הזדמנות נדירה להחזיר את רשות הטבע והגנים לידי תושבי ישראל

מר יוסי ביילין שלום רב,

ברכות לרגל מועמדותך לתפקיד יושב ראש מליאת רשות הטבע והגנים. אם תרצה בכך, המינוי הזה יכול להיות משמעותי מאוד. רשות הטבע והגנים היא אחד הגופים החזקים במדינת ישראל. היא חולשת על שטח רב – 25% משטחי המדינה הם גנים לאומיים ושמורות טבע, וכך גם 14.5% משטחי הגדה המערבית – ומפעילה מאות אתרים, שמעצבים את תודעתם הלאומית והפוליטית של אזרחי המדינה.

לכאורה, לרשות הטבע והגנים – גוף ממשלתי האמון על שמירת ערכי הטבע והמורשת במדינה – אין שום קשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. יש אפילו אנשים שמופתעים מטענות בדבר מהותה הפוליטית של הרשות. אבל מהר מאוד תגלה שברגע שבכל המרחב, בתוך ומעבר לקו הירוק, ישראל משתמשת בגנים הלאומיים ככלי פוליטי לקביעת עובדות בשטח.

אתה תגלה גם שהעובדה שסימון והכרזה על שמורות טבע וגנים לאומיים משליכים באופן מידי על זכויות השימוש בקרקע, קסמה במיוחד לארגוני מתנחלים – שביקשו להפעיל את סמכות רט"ג בשטחים האדירים שעליהם היא מופקדת, ולהכפיפה להטמעת תפיסת עולמם.

עשרות שנות שלטון ימין עשו את שלהן. במשרדי הממשלה השתרשה תפיסה שמזהה את המושג האוניברסלי "מורשת" עם המושג הפרטיקולרי "מורשת העם היהודי". תפיסה זו קיבלה לאחרונה הכשר משפטי, כשבג"ץ קיבל את עמדת המדינה כי משרד ירושלים ומורשת אמון על מורשת יהודית וציונית בלבד, ודחה את העתירה של "עמק שווה" והאגודה לתרבות ערבית.

לצד שמורות טבע, רט"ג מנהלת בפועל גם אתרי מורשת ארכיאולוגים והיסטוריים. אולם, בניגוד למשרד ירושלים ומורשת (יהודית בלבד), הרשות מחויבת להפעיל שיקול דעת, ולספר סיפורים מגוונים ורב שכבתיים.

מכיוון שהרשות היא שקובעת את סדרי העדיפויות בפעולות השימור והפרסום של האתרים, ומכיוון שזהות מקבלי ההחלטות משפיעה בהכרח על ההחלטות – אחרי שנים של מינויים פוליטיים בכל הרמות של הרשות, נוצרה מציאות שבה מופלים או מודרים אתרים וסיפורים שאינם יהודיים.

למרות זאת, בציבור הישראלי נתפסת הרשות כגוף מקצועי וכמקור ידע אמין ורשמי בנושאי סביבה, מורשת וידיעת הארץ – דבר חשוב שחייב להישמר, במיוחד בתקופה שבה גורמים פוליטים מבקשים לערער על סמכותן של רשויות המדינה.

מיליוני תלמידים, משפחות, תיירים וחיילים, המבקרים מדי שנה בגנים הלאומיים ובשמורות הטבע, נסמכים על הידע של הרשות כמקור מהימן וכמעט בלעדי. בזכות היותה גוף חינוכי-סביבתי האחראי על הנחלת מורשת וערכי טבע, גם סטודנטים, אנשי אקדמיה, מורי דרך ואנשי חינוך מבססים את הלימוד שלהם על המידע המופק ברט"ג.

עובדה זו הופכת את הרשות לגורם שמשפיע השפעה עצומה על בניית הזהות (האישית והלאומית), התפיסות הערכיות וההיכרות עם ההיסטוריה של הארץ – עוצמה שאינה נופלת מזו של מערכת החינוך ושל מוסדות להשכלה גבוהה.

הסיפור שמסופר בגנים הלאומיים, באתרים הארכיאולוגיים וההיסטוריים, מעצב במידה רבה את תפיסת המרחב, ואת האופן שבו הישראלים רואים את המציאות בשטח. פעמים רבות, התהליך הזה לא מתחשב בקו הירוק. כך ניכרת מגמה הולכת וגדלה של שימוש בסיפורו של המקום או שיוכו התרבותי כהצדקה לפעולות שונות, תוך התעלמות מהאוכלוסייה בשטח.

משימה לא פשוטה

להכרזה על גן לאומי יש משמעות על זכויות השימוש בקרקע, או יותר נכון הגבלתן. המקום הזה, שבו מתחילים לעצב את הנרטיב כך שיתמוך וישרת פעולות פוליטיות בשטח, הוא הפתח שדרכו נכנסים ארגוני מתנחלים והופכים את הכלי החשוב (ותפיסת השמירה על הטבע) לכזה שמנוצל באופן ציני לקידום מדיניות מפלה.

דוגמה לכך הוא הגן הלאומי חברון. האתר הארכיאולוגי נמצא מחוץ לחומות העיר העתיקה של חברון והממצאים בו דלים. אפילו אי אפשר לומר בוודאות שהמקווה העתיק שנחשף במקום הוא יהודי, מכיוון שהשימוש במקוואות היה נפוץ גם בקרב האדומים שחיו באזור. למרות זאת, בעקבות לחץ פוליטי ארוך שנים של מתנחלי היישוב היהודי בחברון, נפתח האתר לציבור ב-2018. המהלך הוביל להתפטרותו של סמנכ"ל הרשות, שטען כי פתיחת האתר לקהל היתה מעשה פוליטי.

אתר נוסף בגדה המערבית, שהושקעו בו מיליוני שקלים, הוא הר גריזים. מדובר באתר מרשים, הקדוש ביותר עבור קהילת השומרונים, שבו עמד מקדשו של העם העתיק הזה, ושההיסטוריה שלו משולבת בסיפורה של הארץ.

כאשר נחנך האתר, ב-2018, אמר זאב אלקין, אז שר ירושלים ומורשת: "האתר הזה יקלוט עשרות אלפי מבקרים, שיראו ויחוו את ההיסטוריה שלנו בשומרון". ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, הדגיש בסיור כי "מי שמגיע לכאן מתחבר לשורשים".

חשוב לציין כי עבור רבים המקדש השומרוני ומידותיו מייצג את מידות בית המקדש שעמד בהר הבית. כלומר, ניתן לראות שההשקעה האדירה של רט"ג באתר הקדוש ביותר לשומרונים משמשת בסופו של יום לייהוד האתר, ולחיזוק הנרטיב היהודי בשומרון.

אך כדי להבין את שורש הבעיה, יש להפנות את הזרקור לגן הארכיאולוגי "עיר דוד" – שם הכל התחיל. מאז הכרזתו ב-1974, רט"ג אצלה את ניהול הגן הלאומי לעיריית ירושלים את הגן הלאומי "סובב חומות", כיישום של תוכנית בניין ערים מס' עמ/6 (1968), ששיקפה חזון מנדטורי.

מאחורי ההכרזה עמדה השאיפה לשמור על הרצועה הירוקה שמקיפה את העיר העתיקה, כדי לשמור על אופי האגן ההיסטורי (מרחב הכולל את העיר העתיקה וסביבתה) מפני הפיתוח והבנייה המואצים שהתרחשו בעיר לאחר כיבושה ב-1967. ההכרזה יצרה אנומליה ייחודית, כשבגן הלאומי נכללו שכונות מגורים פלסטיניות ובתוכן שכונת ואדי חילווה שבשכונת סילוואן, אשר בליבה נמצא התל הארכיאולוגי. הכרזת הגן הלאומי משפיעה על חייהם באופן יומיומי.

עד 1997 פעלו במרחב שני גופים מובחנים ומובדלים. אחד מהם היה רט"ג הממשלתית. השני הוא עמותת אלע"ד (אל עיר דוד) – גוף דתי-פרטי, שמטרתו הפוליטית המוצהרת משמעותה בפועל שינוי אופיה של מזרח ירושלים בכלל ושל האגן ההיסטורי בפרט, והדרך העיקרית היא ברכישת בתים של פלסטינים.

ב-1997 הפקידה רט"ג את האתר הארכיאולוגי בידי אלע"ד. היתה זו ראשיתה של מערכת יחסים חד צדדית, שבה הופרט לא רק תפעול האתר, אלא עיצובו של הנרטיב והמרחב כולו. השלטים באתר החלו לספר סיפור חד ממדי, שאינו מקובל על חוקרים רבים. אך בעוד שהידיים ידי אלע"ד, בעבור המבקר באתר – הקול הוא קולה של רשות הטבע והגנים, של המדינה.

כיום, הגבולות בין רט"ג לעמותת אלע"ד היטשטשו לחלוטין. מעיון בהתכתבות בין הגופים ופרסומים ברשת (שהוסרו), עולה שהעמותה הפרטית קובעת מציאות בשטח. כך, כאשר גילו אנשי הרשות כי בגן הלאומי התקיימו אירועים משפחתיים, והבהירו שהדבר אינו מקובל לפי נוהלי הרשות, הם ננזפו על ידי העמותה.

בהמשך, אלע"ד ניסתה לשווק את הגן הלאומי כאתר לאירועים. רק פנייה משפטית של "עמק שווה" מנעה את הפיכתו של הגן הלאומי לעסק צדדי של עמותת המתנחלים. כאשר נמצאו עבירות בנייה בתוך הגן הלאומי, הן הוכשרו בדיעבד.

לאורך השנים התערבבו שני הגופים זה בזה, וכך גם הדנ"א שלהם. מי שרכש נכסים מפלסטינים עבור אלע"ד הפך למנהל המחוז ברט"ג, והעיסוק המרכזי של העמותה, לפחות כלפי חוץ, הפך להיות תיירות ולא רכישת בתי פלסטינים. באופן הזה, היחסים התהדקו, ולאורך השנים עוד ועוד אתרים באגן ההיסטורי הופקדו בידיה, דוגמה עכשווית היא הפעילות, שהחלה בחסות הקורונה, בפיתוח "חווה חקלאית מקראית" בגיא בן הינום.

ככל שהגבולות בין הגופים היטשטשו, כך התרחקה רט"ג ממשימתה להגן על ערכי הנוף והמורשת, והפכה כלי שרת לקידום פעולתה של אלע"ד. הדוגמה המובהקת ביותר היא "מתחם קדם", מרכז המבקרים של אלע"ד בחניון גבעתי, שאמור לקום בלב ירושלים הקדומה, מטרים ספורים מחומות העיר העתיקה וממרכז המבקרים.

"מתחם קדם" יהיה מבנה בן שבע קומות, שישתרע על פני לא פחות מ-16 אלף מ"ר, יהרוס שטח ארכיאולוגי גדול, ויתחבר במנהרות תת קרקעיות למרכז המבקרים, לדרך עולי הרגל (פרויקט בזוי נוסף), למרכז דוידסון וככל הנראה גם לאתר חפירות העופל. ספק אם ועדות התכנון היו מאשרות בנייה של מבנה כה גדול בליבו של גן לאומי ובמרכזו של אחד התילים הארכיאולוגיים החשובים ביותר בישראל בלי תמיכתה של רט"ג.

זה גם המקרה גם בתוכנית הרכבל המגלומנית, שתצא ממתחם התחנה ל"מרכז קדם", תוכנית שקוראת תיגר על הגן הלאומי סובב חומות, שתכליתו למנוע גלישה של פיתוח מודרני לאזור חומות העיר העתיקה. וכל זאת מבלי שדיברנו על הפקדתו של גיא בן הינום בידי עמותת המתנחלים, והפגיעה בנופיו באמצעות גשר תלוי שיוביל לבית הקפה של העמותה באבו תור, הכל על חשבון בעלי אדמות הגיא הפלסטינים.

ביטוי אחרון לכך ראינו גם ביום ירושלים האחרון, כשממשלת ישראל העבירה החלטה להשקיע ולהבליט את האתרים ההיסטוריים והתנ"כיים באגן ההיסטורי של ירושלים. שיטת הפעולה שבחרה הממשלה היא להעניק לאלע"ד (באמצעות רשות העתיקות) עוד כמה מיליוני שקלים "להעמקת פעילותה" של העמותה בסילוואן/עיר דוד, ולצבוע את ירושלים הפלורליסטית בצבע בודד.

משימתך, אדוני היו"ר, היא לא פשוטה. בימים אלה מסתמנת הזדמנות ייחודית לממש את תפקידך, ולהעביר את הרשות תהליך הבראה שבמסגרתו היא תיגמל מתפיסות פוליטיות שהעמיסו עליה השרים והמנכ"לים הקודמים.

כמו כן, תצטרך לסייע לרשות לבחון מחדש כמה אמיתות מקצועיות, שאותן לקחה כמובנות מאליהן בשנים האחרונות – כמו למשל המשך הפרטתו של הגן הלאומי. אגב, אפילו שאול גולדשטיין, המנכ"ל הקודם של הרשות, אמר בראיון הפרישה שלו ש"היום אני לא חושב שצריך להפריט אתרים. רט"ג צריכה להקים לעצמה חברה בת שתנהל את החלק המסחרי באתרים".

אולי כעת בשלו התנאים שמליאת רט"ג, מתוקף סמכותה בחוק, תבחן את כל הפעילות המשותפת עם עמותת אלע"ד, ותשיב את ניהול הגן הלאומי כולו לידי הרשות המקצועית ובעלת האינטרס היחיד – לשמור על אתרי המורשת עבור כלל תושבי הארץ.

בברכה,

אלון ארד, מנכ"ל עמק שווה

עמק שווה הוא ארגון ארכיאולוגים הפועל למען זכויות תרבות ומורשת ושמירה על אתרי העתיקות כנכס ציבורי, השייך לכל הקהילות והעמים