעותיים. מצד שני 'השגנו' 20 אלף הרוגים בעזה שרובם המוחץ אזרחים, ולדעתי אנחנו רק מתרחקים מפתרון ומתחושת ביטחון. זאת מין אשליה שהתקיפה הכל כך עוצמתית הזו תביא לנו ביטחון. היא ממש לא תביא לנו ביטחון. להיפך. אני חושבת שהדרך היחידה לצאת מהמצב הזה היא בהסכם מדיני בסיוע בינלאומי. אנחנו רואים את זה מדי יום – הדרך הצבאית לא מוכיחה את עצמה. אנחנו טובחים ונטבחים".

"בראש ובראשונה, אני רוצה להציל חיים"

מה הפעילות הקונקרטית שלכן? ניסיתן לפנות לקובעי מדיניות? אתן יוצאות לשטח?

"הקבוצה עדיין בשלבי התגבשות ותכנון, עוד לא התחלנו לפעול ממש, אבל ברור לנו שאנחנו צריכות לפעול ב-5 מישורים: במישור התקשורתי בישראל; במישור הציבורי מול דעת הקהל, ברשתות החברתיות יש הרבה פייק ניוז, הסתה והולכת שולל ואנחנו חייבות להשמיע שם קול אחר; אנחנו רוצות לפעול גם מול חברי כנסת; לפעול מול תקשורת וארגונים בינלאומיים, בעיקר מול יהדות ארה"ב; ולשתף פעולה עם ארגונים בארץ".

מה הבן שלך שנמצא בעזה חושב על היוזמה הזו?

"הוא לא יודע על היוזמה. בקמצוץ זמן שהיה לנו ביחד מאז שנכנס לעזה לא רציתי לשתף אותו בסיפור הזה. מאז שהוזעק לדרום ב-7 באוקטובר הוא יצא הביתה רק פעם אחת, ל-24 שעות, אז ודאי שלא היה מקום לשתף אותו בזה. אין לנו גם קשר טלפוני, הם נמצאים שם ללא טלפונים ניידים".

כמרצה במוסד אקדמי, את לא חוששת מפני ציד המכשפות שמתנהל עכשיו נגד כל קול שלא מתיישר עם העמדה הציבורית? אלה לא ימים קלים להשמיע בהם ביקורת או קולות אחרים.

"אני פחות חוששת בצד המקצועי מהמעסיק שלי. מה שאני יותר חוששת זה מהרחוב. אני כבר שומעת סיסמאות שאנחנו 'יותר גרועים מערבים', שאנחנו בוגדים ושהכל קרה בגללנו. יש שנאה תהומית שעלולה להיתרגם לאלימות של ממש, ומזה אני ממש חוששת. אבל מצד שני אני בראש ובראשונה רוצה להציל חיים, זה לא הזמן לחשוש ולהסתגר. זה המאני-טיים להשמיע קול, אני מוכרחה להשמיע קול כאמא.

"גם אם המלחמה לא תימשך עוד שנים אלא עוד חודשיים-שלושה של עוד כמה מאות חיילים הרוגים, זה איום ונורא וחסר תכלית. אין כאן כל תכלית זולת תכליות נכלוליות של המנהיגים, ובראשם המנהיג העליון שלנו".

יש לכן עמדה ביחס לעסקאות השונות להפסקת האש הכרוכות גם בשחרור חטופים?

"רובנו ככולנו בעד עסקאות לצורך שחרור חטופים ונגד ניסיונות צבאיים הירואיים ששוב עולים בחיי אדם, כמו שכבר ראינו. אנחנו בעד עסקאות וערוצים מדיניים, בוודאי".

חטופים שחזרו סיפרו שאחד הפחדים העיקריים שלהם היה להיפגע מהפצצות של הצבא. "כיכר החטופים" בתל אביב, 12 בדצמבר, 2023. מרים אלסטר / פלאש 90

בעד עסקאות וערוצים מדיניים. "כיכר החטופים" בתל אביב, 12 בדצמבר, 2023. מרים אלסטר / פלאש 90)

באווירה הנוכחית שהיטבת לתאר, איך את מעריכה את היכולת שלכן להשפיע? כי מצד אחד אתן מדברות בשם הגנה על חיי חיילים, שזה ערך עליון בציבור, ומצד שני יש כיום התלכדות כמעט מוחלטת סביב המלחמה. בתפר הזה, את רואה סיכוי כלשהו להשפעה אמיתית?

"באמת ההתלכדות הציבורית הזו סביב המשך הלחימה מאוד מקשה לסדוק את השכנוע של אנשים, אבל ככל שהזמן חולף אנחנו רואים יותר ויותר סדקים בדעת הקהל. אפילו גנרלים ובכירי צבא לשעבר מדברים על חוסר התוחלת בלחימה הזו ועל המחיר הכבד. אני מקווה שהציבור גם יתעורר ויתחיל להיות ביקורתי.

"המנהיגים אומרים לנו בפה מלא שמדובר במערכה שתימשך עוד זמן רב ותגבה מחירים כבדים. אני המומה מהשתיקה שבה האמירות האלה מתקבלות, כי את המחיר כבר שילמנו, ויעדים צבאיים, כאמור, אנחנו לא משיגים, אז איפה ההיגיון? זה ממש אובדני. אני נדהמת לראות כמה ההנהגה שלנו חסרת אחריות וכמה היא מזלזלת בחיי אדם, ראינו את זה ביום הטבח עצמו וגם מאז, בכל יום שעובר. יש איזו מין נכונות להקריב חיים בשביל מטרות לא ברורות שלא ניתנות להשגה.

"הרי כבר הרגנו שם יותר מ-20 אלף איש, גרמנו להרס כל כך גדול וכה רבים נעקרו מבתיהם. גם אם אנחנו לא מסתכלים על זה בעיניים מוסריות או הומניות, אפילו מזווית אינטרסנטית בלבד, אנחנו שולחים עכשיו מאות אלפי חיילים לתופת תברואתית. יש בעזה יותר משני מיליון בני אדם ללא מערכת ביוב מתפקדת, כמעט ללא מים נקיים, אלפי גופות שאין מי שיפנה אותן, מגיפות קשות, ואנחנו שולחים לשם חיילים וחושבים שיהיה בסדר, שלבנים שלנו יש איזו הגנה אלוהית. אבל לא מדובר במקום מעבר להרי החושך, אלא במקום שהוא צמוד לשטח ישראל. זה יגיע גם אלינו.

"כמויות של ביוב כבר נשפכות לחופי עזה ומגיעות לאשקלון. מי התהום מזדהמים. הנגיפים והפטריות כבר גבו חייו של חייל ועוד הרבה חיילים חולים מנגעי עור שחטפו בעזה. ואני בכל זאת אמא ומעסיקה אותי גם התזונה של החיילים, שהיא לא מספקת לא בכמות ולא באיכות. זה פשוט מזעזע שאנחנו מיישרים עם זה קו וחושבים שזה יכול להימשך עוד חודשים והכל יהיה בסדר".

את מדברת על הקושי להעביר את המסרים האלה מול הציבור הרחב, אבל אני מניחה שהפוזיציה שלך, כאמא לחייל קרבי שנמצא כעת בעזה איננה פשוטה גם מול מעגלי השמאל שאליהם את משתייכת.

"נכון מאוד. רק עכשיו העזתי 'לצאת מהארון' בכמה קבוצות שמאל כאמא לחייל, מה שקודם לכן מאוד הצנעתי. אני ממש בין הפטיש לסדן ויש רגישויות מכל הכיוונים, אבל לא קיבלתי תגובות קשות כלשהן מהמעגלים האלה. אנשים היום יותר סובלניים, אני רואה את זה גם על עצמי. הרי גם אני, שהייתי ביקורתית כלפי פעולות החיילים, פתאום יוצאת להגנתם ונחרדת לגורלם. זה באמת מין היפוך מעניין".

המבקשים להצטרף ליוזמה יכולים לפנות לברודי ברקת באימייל m-bareket@013.net

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

לא "עניין תרבותי". מחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית, 28 באוקטובר 2021, תל אביב (צילום: אביב אבשלום / פלאש90)

הפשיעה היא חלק מתוכנית פירוק העם הפלסטיני. מתי נתפכח?

ישראל מרסקת את הגדה באמצעות התנחלויות, את עזה במלחמה ובמצור, ואותנו, האזרחים הפלסטינים באמצעות ההזנחה והפשיעה. בעודי כותב את השורות האלה, יירצח ערבי נוסף. זהו מאבק על עצם הקיום שלנו, ועליו להיות מאבק לאומי מתמשך  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf