"החומה בבית לחם מזכירה את הדיכוי, זה נותן לחג המולד טעם מר"

כשאני מדפדפת בזיכרונות שלי מהשנים האחרונות, בדרך כלל קל להיזכר היכן הייתי לקראת סוף דצמבר. לפני שנה, נכנסתי לשמוע את מיסת ערב חג המולד בכנסייה עמוסה באיסטנבול; שנה לפני כן התלהבתי מהקישוטים המוארים ברחובות סקופיה, בירת מקדוניה; לפני ארבע שנים ראיתי לראשונה את העץ המתנוסס במרכז נצרת; ובשנה הבאה בוודאי אזכור את חג המולד הנוכחי, שבו לא הייתי צריכה להרחיק לכת מעיר מגוריי, חיפה, כדי ליהנות משלל עצים מקושטים, מאורות בוהקים ומשוקולטה חמה וחגיגית.

העניין שלי באווירת חג המולד רחוק מלהיות תופעה נדירה בקרב ישראלים. בחודש הזה מתמלאות הרשתות החברתיות בפוסטים העוסקים בהמלצות ובסקירות על שלל יעדי כריסמס. מלונדון דרך ברלין ופראג ועד נצרת, ירושלים וחיפה, לא חסרים "קונים" לצבעוניות, ליופי, לניצוץ החגיגי – על מראותיו, צליליו, ריחותיו וטעמיו – ולאווירה "אירופאית" שיכולה לגרום לנו להרגיש, לכמה רגעים, ממש כמו בסיפור אגדה.

אך האגדה של הפלסטינים, כמובן, נראית אחרת. בזמן שישראלים יטיילו בירושלים ויתפלאו מהאופן שבו שינתה פניה לרגל החג, פלסטינים נוצרים בירושלים לא יתפלאו יתר על המידה אם גם בחג הזה יתעמרו בהם תושבי העיר, מבקריה, או חיילי מג"ב. בעוד הישראלים בפקקים בדרך לנצרת או לחיפה, פלסטינים נוצרים ברחבי הגדה המערבית המתינו במחסומים צבאיים בדרכם לציין את החג, או ממתינים לגלות אם השנה בני משפחותיהם בעזה יוכלו להגיע ולחגוג איתם.

אי-הצדק הזה, כמובן, אינו חדש, ואף אינו ייחודי לתקופת החג. אך בימים אלו, האירוניה בוערת במיוחד. שכן הנוצרים הפלסטינים – שמהווים כיום כ-1.5% מאוכלוסיית ישראל, ושחיים, כמו שכניהם המוסלמים, תחת כובדם היומיומי של דיכוי, בנוסף לכיבוש ולקולוניאליזם הישראלי, ומנועים מלחגוג את החג באותה החופשיות שבה יכולים ליהנות ממנו הישראלים היהודים – משתייכים למעשה לקהילה הנוצרית הראשונה בהיסטוריה.

אליאס (שם בדוי), פלסטיני נוצרי מבית לחם, מספר שעבורו תקופת חג המולד היא הטובה ביותר בעיר. "האווירה בבית לחם ובערים סביבה נעשית חגיגית", הוא מתאר. "בכל מקום אורות ושירי חג מולד, יש שווקים עם הרבה יין ואוכל. ברחבי העיר יש חגיגות – הדלקת עץ אשוח, זיקוקים, הופעות ושירת מקהלות". הוא מוסיף כי לא רק הנוצרים חוגגים את החג. "רבים מהחברים ומהמשפחות המוסלמים שלנו מצטרפים אלינו ונהנים איתנו".

עם זאת, חומת ההפרדה שמחלקת את בית לחם מזה עשרים שנה, עומדת במקומה גם בחג המולד. "עצם העובדה שאתה רואה את החומה שמקיפה אותך היא תזכורת לדיכוי ולכליאה שתחתיהם אתה חי", משתף אליאס, "וזה נותן לחג המולד, כמו לכל יום אחר, טעם קצת מר. אתה יודע שאתה לא יכול להנות מהחיים שלך באופן מלא כשמתייחסים אליך כך".

בסרט "זועקות האבנים" (The Stones Cry Out), העוסק בסיפוריהם של פלסטינים נוצרים, מספר הפטריארך הלטיני של ירושלים לשעבר, מישל סבאח: "ירושלים ובית לחם היו תמיד כעיר אחת, קשורות ומחוברות זו לזו. ההפרדה בין בית לחם לירושלים אינה נורמלית. מצד אחד ירושלים פתוחה לכל העולם; מצד שני, ירושלים סגורה לתושביה שלה".

ואכן, בעוד תושבי בית לחם נדרשים לאישור מהצבא כדי להגיע לירושלים, תיירים מרחבי העולם יכולים לנוע בין השתיים בחופשיות. לדברי אליאס, צליינים נוצרים מגיעים בדרך כלל לבית לחם במסגרת טיול מאורגן.

"הם רק מבקרים באתרים הקדושים וקונים מזכרות", הוא מספר, "ולכן הם בדרך כלל לא ממש מכירים פלסטינים או לומדים על החיים כאן. זה טוב לעסקים, כי עבור רוב המשפחות בבית לחם, תיירות היא מקור הפרנסה העיקרי. אבל זה גם עצוב, כי רוב התיירים יבואו ויילכו מבלי לדעת היכן הם נמצאים או להבין את המצב הפוליטי. הייתי רוצה שנוצרים ברחבי העולם יידעו שפלסטינים נוצרים קיימים, ושאנחנו סובלים מהמצב הפוליטי הבלתי הוגן, כמו כל הפלסטינים".

"מחווה של רצון טוב"?

בזמן שתיירים עושים את דרכם אל ארץ הקודש, וישראלים עושים את דרכם החוצה ממנה, אל הרחובות המקושטים והשווקים הסואנים של אירופה, מסעות כאלה יישארו עבור רוב הפלסטינים בגדה ובעזה בגדר משאלה בלבד.

"ישראל לא מאפשרת לפלסטינים לטוס דרך נתב"ג אלא במקרים חריגים ובודדים", מזכירה שי גרינברג, דוברת ארגון "גישה", הנאבק על הזכות לחופש תנועה של פלסטינים, ובמיוחד אל רצועת עזה וממנה. פלסטיני תושב הגדה שירצה לצאת לחו"ל, יצטרך לרוב לצאת דרך מעבר אלנבי לירדן ולטוס משם, ופלסטיני תושב עזה שיירצה לבקר בגדה חייב אישור של ישראל, בין אם ייצא דרך מעבר ארז ובין יצליח לצאת הרצועה דרך מעבר רפיח למצרים וממנה לירדן כדי להיכנס לגדה דרך מעבר אלנבי.

"ישראל מתירה לתושבי הרצועה לחצות את מעבר ארז ואת מעבר אלנבי רק בנסיבות צרות שהיא קובעת", מסבירה גרינברג, "במקרים שהיא מגדירה כ'הומניטריים וחריגים'. כך היא מונעת מרובה המכריע של האוכלוסייה בעזה את האפשרות הבסיסית לנוע וגישה להזדמנויות, לתעסוקה ולהשכלה, כמו גם לקרובי משפחתם". היא מוסיפה כי בקריטריונים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), טיול אינו מופיע כלל עילה ליציאה מעזה.

עבור הקהילה הנוצרית בעזה – קהילה אורתודוכסית ברובה, כאלף איש בלבד – גם הדרך לביקור משפחה בגדה או במקומות הקדושים רצופת חסמים.

"מכסת ההיתרים שמקצה ישראל היא מצומצמת, ואינה מספיקה לצרכים של אוכלוסיית הנוצרים ברצועה", מספרת גרינברג. "השנה המכסה עומדת על 500 היתרים בלבד, ובקשות רבות להיתרים סורבו בנימוק 'ביטחוני', או שלא נענו כלל. בדיון שהתקיים בעתירות שהגשנו נגד הטלת מניעות ביטחוניות שרירותיות שהוטלו על פלסטינים נוצרים על לא עוול בכפם, נציגי המדינה לא הציגו כל תימוכין למניעות אלא רק טענו ש'אין טעם לבחון אותן כי ממילא המכסה מולאה'. השופט, לצערי, הסתפק בכך והעתירות נדחו. מחר (שני) אנחנו מגישות ערעור נגד המניעות השרירותיות, שבפועל ממשיכות להכתים את שמות המבקשים בלי שיתאפשר להם להתגונן מפניהן, ועלולות למנוע מהם יציאה מעזה בעתיד לצרכים בסיסיים אחרים בגדה ובישראל".

כתוצאה מהמגבלות שהמדינה משיתה, משפחות נאלצות להתפצל, או לוותר על היציאה כלל כדי לא להשאיר מאחור את מי מתוכן שלא קיבל היתר – וכך לוותר על בילוי החג. גרינברג מחדדת כי ישראל נוקטת בשיטות דומות של אלימות בירוקרטית כדי למנוע תנועה גם בשגרה, ולא רק בתקופת החגים הנוצריים.

בזמן שהנוצרים בעזה נאבקים על זכותם לחופש פולחן, ישראלים רבים יגיעו, כמדי שנה, לפסטיבל "החג של החגים" בחיפה. חלקם יתמלאו נחת כשימצאו, אלו בסמוך לאלו, עץ אשוח ענק, חנוכייה מוארת, מנורה עם סהר וכוכב המסמלים את האסלאם, ואת הגנים הבהאים – תמונת דו-קיום אידילית של ממש.

אך רק לפני שבוע, ממש באותה השדרה, עצרו שוטרים כמה מפגינים שהניפו דגלי פלסטין – אף שהדבר אינו אסור בחוק – תחת העילה "הפרת הסדר הציבורי".

הרי אם נטען כי אנחנו כיהודים קשורים לארץ הזו ושייכים אליה בגלל שורשיה של היהדות – מה בדבר שורשיה של הנצרות, הטמונים גם הם ממש כאן, אצל אבות-אבותיהם של רבים מהפלסטינים של ימינו? כיצד ייתכן שיהודי אמריקאי יכול להפוך בן רגע לאזרח ישראלי ולהתגורר כאן, בעוד ששכנו הפלסטיני הנוצרי, שסבו גורש בנכבה, אולי לא יורשה אפילו להיכנס לישראל, ובוודאי לא יורשה להתיישב על סמך שורשיו – שקושרים אותו לכאן לא רק כנוצרי, אלא גם כצאצא לדורות רבים של ילידיה?

יש שינמקו את הזכות הבלעדית-לכאורה של היהודים למדינה משלנו בארץ הזו לא בשורשינו, אלא בצורך שלנו במקום מפלט. אך גם חוויית הפליטות, שזורה ככל שתהיה בהיסטוריה שלנו, אינה ייחודית לנו. כבר לפני כמאה שנה התיישבו כאן אלפי פליטים ארמנים נוצרים, לאחר שנמלטו מרצח עמם. כעבור כמה עשורים, רובם גורשו לירדן, כמו שכניהם המוסלמים הפלסטינים; רבים מצאצאיהם חיים כיום בגדה ובמזרח ירושלים, וסובלים מאלימות הן מצד הממסד הישראלי והן מצד אזרחים ישראלים.

האוכלוסייה הנוצרית בפלסטין ההיסטורית – בשטחי מדינת ישראל, בעזה ובגדה – מגוונת מאוד, וכוללת בין היתר אורתודוכסים, קתולים, קופטים, מרונים ופרוטסטנטים. אך הכיבוש הישראלי לא מבחין ביניהם, וגם לא בין הפלסטינים הנוצרים למוסלמים. החל מגירוש ושלילת תושבותו של עו"ד סלאח חמורי, דרך הירי של חייל ישראלי על העיתונאית שירין אבו-עאקלה, וכלה בהפצצות הזורעות מזה שנים מוות והרס בקרב תושבי עזה – כל אלו מתייחסות לפלסטינים הנוצרים כמו אל המוסלמים: כאל מי שאנושיותם וזכויותיהם נתונות לשיקול דעתנו, הישראלים.

לדברי גרינברג, "ישראל ממסגרת את הקצאת היתרי החג לנוצרים תושבי עזה כ'מחווה של רצון טוב', ולא כשמירה על זכויות הפלסטינים החיים תחת שליטתה לחופש תנועה, לחופש הפולחן ולחיי משפחה. באופן דומה, ישראל אינה עומדת גם בחובתה כלפי כלל האוכלוסייה בעזה, המונה יותר משני מיליון אנשים".

חג אינו מנותק מחוגגיו

אין כל פסול בכך שגם מי שחג המולד לא שזור במסורותיו הדתיות או המשפחתיות ייהנה ממה שיש לתקופה הזו להציע. אך הגיע הזמן שניזכר שחג אינו מנותק מחוגגיו. כיצד היינו מרגישים אם היינו רואים אלפי אנשים מצטלמים ליד חנוכיות ענק, מתלהבים מאורות החג ותרים אחרי דוכני סופגניות ברחבי העולם וברחבי מדינתם שלהם, בעוד שיהודים באותה המדינה חיים תחת גוונים רבים של דיכוי מתמשך?

"הייתי רוצה להוסיף", אומר לי אליאס בסיום השיחה שלנו, "שלמרות המציאות המסובכת והקשה שאנחנו חיים בה, אנחנו עדיין מחייכים, ואנחנו עדיין מחכים ליהנות מתקופת חג המולד ומצפים לעתיד טוב יותר".

ואכן, גם בחג המולד הזה, יגיעו ההמונים בבית לחם אל כיכר האבוס לקראת מיסת החצות; בעזה ידליקו נרות, ויכבדו בממתקים את השכנים שיגיעו לאחל חג מולד שמח; ובאיקרית שבגליל העליון, יתכנסו כנראה עקורי הכפר בכנסייה שעומדת במקומה מאז שהופצץ הכפר על ידי הכוחות הישראלים, בחג מולד אחר, לפני כשבעים שנה.

ומה נעשה אנחנו, היהודים הישראלים, מלבד לשוטט ולהתפעל מקישוטי החג? האם נצליח לראות בקישוטים התלויים על עצי האשוח לא רק את השתקפותנו, אלא גם את השתקפות המציאות שאותה אנו כופים על הפלסטינים? והאם נצליח לשמוע, בין צלצולי פעמוני הכנסיות, גם את הקריאה לעתיד אחר, צודק יותר, שבו כל פלסטיני יוכל לחגוג בחופשיות ובבטחה, בנצרת, בבית לחם או בירושלים, בידיעה שלעולם לא יהיה יותר זר או נרדף בביתו?

נינה סודין היא כותבת, מאיירת, ולוגרית ומעצבת מושן, שמשלבת בבלוגים שלה, "את לא מפחדת?" ו-"Roaming Pencil", תכנים הנוגעים להיסטוריה, פוליטיקה וטיולים