החרדים בחרו במודע בימין, אין סיבה לעשות להם הנחות

ההסבר הפוליטי המקובל למיליארדים ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' מעניק לציבור החרדי נוגע לרצון "לפצות" אותם על הסכמתם להקפיא את ההפיכה המשטרית, במיוחד את פסקת ההתגברות, שהיתה מאוד יקרה ללב המפלגות החרדיות, ולדחות את חוק הגיוס, שיעגן את הפטור לתלמידי ישיבה. אבל מבלי להפחית מחשיבות השיקולים האלה, ייתכן שיש כאן גם שיקול נוסף, עמוק יותר. החרדים הם היום בעלי הברית העיקריים של סמוטריץ' והמתנחלים במאבק לסיפוח בפועל של הגדה המערבית, ולכן רק טבעי שהוא יממן אותם בכבדות.

למעשה, עצם ההפרדה בין "מתנחלים" ל"חרדים" היא מלאכותית. החרדים, כפי שכתב לאחרונה שאול אריאלי, העוקב אחרי הדמוגרפיה של ההתנחלויות, "ייהפכו בתוך עשור לכמחצית מתושבי איו"ש, ושיעור החילונים שם יהיה פחות מ-15%, השאר יהיו דתיים לאומיים". כשסמוטריץ' מדבר על היערכות להכפלת מספר המתנחלים תוך שנתיים, ברור שחלק ניכר, אם לא רוב מוחלט, מחצי מיליון התושבים הישראלים החדשים הצפויים בגדה יהיו חרדים. במילים אחרות, עתידו של הימין הפשיסטי-משיחי תלוי בהלחמת החרדים לתוכו.

ההכרה בתלות הזו כבר נוכחת במחשבה הדתית-ימנית. "החרדים בדרך להיות הרוב ביהודה ושומרון", היתה כותרת של הרב יובל אהלי במאמר באתר "כיפה" לפני כמה ימים, ולכן הדבר מציב אתגר בפני הציונות הדתית, שתאבד ב"חודשים הקרובים" את הרוב שלה בגדה.

"מה קורה כשפתאום יש עוד אנשים שהופכים שותפים לאותה תפיסת עולם?" ממשיך אהלי "…מה עושים כשמישהו עושה את אותו הדבר ואולי אפילו טוב יותר, כשמאחוריו אין אידיאולוגיה גדולה אלא בחירה של נוחות, בחירה כלכלית, בחירה באיכות חיים?". הציונות הדתית, כתב, "אהבה להיות חלוצה ופורצת דרך". עכשיו היא צריכה להבין "איך לוקחים את הכוחות השונים וצועדים איתם יחד, בלי 'מובילים' ובלי 'אחרונים' אלא יחד כמחנה, כעם".

זו לא שאלה לעתיד. זה כבר קורה. למעשה אי אפשר להבין את ההפיכה המשפטית בלי להבין את ההלחמה ההולכת וגוברת של החרדים לתוך החלקים הכי אנטי-דמוקרטיים ואנטי-פלסטיניים בימין הישראלי. עוד בזמן "ממשלת השינוי", סיעת ש"ס הגיעה כולה לביקור תמיכה במאחז אביתר, שהוקם באופן לא חוקי על אדמות הכפר הפלסטיני ביתא, ויו"ר המפלגה אריה דרעי אמר כי צריך לדאוג לכך שהמאחז "יוסדר, יתפתח ויקבל אישור רשמי כמו כל יישוב בא"י, זו ארץ אבותינו, זו נחלת אבותינו".

ש"ס והמפלגות החרדיות גם אימצו בשמחה את ההסתה האנטי-ערבית השקרית נגד הממשלה הקודמת, שהחליטה לכאורה "לקחת מהחלשים ולתת לרע"ם" 50 מיליארד שקל, כפי שאמר דרעי בתעמולת הבחירות שלו, בעלת הניחוח הגזעני. "מנסור עבאס, זוכרים? תקפצו לנו", צייץ אברהם יוסטמן, היועץ המשפטי של אגודת ישראל בתגובה לביקורת על ההסכמים הנדיבים שיהדות התורה חתמה עם הליכוד בדרך להקמת הממשלה הנוכחית.

המהלך הזה מתרחש על רקע הקצנה ימנית הולכת וגוברת אצל החרדים, במיוחד אצל הצעירים. בסקר שערך מכון אקורד ביולי 2020, הצעירים החרדים הובילו בפער גדול ביחס השלילי כלפי ערבים. 66% מהם העידו שהם שונאים ערבים, כשהם משאירים הרחק מאחור את הצעירים הדתיים (42%) ואת הצעירים החילונים (24%). לא ברור כמה מאותם צעירים חרדים הצביעו בסופו של דבר לעוצמה יהודית של איתמר בן גביר, אבל החשש של הרבנים מזליגה כזו בהחלט קיים. כך או כך, בן גביר ודרעי מקיימים יחסים חמים.

בהפיכה המשטרית עצמה היו לחרדים מניות יסוד. את המאבק נגד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המנהיגים החרדים החלו מיד לאחר חקיקתו ב-1992, וכבר ב-1999 הם ארגנו הפגנת ענק של מאות אלפים (חצי מיליון, לדברי המארגנים) נגד "הדיקטטורה של בתי המשפט החילוניים". התביעה לחוקק את פסקת ההתגברות הוצגה על ידי ראשי החברה החרדית, מח"כ משה גפני ועד האדמור מוויז'ניץ, כתנאי לכניסה לקואליציה. הדרישה הזו לפסקת התגברות, יחד עם התחייבות לתת עדיפות לחוקים לשינוי היחס בין הכנסת לבג"ץ, נכנסו להסכם הקואליציוני של יהדות התורה עם הליכוד.

עברו למושב הקדמי

אם בעבר היה נהוג לחשוב שההנהגה החרדית מסתפקת בהשגת הטבות לציבור שלה, כמו קצבאות או ענייני גיוס, ולא מעורבת בעיצוב המרחב הפוליטי הכלל-ישראלי – לא במה שנוגע לצורת המשטר, לניהול הכלכלה ובוודאי במה שנוגע ל"ענייני ביטחון", כלומר הכיבוש והשליטה בפלסטינים – הממשלה הנוכחית מסמנת שינוי משמעותי.

בדומה לציונות הדתית, שישבה ב"מושב האחורי" עד לעליית הליכוד לשלטון ב-1977, נראה שבחירות 2022 מסמנות סופית את המעבר של החרדים למושב הקדמי, ליד ההגה ואולי אפילו להחזקה בו. זה מתבטא גם בביטחון העצמי שלהם לקדם חוקים הנוגעים למרחב הכלל-ישראלי, כמו חוק החמץ, הפללה של נשים שיסתובבו בלבוש חשוף ליד הכותל ועוד שלל הצעות חוק שסימנו כמטרה את הציבור החילוני-ליברלי היהודי ואת הרגישויות שלו.

החרדים שותפים מלאים לשלוש המטרות, הגלויות והפחות-גלויות, של המהפכה המשטרית: ריסוק העצמאות של בתי המשפט ושל הכיסים הליברליים בחברה הישראלית באופן כללי; דה לגיטימציה של הזהות הלאומית של המיעוט הפלסטיני ושל הנציגות הפוליטית שלו, עד כדי שלילת יכולתן של המפלגות הערביות להתמודד בכנסת; ומיסוד של האפרטהייד בגדה המערבית ובמזרח ירושלים על ידי מחיקה סופית של הקו הירוק, הרחבת ההתנחלויות ודיכוי הולך ומתעצם של הפלסטינים שם.

הדבר המעניין הוא שהתהליך הזה קרה דווקא בתקופה שבה המרכז-שמאל היהודי נטש ברובו את הקו האנטי-חרדי החריף שאפיין פוליטיקאים כמו שולמית אלוני בשנות ה-90, ולפיד האב והבן עד 2015, פחות או יותר. הדרישה לגיוס החרדים, לדוגמה, ירדה כמעט לחלוטין מהשולחן. במילים אחרות, הדהירה של החרדים לזרועות הימין הדתי-לאומני לא היתה תוצאה של המתקפות החילוניות, כפי שטוענים רבים, אלא כמעט ההפך. היא התרחשה דווקא כשהמתקפה הזו שככה.

בשמאל הרדיקלי, ולפעמים אפילו בשמאל היותר ממוסד, התקבעה התפיסה כאילו החרדים הם מעין "שמאלנים עם שטריימל". מבחינה מדינית, בגלל היחס העוין שלהם לציונות והעובדה שאינם שותפים למיליטריזם הישראלי; ומבחינה חברתית, משום שהם שייכים לשכבות הסוציו-אקונומיות החלשות. אבל לתפיסה אין ממש קשר עם המציאות היום.

הימים של הרבנים ה"יונים" אלעזר שך ועובדיה יוסף, שהיו מוכנים לוותר על השטחים הכבושים למען "פיקוח נפש", הרחק מאחורינו. העיתונאי החרדי ישראל פריי אמר פעם שהחרדים עברו מא-ציוניות, או אנטי-ציונות, ללאומנות, בלי לעבור דרך הלאומיות. זו כמובן הכללה, כי יש גוונים רבים מאוד בעולם החרדי, אבל יש בכך משהו.

החרדים, כפי שאומרת פעילה חרדית, גם מעולם לא היו חלק מ"מחנה השוויון" – לא ביחס לנשים, לא ביחס לערבים ("אתה בחרתנו" מקרב אותם לעליונות היהודית הסמוטריצ'ית), לא לגבי שוויון בחובות מול אזרחים אחרים. כמעט ההפך. לפחות ההנהגה שלהם משרדת תחושה של התנשאות. "אתם נותנים ואנחנו מקבלים", כפי שאמר חרדי לאחד המפגינים בבני ברק. גם הסוציאליזם אף פעם לא באמת פרח בחברה החרדית.

עתיד הברית אינו מובטח

החרדים בחרו בחירה מודעת בימין, ולכן פוליטית אין סיבה לעשות להם שום הנחות. במובן זה, יש הצדקה מלאה לדרוש מהם דין וחשבון, accountability, על הבחירות שלהם, כפי שעושה המחאה נגד ההפיכה המשטרית בשבועות האחרונים. כמובן, אסור להכליל הכללות על מיליון אנשים, ואין שום מקום להתבטאויות בעלות אופי גזעני ברור כמו "מוצצי דם". גם העמדתו במרכז של מושג מיליטריסטי כמו "שוויון בנטל", כאילו שוויון אפשר להשיג רק בשדה הקרב ובמוות ולא בחברה אזרחית ובחיים, היא בעייתית מאוד.

עם זאת, עצם העובדה שהמחאה דורשת הסברים מהחרדים, וממי שחתם איתם על הסכמים, היא חיובית. חוסר הנכונות של המחאה להשלים עם התקציב הנוכחי, הדוחפת את ישראל יותר ויותר לכיוון ה"סקטוקרטיה", כפי שמכונה זאת פרופ' דני גוטווין – כלומר העדפה ברורה וגסה של מגזרים מסוימים על פי תמיכתם בממשלה, גם הוא חיובי. משום שהחרדים הם הנהנים העיקריים מהתקציב שכל מטרתו להמשיך את ההפיכה המשטרית בדרך אחרת, כפי שכותב גוטווין, טוב שהמחאה מעמידה מולם ראי. עם הסמכות, באה גם אחריות.

צריך גם להודות שהלחץ הזה יכול לעבוד. א.נשים המבינים בחברה החרדית אומרים שייתכן מאוד שדרעי, גפני ואחרים לא העלו על הדעת שהתמיכה שלהם בהפיכה המשטרית של הימין תביא עליהם מתקפת נגד כה מרוכזת, ותעורר ממרבצן דרישות חילוניות שנראה שכבר נעלמו, כמו ה"שוויון בנטל".

זו בהחלט יכולה להיות סיבה לכך שלמרות הלחץ מהימין, וחרף העובדה שאיש חב"ד ברל'ה קרומבי הוא שארגן את עצרת התמיכה ב"רפורמה המשפטית", הרבנים החרדים אסרו על מאמיניהם להשתתף בהפגנה. "מהרגע הראשון אמרנו שבנושא הרפורמה אנחנו מובלים ולא מובילים, אין שום סיבה שנהיה במרכז הסערה", צוטט בכיר באחת המפלגות החרדיות ב"כיכר השבת", כשהוא מתעלם מכך שהמפלגות החרדיות התנו את תמיכתן בממשלה בפסקת ההתגברות.

ב"כיכר השבת" גם דווח כי במועצת חכמי התורה החסידית אפילו עלתה אפשרות לפרוש מהממשלה ולחבור לבני גנץ. "אין לנו שום טעם בממשלה כזו", צוטט בכיר חרדי באתר. "עדיף כבר להגיע לסיכומים עם השמאל, הם באמת יודעים לשלוט, ולא פוחדים מהצל של עצמם כמו נתניהו". במילים אחרות, כשהאש התקרבה אליה, ההנהגה החרדית העדיפה לקחת צעד לאחור.

כרגע סמוטריץ' נלחם למען תקציבים לחרדים, אחיו להתנחלויות ולמשטר העליונות היהודית בשטחים. אבל לא בטוח שהברית הזו תחזיק לאורך זמן מול הלחצים שמפעילה המחאה. העובדה שבכיר בליכוד כמו חיים ביבס יוצא נגד הדיל של סמוטריץ' עם החרדים בעניין הארנונה עשויה לבשר רעות לימין, שכן בלי מעמד הביניים המזרחי, שביבס הוא מייצג מובהק שלו, לקואליציה הנוכחית פשוט אין רוב בציבור.

גם עתיד היחסים בין החרדים לציונות הדתית אינו מובטח. פעילה חרדית אומרת שבין שתי הקבוצות עשויות להיווצר מחלוקות על רקע הגיוס, כי "ככל שיש יותר מתנחלים, צריך יותר חיילים, וה'שמאל' יהיה פחות להוט לשרת בשטחים". גם מבחינה כלכלית, הציבור הציוני דתי מעורב באופן מלא בכלכלה, ואוחז ברובו בתפיסת עולם היפר-קפיטליסטית, "וברגע שהנטל הכלכלי יתגלגל אליו ולמוסדות שלו, הם יכעסו על החרדים לא פחות מהחילונים".

האם הלחצים השונים האלה – מצד המחאה, מצד מעמד הביניים המזרחי ואפילו מצד הציונות הדתית בשלב מאוחר יותר – עשויים לדחוף את החרדים לכיוון עמדה פחות ימנית מובהקת ויותר מרכזית? האם הלחצים האלה עשויים ליצור בקעים בתוך החברה החרדית, שמראש אינה הומוגנית לחלוטין? מוקדם לדעת. אבל מה שברור, שהחרדים הם כבר לא שחקן משנה המסתתר מתחת לגלימתם של אחרים. הם עלו על המגרש, ועל המגרש אפשר לנצח, ואפשר גם להפסיד.