הימין רוצה ריאקציה, הרצוג מציע שמרנות, יש דרך שלישית

המעמד הבינוני האשכנזי רוצה לשמור על המצב הקיים. הציונות הדתית רוצה לשמור על הפריבילגיות שלה. יצחק הרצוג עם יו"ר קבוצת התקשורת "בשבע" דודו סעדה, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

אף שהקואליציה הודיעה אתמול שהיא "משעה" לכאורה בינתיים את רוב סעיפי "הרפורמה המשפטית" שהיא קידמה, למעט ההשתלטות על הוועדה למינוי שופטים, עצם הניסיון שלה לכונן בישראל משטר אוטוריטרי מצד אחד וההתנגדות רחבת הידיים שהוא מעורר מצד שני, מציבים את מדינת ישראל והחברה הישראלית על פרשת דרכים היסטורית ודרמטית, שעשויה להכריע מה יהיה אופייה של חברה זו לשנים רבות.

הדרך הראשונה, שבה הולכת הממשלה הנוכחית, נעה לאורו של היגיון תיאוקרטי יהודי. עמדה זו מבטאה את מאווייה הפוליטיים של ריאקציה יהודית-ישראלית, המתנגדת עקרונית לדמוקרטיה ומעוניינת לממש מדינת הלכה בישראל. ניתוח זה נראה כתקף בלי שום קשר ל"חילוניות" ול"ליברליות" של מפלגת הליכוד.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מי שדוחפים לכיוון הזה הם בראש ובראשונה שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת חוקה, חוקה ומשפט ח"כ שמחה רוטמן, ותומכים בה בצלאל סמוטריץ', מפלגת עוצמה יהודית, בתוספת שיתוף פעולה, מלא או חלקי, של חרדים אשכנזים ומזרחים. היגיון זה נטוע בתפיסת היהודיות המזרח אירופאית – האשכנזית – כגישה בלבדית לדת ולהגדרת היהדות בישראל.

בתואנה כי בית המשפט העליון אינו מייצג את "העם" – העם שברובו אינו-אשכנזי – אנשי הריאקציה היהודית דורשים לאמץ שינוי חקיקתי, שישנה לחלוטין את היחסים בין הרשויות השופטת, המחוקקת והמבצעת. אך כמו פעמים רבות בעבר, מדובר למעשה בניכוס תביעה מזרחית דמוקרטית וצודקת לייצוג הולם ומלא בהרכבו של בית המשפט העליון ובמוסדות ממשלתיים דומים, ניכוס שנעשה בידי יזמים פוליטיים אשכנזיים הפועלים נגד ייצוג הולם ודמוקרטי.

ימין אשכנזי מוליך את המהפכה האנטי-דמוקרטית בתמיכה מזרחית-דתית. יריב לוין ואריה דרעי, יוני 2021 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

הריאקציה היהודית, כדרך פוליטית, דורשת להעניק לממשלה כוח בלתי מוגבל, כך שהרוב הפוליטי, היהודי והימני בכנסת יוכל לממש את החלטותיו בכל זמן וצורה. עמדה רדיקלית זו נשענת על תחזית לפיה המאזן הדמוגרפי הנוכחי יימשך לזמן רב. בעיניהם של יוזמי ותומכי הריאקציה זו, שלטונו של ימין יהודי מובטח לעתיד הנראה לעין.

הריאקציה הימנית נובעת מפחד

תביעה ריאקציונית זו נטועה למעשה בפחד ולא בתחזית אופטימית. הם פוחדים מהעתיד ומההיסטוריה החברתית שהם מנסים למנוע את מימושם בכל דרך אפשרית. הם חוששים כי כוחם העכשווי יישמט מידיהם בעתיד, אם בגלל תחרות דמוקרטית שתשנה את כללי המשחק הפוליטי או בגלל שינויים דמוגרפיים ואחרים שאין הם יכולים לחזות. הריאקציה היהודית פוחדת מהדמוקרטיה הישראלית. היא חוששת מהרגע שבו ערבים, נשים ומזרחים ייקחו חלק פעיל ויחסי בשלטון ובמוסדותיו. מכאן נובעת הרדיקליות של הפעולה והדבקות במטרה.

ריאקציה יהודית זו היא תולדה של ההיסטוריה הישראלית של הדת היהודית. עם הכלתה של היהדות כמרכיב קבע בזהותה של מדינת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית", נפתח פתח רחב להגדרה היהודית של המדינה. דרך הפתח הזה נכנסו שני כוחות סוציולוגיים מרכזיים. מחד החרדים, ומאידך הדתיים-לאומיים.

עליית כוחם היתה צנועה. בשנות ה-50 הוחלט שמספר קטן של תלמידי ישיבה ייהנו ממעמד של "תורתם אומנותם". הדתיים הלאומיים דרשו וקיבלו נתח ממשרד החינוך כבר ב-1953. החברה החרדית בינתיים גדלה מאוד מספרית, והיום ברור כי קהילת לומדי התורה בגודלה הנוכחי אינה יכולה להתקיים ללא תמיכתה הפיננסית והחוקית של מדינת ישראל. נגישות למשאבים ציבוריים של המדינה הוא תנאי קיומי לקהילה החרדית.

עם מלחמת 1967 השטחים הכבושים איפשרו לקהילה הדתית הלאומית אפיק של התפתחות, שמשרד החינוך לא איפשר. אפיק של הפיכה לאדוני הארץ בשטחים הכבושים. אולם מפעל ההתנחלות, כמו קיומה של חברת הלומדים החרדית, תלוי בהזרמת משאבים מהקופה הלאומית.

לא מסוגלים לפרנס את חברת הלומדים. הפגנה של חרדים בירושלים נגד חילול שבת (צילום: יונתן סינדלר / פלאש 90)

אולם שתי הקהילות האלה נמצאות עכשיו במשבר. הקהילה החרדית נתקלת בקיר פיננסי, בעומס דמוגרפי, ובסלידה מוסרית ופוליטית כלפיה מצד הקהילה המסבסדת אותה. הקהילה החרדית חייבת לחסל את הצד הדמוקרטי של ישראל כדי לאפשר את הפיכתה למדינת הלכה.

המנהיגות של הקהילה הדתית-לאומית דוחפת את ישראל להתנגשות חזיתית עם העולם הערבי ומדינות העולם. לא רק שישראל הפכה למדינת אפרטהייד. גם חוקי גזע הולכים ומקבלים בה מקום של מדיניות, צווים וחוקים. הקהילה הדתית הלאומית חייבת לחסל את הצד הדמוקרטי של המדינה כדי לאפשר את ההשתלטות המלאה עליה.

ה"רפורמה" של הממשלה, שכאמור אתמול היא השעתה כמה חלקים ממנה אבל לא ויתרה עליה, מצמצמת את תכולת הדמוקרטיה בתואנה של הגנה על ייצוג הוגן ומלא יותר של העם. אולם גם ברפורמה שמציגה הקואליציה, "העם", שברובו מזרחי, אינו מיוצג במוסדות המדינה המכריעים.

למעשה הממשלה הנוכחית מבקשת "לתקן" את הייצוג החסר של ה"עם" במוסדות השלטון על ידי השלטתה של אליטה גברית, דתית, ימנית ואשכנזית. ההגמוניה תמשיך להיות אשכנזית, הפעם עם כיפה סרוגה וחליפה שחורה. קואליציית הריאקציה משקרת במצח נחושה. היא משכפלת את אי-השוויון בייצוג ובהקצאת משאבים.

אך הריאקציה אינה מסתיימת כאן. המלחמה נגד מוסדות והליכים דמוקרטיים פותחת פתח להגדרה פוליטית דתית-גזענית של ההשתייכות ליהדות. ככל שחולף הזמן, שורשים יהודיים של אמונה מתחלפים בטענות גנטיות של בחירה אלוהית. זחיחות מחליפה רפלקסיה; צדקת דרך מפנה מקום ליוהרה פוליטית ולמשוכנעוּת דתית-פנאטית.

דמוקרטיה שבה זכויות אזרח ואדם הן חובה חוקית המוטלת על המדינה, מוחלפת בטענה כי השייכות לרוח או לגוף של האומה עומדת מעל להיסטוריה ולמציאות. אלימות נגד פלסטינים בשטחים הכבושים מקבלת הילה של מלחמת מצווה של בני אור בבני חושך. אכזריות ועוול מוצגים כקידום פעמיו של משיח בן דוד וכחלק מתוכנית אלוהית, הידועה למתי מעט מורמים מעם. כל אלה הן טענות אנטי-יהודיות, אנטי-מסורתיות, אנטי-דתיות וכמובן אנטי-דמוקרטיות.

אלימות נגד פלסטינית מוצגת כמלחמת מצווה. איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' באירוע בחירות בשדרות (צילום: פלאש 90)

חוק הברזל של הציונות

הדרך השנייה שהולכת בה החברה הישראלית היא דרכה של הגמוניה שמרנית. דרך זו נחשפה במידה רבה ב"מתווה העם" שהציג הנשיא יצחק הרצוג. "מתווה העם" מנסה לשמר את המבנה הקיים, של מדינה "יהודית ודמוקרטית", שכן בסעיף הראשון שלו נאמר כי "חוקי היסוד הם הבסיס לחוקת המדינה הנקבעים על פי עקרונותיה המכוננים של הכרזת העצמאות, תוך עיגון ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". כאן טמון עיקר הקושי בהצעתו של הרצוג.

הרצוג מתעלם מכך שההגדרה של ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" היא זו שהביאה אותנו עד הלום. מדינה "יהודית ודמוקרטית" היא חוק הברזל של הציונות. הציונות אמורה היתה לסיים את תפקידה עם כינונה של מדינת ישראל. חוסר רצון מפלגתי ופוליטי להכיל את כל קבוצות האוכלוסייה באזרחות הישראלית הוא שמנע מהציונות לסיים את תפקידה במדינה.

הדרתם של ערבים היתה סיבה מרכזית לחוסר הרצון הזה. האדרת תפקידם של "מקימי המדינה", נציגיה של יהדות מזרח אירופאית, היתה סיבה משמעותית נוספת. היא אולי פחות בולטת לעין, אך חשובה מאין כמוה. חוסר הרצון להתמודד עם אזרחות ישראלית, המכילה באופן שווה וחוקי פלסטינים ויהודים מהמזרח התיכון, צפון אפריקה ואסיה, הותיר את ההגדרה של "יהודית ודמוקרטית" על כנה.

"יהודית ודמוקרטית" אחראית לאי השוויון האתנו-מעמדי בישראל לא פחות ממדיניות הקצאת משאבים מפלה ודכאנית. יהדותם של המהגרים היהודים מהמזרח התיכון, צפון אפריקה ואסיה, שהגיעו במספרים הולכים וגדלים, נחשבה כפחותה בעיני רשויות הדת של המדינה. כך גם התאפשרו הפלייתם, דיכויים וניצולם.

מבחינה זו, הצעת "מתווה העם" משקפת דמוקרטיה של אתמול. זוהי פרוצדורה פוליטית, המבקשת להותיר ולחזק את הסדר החברתי הקיים על מכונו. זהו ביטוי של מלחמת מאסף שמרנית. אולם גם מלחמת המאסף הזו נטועה בפחד מההווה ומעתידה של החברה הישראלית. הגמוניה שמרנית זו מבקשת את ביצורו של סדר חברתי, שבו מעמד בינוני אשכנזי (חילוני) מחזיק במושכותיה של הגמוניית האשכנזיות הישראלית.

שומרים על "יהודית ודמוקרטית" שר הביטחון לשעבר, משה יעלון, במחאה נגד הרפורמה המשפטית בתל אביב, ב-21 בינואר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

נכון שמעמד בינוני אשכנזי זה נושא בחלק מהותי מהעול הצבאי והכלכלי. בניו ובנותיו של מעמד זה הורגלו להוביל את החברה הישראלית, ולזכות לייצוג יתר בכל צמתי הכוח, ההון, הידע, העוצמה והנִראוּת הישראליים. אולם מחוץ לנראות הזו, נשאר מספר עצום של אזרחים ואזרחיות, שתרומתם לכלכלה, לביטחון, לתרבות ולאיכות החיים לא זוכה להכרה. הם "נבלעים".

אפשר לומר באופן ודאי שאותו עבר, ש"מתווה העם" של הרצוג רוצה לחזור אליו, מעולם לא היה דמוקרטי. יותר מכך, ייצוג היתר של אותו מעמד ביניים אשכנזי הוא זה שאפשר לריאקציה היהודית ולממשלת הימין הנוכחית לדרוש שינוי חברתי אוטוריטי ולהציגו כתיקון דמוקרטי.

הגמוניית השמרנות עסוקה בפוליטיקה של  הכחשה של אי השוויון החברתי. היא מסרבת להכיר בקיומה של הגמוניה של אשכנזיות. היא דוחה באופן אוטומטי את הצורך בשיתוף פעולה עם האזרחים הפלסטינים בישראל. שני קווי מדיניות עיקריים אלה מעידים על שמרנותה. אבל כמו שאמרנו לגבי כוחות הריאקציה  היהודיים, גם כאן מדובר על מדיניות של התגוננות, עמדה שהיא ביטוי של פחד. היא לא משקפת ביטחון עצמי דמוקרטי בעתיד.

סאלח שבתי כעמדה פוליטית

אל מול שתי הדרכים האלה, עומדת  דרך שלישית. דרך התובעת יותר דמוקרטיה, לא פחות. דרך המציעה מסלול יציאה מהמשבר הנוכחי תוך תביעה למימושה של אזרחות ודמוקרטיה ישראליות מלאות יותר. תביעה הנובעת מביטחון דמוקרטי, ולא מפחד דתי, לאומי או חברתי. דרך שאינה מבקשת לחזור לסדר קודם או לצעוד לעבר סדר אנטי-דמוקרטי.

למרבה הצער, רוב אלה הנקראים "מזרחים" יושבים על הגדר ומתכסים בשמיכת "המסורתיות" מחד או מתעטפים בעמדתו של סאלח שבתי מאידך. סאלח שבתי, ראוי לציין, היה פרי מוחו הקודח והאשכנזי של אפרים קישון. סאלח מעולם לא הצהיר על עמדה פוליטית ולא נקט עמדה.

סאלח המתין עד שכל הכוחות עשו, אמרו יצרו את המציאות, ואז יצא והציג עצמו בערמומיות "כאילו" הוא מנצח וחכם יותר מחברי הקיבוץ, מהעובדת הסוציאלית ומעסקני המפלגות. סאלח שבתי היה דמות פיקטיבית, אך כנבואה המגשימה את עצמה הפכה אי נקיטת עמדה לדפוס התנהגות פוליטי של מזרחים רבים בהוויה הפוליטית הישראלית. הפוליטיקה שייכת לקיבוץ, לרב, לעובדת הסוציאלית ולעסקן הפוליטי. לא למזרחים.

רוצים דמוקרטיה מלאה. מחאה של "הגוש נגד הכיבוש" בקפלן בתל אביב (צילום: אורן זיו)

אולם הגישה הזו שייכת לעבר. אין לה רלוונטית יותר היום. אלה המכונים "מזרחים" הם חלק חשוב ומשמעותי של החברה הישראלית, ומבחינה זו המשבר הפוליטי הנוכחי כופה רגע של האמת על מזרחים ומזרחיות. מדיניות הישיבה על הגדר הגיעה לסוף דרכה.

הרפובליקה הישראלית הראשונה

את דפוסיה של אי נקיטת עמדה ניתן לראות בהתנהגותם הפוליטית של שני ארגונים גדולים, שבהם מיוצגים מזרחים רבים. הראשון הוא ההסתדרות. רוב העבודה המאורגנת בישראל מנוהלת ומפוקחת על ידי ראשי ועדים מזרחים. הגוף השני הוא מרכז השלטון המקומי. רבים מאוד מהיישובים הקטנים והבינוניים בארץ מנוהלים על ידי מזרחים. אולם בהתאם למסורת "סלאח שבתי", ראשי הארגונים האלה – ארנון בר דוד מההסתדרות וחיים ביבס ממרכז השלטון המקומי – הסתפקו בטרוניות ובאיומים מרומזים, אבל המשיכו לשבת על הגדר.

גן עדן זה של "מזרחיות על הגדר" הגיע אל סופו. קולקטיב מזרחי-אזרחי משמיע את קולו. קולקטיב זה יצא בהצהרה ברורה לתמיכה בדמוקרטיה ישראלית מלאה. עמדתו תומכת בשלטון החוק, שכן תמיכה בדמוקרטיה ישראלית מלאה, ובעיקר בשלטון החוק, היא אינטרס מזרחי ברור. דמוקרטיה מלאה יכולה לספק כלים פוליטיים שיסייעו למזרחיוּת להתגבר על הגמוניית האשכנזיות של ההתיישבות העובדת מהעבר ושל הריאקציה היהודית הנוכחית של דתיים-לאומיים וחרדים.

דרך שלישית זו מבקשת ללכת קדימה ולהקים ולבסס את הרפובליקה הישראלית הראשונה. רפובליקה ישראלית שתנתק את חבל הטבור המחבר אותה לתביעה הציונית למדינה "יהודית ודמוקרטית", ומסתפקת בכך שישראל תהיה מדינה דמוקרטית בעלת גבולות ברורים. מדינה שבה שלטון החוק האזרחי הוא הכלל הדמוקרטי השליט והיחיד. מדינה שבה האמונה הדתית של אזרחי המדינה היא עניינם הפרטי ולא מופיעה במוסדות המדינה ובסמליה. מדינה השואפת להשתית את מוסדותיה על צדק מוסדי הנטוע בתפיסה דמוקרטית של סדר חברתי.