מסלול האימים שלי בדרך לעזה
בזכות תעודת הזהות הפלסטינית שלי, אני מהבודדות שרשאיות להיכנס לרצועת עזה הנצורה. אבל המסע מקהיר דרך סיני כרוך בימים ארוכים של טרטורים והשפלות, שנראים כמו מדיניות מצרית מכוונת
ממתינים שעות ארוכות, לכודים כמו בקר, כשהכאוס שורר מסביב. פלסטינים ממתינים במעבר רפיח בין מצרים לרצועת עזה, בינואר 2019 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)
כמעט בלתי אפשרי להיכנס לעזה כתיירת. הכניסה דרך מצרים אסורה לכולם פרט לתושבי עזה, עובדי סיוע בינלאומיים, עיתונאים ודיפלומטים. אם אין לך תעודת זהות (هوية) עזתית, רוב הסיכויים שלא ייתנו לך להיכנס.
העובדה שהייתי אחת מהיחידות בעולם שממש יכולה לבקר ולראות את עזה, אם כך, הופכת את החופשה האחרונה שלי שם, ביולי, עם משפחתי, למיוחדת מאוד. החוף היפהפה של עזה, האוכל המדהים והאנשים הנפלאים הפכו את הטיול שלי בעזה לאחת מהחוויות המופלאות בחיי.
אך גם אני, כמו כל פלסטיני נושא תעודת זהות שרוצה להיכנס לעזה , הייתי צריכה לוותר על כל ציפייה שזכויות האדם הבסיסיות ביותר שלי יכובדו. במקום, חוויתי השפלה מתמשכת, תשישות ובלבול טוטלי. מה שהיה אמור לקחת שעות – לקח ימים. הקצב הואט בגלל שומרי הגבול המצרים, האדישים ומלאי הבוז, שבכוונה לא מטפלים בצורה הולמת בקהל הגדול; וגם בגלל גישה גורפת של דה-הומניזציה כלפי הפלסטינים שמנסים להגיע למולדתם.
"אנחנו יודעים מה עלול לקרות אם לא תציית"
עבור רוב פלסטינים שמנסים לחזור לביתם הנצור, המעבר דרך חצי האי סיני הוא המסלול היחיד הזמין. מכיוון שמצרים מפגינה בפומבי "קשרים רמי דרג" עם ישראל, הם עוקבים אחרי כל הפלסטינים שנכנסים לעזה, והמבקרים נאלצים לסבול התעללות מתמדת ועקבית מצד הרשויות במצרים במהלך הדרך.
כדי להגיע לעזה דרך מצרים, צריך קודם להגיע לקהיר ולשכור נהג שייקח אותך למעבר הגבול ברפיח (יש גם תחבורה ציבורית, שנסיעה בה מבטיחה גהינום משלה). החלק הזה של המסע נראה די פשוט, אבל הנסיעה דרך סיני, שאמורה לארוך רק חמש שעות, נמשכה יומיים שלמים.
הסיבה לכך היא שמצרים מתייחסת לסיני כאל אזור מלחמה. "המלחמה בטרור" של ממשלת מצרים הציפה את האזור המקסים בנוכחות צבאית מוגברת ובמחסומים מדי כמה קילומטרים. במקום ערים משגשגות לחוף הים התיכון, חצי האי מלא טנקים, בתים נטושים מנוקבים בכדורים, וחיילים בכל פינה.
כשהתקרבנו למעבורת, שחוצה את תעלת סואץ באל פירדן, ראינו מאות פלסטינים שבילו את הלילה בהמתנה במכוניותיהם. במחסום בדרך למעבורת, חיילים עוברים על כל פיסת מטען – בקצב שלהם, כמובן.
כשהגענו, עמדו בתור יותר מ-170 מכוניות. אף שמאות פלסטינים עוברים שם כל יום, אין במקום דבר חוץ מדרך עפר. בחום הנורא, הפלסטינים צריכים לאלתר לעצמם מחסה, מכיוון שהצבא לא מספק מקום למנוחה, למזון, למים או למצער שירותים למאות הממתינים. הנחמה היחידה שמצאנו היתה חנות קטנה שמכרה מים ותה, בניהולה של מצרייה מבוגרת שגרה בכפר סמוך.
חיכינו יותר מ-10 שעות כדי להיבדק על ידי חייל מצרי. בדיקה שנראתה אקראית לגמרי. כמה פלסטינים שהמתינו בתור אמרו שמחרימים מכשירים אלקטרוניים; אחרים אמרו שמחרימים מתנות עטופות; ואחרים סבורים שהבדיקה שרירותית, ושהחיילים לא באמת עושים משהו. הכל נראה תלוי בחייל הספציפי שבודק את המטען שלך. למרבה המזל, החייל שלנו היה במצב רוח טוב. חצינו את התעלה בהקלה, כשאחד מהמחסומים הגדולים מאחורינו סוף סוף.
אך ההקלה נמשכה בערך 500 מטר, אז נתקלנו בניסיון אקראי נוסף להשפיל פלסטינים: מחסום, דקות ספורות מהמחסום הקודם. חמותי, שסובלת מאסתמה קשה, כמעט התעלפה בהמתנה הקודמת. הנהג שלנו, שידע את זה, החליט לעקוף את התור ולבקש לעבור, מכיוון שהיה איתנו גם את בני התינוק, בן חמישה חודשים. החייל לא היה מוכן אפילו לשמוע אותו. הוא הניף את הרובה שלו ואיים לשלול את רישיון הנהיגה שלו אם יגיד מילה נוספת.
"אנחנו המצרים מבינים אחד את השני", אמר החייל לנהג שלנו. "אנחנו יודעים מה עלול לקרות אם לא תציית. חזור לתור, אחרת האנשים האלה [המשפחה שלי ואני] עלולים למות לצד הדרך בלי יכולת לחזור הביתה".
היינו המכונית האחרונה בתור למחסום, שנמשך שעתיים. זה הרגיש כמו סוג של עינוי. החייל היה כנראה יותר צעיר ממני, אבל שיכור מהכוח להכתיב אילו פלסטינים יכולים להיכנס למולדתם, ואילו הוא ישלח בחזרה על עקבותיהם. הידע הזה גרם לנו להשתתק. עבור משפחתי, המסע הזה היה חזרה הביתה. עבורי, הוא נועד למצוא קצת שקט במקום שממנו משפחתי גורשה לפני כמעט 75 שנה.
"מתברר שאנחנו לא בני אדם"
ספרתי יותר מ-15 מחסומים מאל פירדן לאל עריש, העיר הגדולה ביותר בחצי האי, ששוכנת על גבול מצרים-עזה. בשלב כלשהו, כל המחסומים נבלעו זה בזה – לא היה הבדל ביניהם, חוץ מהצטרפות סבל לנוסעים הפלסטינים, בהם נשים, פעוטות, ילדים וקשישים, בלי הבחנה.
אך מחסום אל מידאן שמחוץ לאל עריש היה חריג. הגענו רעבים ועייפים, מאוחר בשעת לילה, והכריחו אותנו לחכות יותר משש שעות. פעם נוספת, יצאנו מהמכונית והתיישבנו על דרך העפר בזמן שחיכינו. כל פעם שניסינו לחפש קצת נוחות או לבדר את עצמנו עם פלסטינים כמונו שחיכו לצידנו, חייל הורה לנו לחזור למכוניות. אחד מהם אמר לנו: "נראה שאתם אוהבים את המצב שבו אתם נמצאים!"
החיילים שהיו אמורים לבדוק את המכוניות דיברו בטלפונים שלהם, אחד גלש בטיקטוק, שני שלח הודעות בוואטסאפ, בזמן שמאות פלסטינים חיכו באמצע הלילה בלי מקום לנוח בו או שירותים. אישה אחת התחננה בפני החייל לתת למכונית שלה לעבור, מכיוון שהיתה לה תינוקת שעשתה את צרכיה ופיתחה פריחה קשה, ולאם לא נשארו חיתולים. הוא נפנף אותה מעליו.
"מתברר שאנחנו לא בני אדם", מלמלה קשישה שעמדה סמוך.
כשהגיע תורנו סוף סוף, החיילים במחסום בקושי העיפו מבט בדרכונים שלנו ונופפו לנו להתקדם. זה היה בזבוז מוחלט של זמן, שהרגיש מכוון – כאילו שהפקודות שלהם היו לעכב אותנו עד כמה שאפשר.
כשסוף סוף הגענו למעבר רפיח, אחרי יום שלם של נסיעה, חשבנו שהגרוע מכל מאחורינו. טעינו, כמובן, אבל עדיין חשנו התרגשות מחודשת שהצלחנו להגיע לשם.
תור בצד המצרי של מעבר רפיח (צילום: היבא ג'מאל)
בשעות שחיכינו באולם במעבר רפיח, כל הנוכחים חשו, בצדק, כעס, תסכול ותשישות. גבר אחד צעק: "אני הולך לעקוף את התור בכל דרך אפשרית!"
"אתה חושב שאתה היחיד שסובל?!", ענה לו אדם אחר. "כולנו בתור הזה הושפלנו, חזור למקום שלך וחכה לתורך כמו כולנו!"
החיילים המצרים בהו באוויר ללא מילים. הם איפשרו לכאוס הזה להתרחש. למעשה, עושה רושם שכאוס הוא המדיניות שהצבא המצרי אימץ – להביא את הפלסטינים לנקודות השבירה. שנאנו את המצב שבו היינו. ברגעים האלה, היו מי ששנאו את העובדה שהם פלסטינים. אישה אחת נשבעה לעולם לא לחזור על המסע הזה.
לכודים כמו בקר
הגיהנום שבו שהינו עדיין לא נגמר. בתוך האולם במעבר, שרר תוהו ובוהו מוחלט. מאות פלסטינים בתור להגיש תעודות זהות ודרכונים לחתימת הפקידים המצרים. אלא שהפעולה הזאת היתה ממש לא פשוטה.
האולם במעבר הגבול נראה כמו תצלום מהעבר. הרצפה מלוכלכת, לא היה פח זבל באופק, המחשבים עתיקים, וחשמל שמתנתק כל כמה דקות. התקרה נראתה כאילו היא עומדת לקרוס על ראשינו.
אך החלק המפחיד ביותר במסע שלנו היה ברגע שניתן רק לתאר כהשתוללות של אספסוף, בגלל החידלון של המצרים. בזמן שבני היה בזרועותיי, אנשים דחפו אותנו מכל הכיוונים, מחשש לאבד את המקום שלהם בתור, שבו השקיעו שעות של המתנה. ילדים נלכדו מתחתיי בלי יכולת לזוז. אישה אחת התחננה שאחזיק את הבן שלה, כדי שלא ירמסו אותו. גיסתי היתה צריכה להחזיק את בני מעל ראשה כדי שלא ייפגע.
באותו רגע הרגשתי כמו תת-אדם. איש הביטחון המצרי הסתכל עלינו בעיניים מתות ועישן סיגריה. "תסתכל עליהם", אמר לעמיתו. "לכודים כמו בקר".
דיוקנאותיהם של נשיא מצרים, עבד אל-פתח א-סיסי, ונשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), תלויים במעבר רפיח בין עזה למצרים (צילום: עבד רחים חטיב / פלאש90)
אחד מהם הצביע על אישה שעמדה לידי ואמר, "אני נשבע לאלוהים הגדול שאת תהיי הבן אדם האחרון שיעזוב את האולם הזה!" לא ידעתי מה היא עשתה, אבל לא רציתי לגמור כמוה.
פניתי כדי לומר משהו לפקיד. כל דבר. לצרוח, לבכות, לקלל אותו. חמותי שמה יד על הפה שלי והחזיקה אותי קרוב אליה, בידיעה שאם אומר משהו, לעולם לא נגיע לפלסטין. לא נחזור הביתה. לא יכולתי לעשות דבר, רק לבכות.
עבור כמה נבחרים, המעבר לעזה וממנה יכול להיות קל יותר, לפעמים אפילו בתנאים משופרים. כשישבנו על כיסאות מתכת שבורים, דלת לחדר שצמוד לאולם ההמתנה נותרה פתוחה. בתוך החדר הממוזג יכולתי לראות כורסאות עור, ואנשים מגישים משקאות ליושבים בהן. הפלסטינים הבודדים שהיו באותו חדר נסעו עם שירות נסיעות לאח"מים בשם Ya Hala, וישבו בלאונג' המשופץ שלהם, רחוקים מהכאוס וההשפלה.
ל-Ya Hala יש קשרים בממשלת מצרים ובממסד הביטחוני, והחברה מרוויחה מהמצור על עזה. היא גובה בין 700 ל-5,000 דולר מאדם שנוסע עימה, ותמורת התשלום הזה מאפשרת להימנע מהמחסומים, מהבדיקות ומההמתנות הממושכות. פלסטינים שאין להם כסף כזה, כמו המאות שהיו במסע לצד משפחתי, צריכים לחכות חודשים או אפילו שנים ברשימות המתנה.
שהינו יותר מ-12 שעות במעבר רפיח. כשסוף סוף החזירו לנו את הדרכונים שלנו (עם חותמת הוויזה שקנינו ב-35 דולר לאדם, אף שהמחיר הנקוב הוא 25 דולר), ישבנו באוטובוס שלקח אותנו לעיר הפלסטינית רפיח.
"אלחמדולילה עלא סלמה", אמר לנו פקיד גבול פלסטיני. "ברוכים הבאים הביתה".
משפחתי ואני הסתכלנו זו על זו בחוסר אמון – לא רק שהצלחנו לשרוד, הגיהנום המצרי שעברנו לא הסיט אותנו מהמטרה לראות את מולדתנו, לראות את אהובינו.
למרות הסיפור הזה, אעבור שוב ושוב דרך סיני – כל זמן שהמשמעות היא לחזור לעזה, ארץ מלאת אהבה, יופי ותקווה.
ילדים פלסטינים על חוף הים בעזה (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)
היבא ג'מאל היא עיתונאית ועורכת דין פלסטינית-אמריקאית החיה כיום בגרמניה. המאמר הופיע במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
