newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אפשר להפגין בחיפה, אבל רק הרחק מעיני הציבור ובלי דגלים

חראק חיפה (תנועת חיפה) ארגנו בשבת הפגנה נגד העונשים הכבדים שהוטלו על עצורי אירועי מאי 2021 הערבים. בשל אירועי "חג החגים", המשטרה דרשה לשנות את המיקום ולהימנע מלהניף דגלי פלסטין, אף שהדבר חוקי. אך גם לאחר שמקום ההפגנה שונה, המפגינים זכו ליחס עוין, דגלים נחטפו ושלושה נעצרו

מאת:
הפגנה נגד הענישה הכבדה לעצורי מאי 2021 בחיפה, ב-17 בדצמבר 2022 (צילום: רשאד עומרי, מעמוד הפייסבוק של חראק חיפה

הציבור דווקא הפגין אהדה. הפגנה נגד הענישה הכבדה לעצורי מאי 2021 בחיפה, ב-17 בדצמבר 2022 (צילום: רשאד עומרי, מעמוד הפייסבוק של חראק חיפה)

הערבים בחיפה זוכרים את אירועי מאי 2021 כטראומה. האלימות בעיר החלה ב-9 במאי לא כהתנגשות בין יהודים וערבים, אלא כהתקפה אלימה של המשטרה על הפגנה רעשנית, אבל בהחלט לא אלימה, שארגן "חראק חיפה" (תנועת חיפה) בסולידריות עם תושבי שייח' ג'ראח נגד הטיהור האתני. המפגינים פוזרו בכוח, אך חזרו ביומיים הבאים ל"כיכר האסיר", שם התקיימו ההפגנות.

רק ביום השלישי להפגנות הופיע גורם נוסף – מפגיני ימין שארגנו הפגנת נגד, בעוד המשטרה מנסה לפזר את הפגנת החראק. לאחר שהמפגינים הערבים נסוגו ברובם לוואדי ניסנאס, מפגיני הימין צעדו, בחסות המשטרה, ברחוב הראשי של המושבה הגרמנית, כשהם קוראים "מוות לערבים" וזורקים אבנים על עוברים ושבים. תלמידת תיכון אחת נפצעה בראשה מאבן ואיבדה עין. לאחר שסיימו לצעוד ברחוב הראשי, פנו מפגיני הימין לצוד עוברי אורח ערבים ברחוב ולהכות בהם.

ביומיים שבאו אחר כך כבר לא התקיימו בעיר הפגנות. התושבים הערבים, שנחרדו מהתקיפות, התארגנו להגנה על השכונות; הפורעים הגזעניים פנו לשכונות המעורבות, שיש בהן מיעוט ערבי, ועברו בין השיכונים לחפש קורבנות. הצעירים הערבים ששמעו על התקיפות ניסו לצאת לכיוון השכונות המעורבות, אך נתקלו באלימות קשה של המשטרה ושל משמר הגבול.

באירועי מאי 2021 ובעקבותיהם נעצרו בחיפה מאות צעירים ערבים. ברחבי הארץ הגיע מספר העצורים לאלפים. בעקבות אירועים אלו הוגשו מאות כתבי אישום נגד צעירים ערבים. מכל המקרים של תקיפת ערבים באותה תקופה נחקרו רק מקרים בודדים, ובמקרים המעטים שהוגשו כתבי אישום, נראה שבתי המשפט הקלו עם הנאשמים.

לעומת זאת, מנהלים המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מסע חורמה נגד אותם צעירים ערבים שנעצרו – שבלי להיכנס לפרטי כל מקרה ומקרה, הציבור הערבי רואה בהם את מי שיצאו להגן עליו מפני התקפות פורעים גזענים – והפער בענישה בין יהודים לערבים גדול מאוד. בחודשים האחרונים הגיעו משפטים רבים לסיומם, ורבים מהנאשמים קיבלו עונשי מאסר ממושכים של שבע, עשר ואף 15 שנים.

הענישה הכבדה לנאשמים הערבים, מול ההקלה עם התוקפים היהודים מהצד השני, מתפרשת בציבור הערבי כהמשך להתקפות הגזעניות עצמן, וניסיון להרתיע את הצעירים הערבים מלהתנגד במקרה של תקיפות חוזרות. רבים מהעצורים הפעם אינם באים מרקע פוליטי – מדובר בצעירים שרצו לצאת ולהגן על בתיהם ועל שכניהם. רק עכשיו, לאחר שנדהמו מחומרת העונשים, מתחילה התארגנות של משפחות העצורים ושל פעילים שמנסים לעזור להן. בהקשר זה, החליט חראק חיפה לחזור ל"כיכר האסיר", ולקיים הפגנה נגד הענישה המחמירה והמפלה. ההפגנה נקבעה לשבת, 17 בדצמבר, בשעה 5 בערב.

ביום שלישי בערב הגיעו שוטרים לביתי ומסרו לי "הזמנה לסור למשטרה" למחרת בבוקר, לשיחה עם מפקד משטרת חיפה, סנ"צ חיים אזרד. תחילה הבהרתי למפקד כי איני מייצג את החראק, אולם לבקשתו הסכמתי להעביר מסר לחראק. ביקשתי לקבל את עמדת המשטרה בכתב. בשעות הערב, כשהעבירו לי את המכתב, גיליתי כי הם תיארו אותי בו כ"נציג החראק", אף שהבהרתי להם שוב ושוב כי אינני מייצגו.

המפקד טען כי בשל אירועי "החג של החגים", קיום ההפגנה במקום המתוכנן יגרום להפרת סדר, ולכן הוא ימנע מראש את קיומה. הוא אף הודיע כי מי שינסה להניף דגל פלסטין ייעצר מיד. הוא גם טען כי המשטרה אמונה על שמירת חופש הביטוי, והציע לחראק אלטרנטיבות: דוכן להפצת חומר הסברה במקום הפגנה ("אבל בלי שום דגל פלסטין!") או העברת ההפגנה למקום אחר. במכתב שקיבלתי לבסוף אף הוצעו שתי חלופות: רחוב המגינים או רחוב הגפן.

העברתי את המכתב לחראק ולעדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. במהלך יום חמישי התנהל דיון ממושך, שבמהלכו הבהירו עורכי הדין של עדאלה לממונים במשטרה כי ההפגנה מטבעה אינה זקוקה לאישור, ועקב כך אין גם שום הליך חוקי שבו המשטרה יכולה להציב תנאים למפגינים. הנפת דגלי פלסטין, כידוע, אינה עבירה, ולכן אינה יכולה להיות עילה חוקית למעצר; ואם יש סכנה להפרת השלום מצד מתנגדי ההפגנה, על המשטרה להגן על המפגינים.

בינתיים, ברביעי בערב, מרוקו הפסידה לצרפת בחצי גמר המונדיאל (בניגוד למה שקיווינו), ונקבע כי תשחק במשחק על המקום השלישי והרביעי בשבת בחמש. לחברי החראק שנפגשו לדון במצב היה ברור כי יש לשנות את זמן ההפגנה, ונקבע שתתקיים ב-3:30, כדי לאפשר לאנשים לצפות במשחק.

ב-3:30 היתה צריכה להתקיים במושבה הגרמנית גם תהלוכה גדולה של תנועת הצופים. בין הרצון להתרחק מהצופים והרצון לאפשר למפגינים, שרבים מהם אימהות ובני משפחות אסירים, שאינם מורגלים בהפגנות, להפגין ללא התערבות המשטרה, נקבע כי ההפגנה תתקיים בכיכר הבהאים שברחוב הגפן, בקצה העליון של המושבה הגרמנית. עורך הדין מעדאלה מסר על ההחלטה למשטרת חיפה.

בינתיים, "אלמדינה", עיתון מקומי בערבית שמחולק בחיפה ובאזור, פרסם בשישי בבוקר בכותרתו הראשית כי המשטרה איימה על החראק שתמנע את ההפגנה. רבים שראו את הידיעה נמנעו מלבוא, מתוך חשש מאלימות או ממעצר. מנגד, רבים מהחברים והתומכים הצעירים של החראק לא אהבו את ההחלטה "המתונה", והחליטו גם הם להימנע מלבוא להפגנה.

בשבת אחר הצהריים, הרחוב הראשי במושבה הגרמנית היה גדוש באלפי חוגגים. הכבישים מסביב נחסמו כולם בידי המשטרה, כך שהמפגינים נאלצו לחנות רחוק ורבים הגיעו באיחור. המפקד חיכה לנו שם, ליד כיכר הבהאים, שהיתה מוקפת שוטרים וריקה מאדם.

כשהגענו עם הפלקטים דרשו השוטרים שנעמוד מאחורי הכיכר, כך שלחוגגים ברחוב הראשי לא תהיה כל אפשרות לראות אותנו. לא הסכמנו. כאשר הוצאנו את השלטים ונעמדנו בצד הכיכר הפונה אל הרחוב, הורה הקצין לשוטרים לעמוד כחומה מולנו, כך שיסתירו אותנו מהקהל. לאחר שכמה מהמפגינים הוציאו דגלי פלסטין, מיהרו השוטרים לפעול בכוח, לחטוף את הדגלים ולעצור שלושה מפגינים (ובהם כותב שורות אלה).

מה שייחד את ההפגנה הזאת היה שחלק גדול מהמשתתפים לא היו מקרב המפגינים הקבועים, אלא בני משפחות אסירים, שנשאו את תמונות יקיריהם עם הכיתוב "החופש לשבויי הבת אלכראמה, לא לענישה הבלתי צודקת".

הסבר קצר: (1) המונח "אסרא" פרושו "שבויים", והוא משמש היום במקום המונח "אסירים" למי שנפל בשבי תוך כדי מאבק בדיכוי או נאסר בשל שרירות המשטר. (2) "הבת אלכראמה" הוא השם הרשמי בנרטיב הפלסטיני של אירועי מאי 2021, ומציין את "עמידת הכבוד" שעמד הציבור נגד הטיהור האתני בשייח' ג'ראח ובמקומות אחרים, נגד הניסיונות לשינוי הסטטוס קוו במסגד אל אקצא, נגד ההפצצות על עזה ונגד התקיפות הפשיסטיות על האזרחים הערבים בתוך הקו הירוק.

למרות המעצרים, ההפגנה נמשכה יותר משעה, ממש עד לתחילת המשחק של מרוקו. אף שברחוב היו אלפים, "בני כל הדתות", כמו שציינה המשטרה במכתבה, לא ניכרה שום עוינות מהציבור כלפי המפגינים. התגובות היחידות שנשמעו היו אוהדות. העוינות כולה היתה אך ורק מצד המשטרה.

אחרי ההפגנה הלכו רבים מהמפגינים לחכות לעצורים מול תחנת המשטרה. המשטרה פרסמה הודעה, שלפיה "עיכבה" שלושה מהמפגינים. היינו במעצר עד שעת ערב מאוחרת, כשבמשך כל שעות המעצר התעקשו השוטרים כי נישאר כבולים.

במהלך הימים שקדמו להפגנה הרגעתי את מי ששאל ואמרתי כי המשטרה לא תתערב. הרי הם עצמם הציעו שנפגין ברחוב הגפן. בעודי במעצר נזכרתי בבדיחה מימי המהפכה האיראנית ב-1979. היה עוצר לילה בטהרן והודיעו שמי שיפר את העוצר, יירה. שני שוטרים הלכו ברחוב וראו אדם עובר. אחד השוטרים הורה לו לעצור. כשזה עמד על מקומו התקרב אליו השוטר וירה בו למוות. "אם כבר הורית לו לעצור והוא עצר, מדוע ירית בו?" שאל חברו. "קשה לי לפגוע בהם כשהם הולכים", היתה התשובה. להבדיל, תהיתי אם המשטרה לחצה עלינו להזיז את ההפגנה למקום אחר כדי שיהיה יותר נוח להסתיר אותה מעיני הציבור ולבצע מעצרים.

יואב חיפאווי הוא פעיל פוליטי וחברתי, חבר בתנועת אבנאא אלבלד ובחראק חיפה. הוא כותב את הבלוג חיפה החופשית בעבריתבערבית ובאנגלית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf