הבנת שפת האחר: הצגה לחירשים ולשומעים

בשבוע שעבר צפיתי בהצגה "גוף שלישי", המועלית על ידי קבוצת אֶבִּיסוּ – מעבדת התיאטרון בשפת הסימנים. הקבוצה והצגותיה עוסקות בזהותם התרבותית של החירשות והחירשים, בחקר בלשני של שפת הסימנים, וביצירה של תיאטרון תנועתי-חזותי, המובן לחירשים ולשומעים כאחד.

לצד התייחסות קצרה לתחומים אלה, אציג את הנמשל הפדגוגי של ההצגה, כפי שעלה בדעתי: ההכרה בייחודיות ובאוטונומיות של שפת האחר, ובכלל זה "השפה" (או דרך ההבנה) של כל תלמידה ותלמיד, ככלי מרכזי של "אומנות ההוראה". זהו למעשה הגילוי העליון של אמפתיה, כתכונה מובילה של העוסקות והעוסקים בחינוך.

קבוצת אֶבִּיסוּ נוסדה על ידי הבמאי פרופ' עתי ציטרון בשנת 2014, כחלק מפרויקט המחקר הבינתחומי "הדקדוק של הגוף", שהובילה הבלשנית פרופ' ונדי סנלדר, ראשת המעבדה לחקר שפת הסימנים באוניברסיטת חיפה. מרבית שחקניות ושחקני הקבוצה (קרדיט מלא למטה) הם חירשים.

>> פוטנציאל פריחה או נוער בסיכון: יחס המורים לתלמידים מנציח פערים

"גוף שלישי" מובילה אותנו בין מספר סצינות, שהמכנה המשותף להן הוא התרגום. הגוף השלישי (כך אפשרות אחת להבין) הוא המתרגם (או המתרגמת), הנמצא בתווך בין הדובר לבין הנמען – שאינם דוברים אותה שפה. ואפשר שדווקא החירש הוא הגוף השלישי, זה שאינו נוכח, בשעה שהשומע והמתרגם מדברים עליו, מעליו.

זוהי הצגה שלישית של הקבוצה, אחרי "על אביסו זה לא" (2016) – הצגה שיצרה את הז'אנר המשלב בין שפת הסימנים לבין תיאטרון פיזי (תנועתי) חזותי; ואחרי "שפת ההם" (2018, עליה כתבתי בנפרד) – הצגה שהיא ביקורת חברתית על הדרת (שלא לומר, דריסת) זהותם של החירשות והחירשים במערכת החינוך.

שפת הרוב מדירה קבוצות מיעוט

הדומיננטיות של שפת הרוב במרחב הציבורי מדירה מבלי משים את קבוצות המיעוט. ממש כשם שהשימוש בעברית מדיר את זהותם ותרבותם של דוברי הערבית, וכשם שהשימוש בשפה זכרית מדיר נשים, כך השימוש בשפה דבורה ונשמעת מדיר את זהותם ותרבותם של דוברי שפת הסימנים החזותית.

מכאן גם הקשר שאני מציע לחינוך: שפת ההוראה השכיחה בכיתות היא שפת מבוגרים, שפה מדעית ולוגית; בעוד ששפתם של התלמידות והתלמידים (ובמיוחד הצעירים שבהם) היא שפת ילדים אינטואיטיבית ואסוציאטיבית.

המחנך יאן עמוס קומניוס היה הראשון שהבחין בפער השפתי הנוצר בכיתות, וזה היה הנושא הראשון שעבורו חיפש תיקון, כאשר ניסח לראשונה את "אומנות ההוראה" בשנת 1632.

הוא כתב:
"הבנתי שאנשים על פי רוב אינם מדברים, אלא מקשקשים. כלומר, הם אינם מעבירים ביניהם משֵׂכֶל לשֵׂכֶל דברים או את עיקרם של דברים, אלא מחליפים ביניהם מילים לא מובנות, או מובנות חלקית, או מובנות באופן שגוי."

את חלקיות ההבנה חוויתי היטב בהצגה. במהלך כשעה וקצת נדרשתי לצאת ממרחב הנוחות המילולי שלי, ולאבד לרגעים את המעמד הבטוח של מי שמבין, מתמצא, ולכן גם שולט, במה שקורה בסביבתו. די בחוויה זו של טלטול המובן מאליו (הבנת השפה) כדי להצדיק את הצפייה בהצגה.

שפה לעצמה ולא סימון של עברית

באמצעות ההצגות של קבוצת אביסו למדתי ששפת הסימנים אינה עברית מתורגמת לתנועות, אלא שפה משל עצמה. היא גם לא שפת פנטומימה כפי שאפשר בטעות לחשוב, שכן פנטומימה היא חיקוי מוחשי של תנועות מוכרות, בעוד שפה כוללת קידוד והפשטה של העולם המוכר.

בשפות הדבורות הקידוד נעשה באמצעות עיצורים ותנועות, ואילו שפת הסימנים מקודדת דרך תבניות, מיקומים ותנועות, כפי שמסבירה פרופ' סנדלר (מקור למטה). יחידות בסיס אלה משתלבות למילים, צירופי מילים, משפטים, נרטיבים ואפילו ל"ניגון" ייחודי לשפת הסימנים.

מחקרים אף מראים שילד חירש, הגדל להורים חירשים, רוכש את שפת הסימנים באופן טבעי בפרקי הזמן ובשלבים דומים לאלו שבהם ילד שומע רוכש מהוריו את השפה הדבורה.

אז כיצד מתגברים על פערי ההבנה השפתית? הפתרון שהציע קומניוס היה בהוראה שמתחילה בתפיסה החושית, ונמשכת מהמוחשי למופשט. כלומר, הוראה המתחילה בתנועה ובהתנסות, שרק לאחריה מגיע שלב ההמשגה למילים. לא מדובר בתרגום, אלא בקישור נכון בין ההתנסות לבין המילים המייצגות אותה.

הנה חזרנו אל ההצגה, בה נעשה שימוש בשפה תנועתית ראשונית (פרימיטיבית, במובן החיובי של המילה), שכבר קומניוס זיהה שהיא ניצבת בתשתית השפה המילולית.

האתגר התיאטרוני של אביסו

מכיוון ששפתם הטבעית של החירשים היא שפת הסימנים (ולא עברית), אין די בתרגום של התוכן הנמסר כדי להתוודע אל התרבות והזהות המגולמות בתוך שפת הסימנים. כלומר, אין טעם שהשחקניות והשחקנים יבטאו בשפת סימנים מחזה שנכתב בשפה דבורה, ולזה יוסיפו הקראה של המחזה המקורי לטובת הקהל השומע. המעבר בין השפות מייתר את עצמו.

ההצגות של קבוצת אביסו מתמודדות בדיוק עם סוגיה זאת: כיצד להנגיש לקהל מעורב, חירשים ושומעים, את התרבות הגלומה בשפת הסימנים. זאת על ידי פיתוח של שפת תיאטרון חזותי, המבוססת על שפת הסימנים הישראלית, בשילוב של מחוות גוף, כלים של תיאטרון פיזי, ואמצעים אמנותיים בימתיים כגון תפאורה ותאורה.

שפה כזו מאפשרת להציג בפני קהל של חירשים ושומעים יחד, ללא צורך (או כמעט ללא צורך) בתרגום סימולטני. התוצאה היא הצגה שהיא מפגש בין תרבויות, מפגש מעשיר ומעצים לשני הצדדים, החירשים והשומעים.

באחת הסצינות בהצגה מדגימות אלה אוחוטין החירשת ולי דן המתרגמת את היחסים ביניהן. התלות ההדדית הופכת בתיאטרון הפיזי למשקל. אוחוטין סוחבת את דן כמשקולת על כתפיה בכל אשר תלך, ודן נגררת בשירות אוחוטין ומאבדת את חירותה. התלות היא גם מאבק על מיקום: היכן עומדת המתרגמת, לפני או מאחורי הדוברת? ואל מי אנחנו מסתכלים, אל הדוברת המסמנת או אל המתרגמת שאותה אנו מבינים?

יסוד אומנות ההוראה: לומר במילים שלך

המתח הזה קיים גם בכיתות. מי במוקד: המורה וספר הלימוד, המייצגים את ההבנה "הנכונה" של הדברים, או אולי התלמידה או התלמיד והשפה בה הם מבינים?

זה מקבל ביטוי, למשל, בהבדל בין דרישת המורה שהתלמידים יחזרו על הגדרתו של מושג או רעיון, כפי שהוצג בספר הלימוד או על ידי המורה; לבין הבקשה שיבטאו את הדברים במילים שלהם (כל אחת ואחד במילותיו שלו).

הלגיטימיות שמוענקת לשפה של כל תלמידה ותלמיד היא שמבטאת את הלגיטימיות שלהן ושלהם עצמם. לגיטימציה לקיום שלהם בעולם, ולהכרה בזכותם לפרש, לבקר, להעריך ולהביע את הבנותיהם. ייתכן שהם יבטאו חוסר דיוק או אפילו שגיאה מדעית. אולם את הדיוק אפשר להשלים בשיעורים מתקדמים יותר, בעוד שאת הערך העצמי והקבלה העצמית שלהם, שנפגעים לנוכח ההתעלמות משפת התלמידים, לא ניתן יהיה לשקם.

בדיוק בעניין זה עוסקת ההצגה "גוף שלישי", לפחות להבנתי: הלגיטימיות לשפתם של החירשים, כביטוי ללגיטימיות של זהותם ותרבותם. מכאן גם התרומה של ההצגה לנשות ואנשי חינוך: לחוות לרגע את העולם מנקודת מבטם של אלה שלא תמיד שומעים ולא תמיד מבינים, את מה שאנחנו אומרים בשפה "שלנו", כאילו מדובר בשפה של כולן וכולם.
החירשות והחירשים כמשל לכלל התלמידות והתלמידים.

—

ההצגה "גוף שלישי":
שחקנים יוצרים: טייב בדווי, שובל בן זאב, לי דן, נורית שלום. שחקנית חיזוק: אלה אוחוטין. בימוי: עתי ציטרון. עיצוב במה: שי עיד אלוני. עיצוב תלבושות: הלן בודניאצקי. עיצוב תאורה: יאיר ורדי. הפקה וניהול הצגה: גל בלזיצמן. תרגום בחזרות: דנה נריה, ליאורה דמטר.

מקורות המידע המוזכר בכתבה:
המאמר "שפת הסימנים ותרבות החירשים ביצירה של תיאטרון אביסו", מאת ונדי סלדלר, עתי ציטרון, ננה בר, גל בלזיצמן. עומד לראות אור בספר "חיים עם מגוון" בהוצאת מכון מופ"ת.
וכן הספר: עירית מאיר, ונדי סנדלר, שפה במרחב – אשנב לשפת הסימנים הישראלית. הוצאת אוניברסיטת חיפה. (בחודש יולי הקרוב תצא מהדורה מחודשת של הספר, הכוללת פרק על אביסו).