הבעיה איננה במימון החינוך החרדי הפרטי, אלא בהיעדר הפיקוח עליו
הדרישה של המפלגות החרדיות לתקצוב נוסף היתה צריכה להיענות בידיים פתוחות, אבל תוך דרישה להגברת הפיקוח. זה לא קרה. כך, לא רק דנים כחצי מיליון ילדות וילדים לעתיד של בורות ועוני, אלא גם מקדמים את חיסול הממלכה
אין פסול בהעברת כסף ציבורי לחינוך החרדי הפרטי, ובתנאי שהמדינה שומרת על האינטרס שלה. ילדות חרדיות בדרכן לבית הספר, ב-24 בנובמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
חינוך ממלכתי נשען על שני יסודות: חינוך לכולן ולכולם ללא אפליה, המחזק את הלכידות החברתית; וחינוך בכל תחומי הדעת והיצירה, המטפח בוגרת ובוגר משכילים, בוחרים ויוצרים.
בכל מדינות העולם מונהג לצד החינוך הממלכתי גם חינוך פרטי, ואפילו במימון נדיב מתוך התקציב הציבורי. ועם זאת, כדי לשמור על שני העקרונות לעיל, בכל מדינות העולם יש רגולציה ופיקוח, שנועדו להבטיח שהחינוך הפרטי ישרת את האינטרס של החברה ולא רק של בעלי המניות. בשונה ממדינות העולם, החינוך החרדי בישראל הוא חינוך פרטי, שאין עליו (בהכללה) רגולציה או פיקוח. מעט המחקרים שיש, מצביעים על רמתם הירודה של בוגריו (בעיקר הבנים).
בארצות העולם ובישראל הגיעו מומחי התחום למסקנה, שהדרך היחידה להבטיח חינוך פרטי איכותי היא באמצעות התניות מימון: כעומק התקצוב הציבורי כך עומק הפיקוח. משרד החינוך יכול היה לנצל את ההזדמנות הנוכחית – דרישת המפלגות החרדיות לתקציבים נוספים – על מנת להחיל עליהם פיקוח. אולם השר יואב קיש אפילו לא ניסה.
הסכנה היא שבתי ספר נוספים, מלבד החרדים, יחמדו את האפשרות לקבל תקצוב ציבורי מלא, ללא פיקוח המשרד, ויעברו למעמד פרטי על פני ממלכתי. כך יקרה שהחינוך הממלכתי, שנועד במקור לחזק את חוסנה של החברה והמדינה, ישמש כדי לפרק אותן.
להרחבה בנושא זה, ראו הקלטת כנס זום שאורגן על ידי קהילת "חינוך 2020" וגופים נוספים, וכן הקלטה של כנס זום שאורגן על ידי קהילת "בלי דמוקרטיה אין אקדמיה".
תקצוב ציבורי לחינוך הפרטי
בחינוך החרדי, לכל גווניו, לומדים בשנה הנוכחית כ-20% מכלל התלמידות והתלמידים בישראל. מדובר ב-522 אלף ילדות וילדים, מתוך 2.5 מיליון ילדים בגיל חינוך חובה.
החינוך החרדי בישראל הוא חינוך פרטי (למעט הממלכתי חרדי שבו לומדים רק 18 אלף תלמידות ותלמידים). המשמעות של "פרטי" היא שבתי הספר מנוהלים על ידי עמותות וגופים פרטיים; שזהות המורות והמורים (השכלתם ושכרם) אינה נמצאת בפיקוח המדינה; וכן שסדרי הלימודים, תוכניות הלימודים ודרכי ההוראה אינם בשליטת המדינה. לצד זאת, בתי הספר הפרטיים של המגזר החרדי מקבלים מימון מהקופה הציבורית, על ידי העברת כסף בתקנות שונות, מתקציב משרד החינוך לידי העמותות המנהלות את בתי הספר.
במדינות העולם נהוג כיום לממן באמצעות התקציב הציבורי גם את בתי הספר הפרטיים. יש לכך שתי סיבות מרכזיות: ראשית, גם ההורים של הלומדים בבתי ספר פרטיים משלמים מיסים, ולכן זכאים ליהנות מהם; ושנית, יש למדינה עניין שגם הלומדים בחינוך הפרטי יזכו להשכלה ולחינוך ראויים.
מנגד, ברור שהחינוך הפרטי חותר תחת יסודות הסולידריות החברתית במדינה. חינוך ממלכתי מודרני נשען על שני יסודות: הוא ניתן לכל הילדות והילדים, והוא מעניק להם השכלה רחבה בכל התחומי הדעת.
הרכיב הראשון מטפח סולידריות ולכידות חברתית, והרכיב השני מטפח בחירה והגשמה עצמית. שניהם טובים גם ליחיד וגם לחברה. ככל שמדינות הקדימו (היסטורית) לאמץ את החינוך האוניברסלי (הכל לכל), כך גברה עוצמתן החברתית והכלכלית.
רגולציה על מימון ציבורי לחינוך פרטי בעולם
לנוכח חשיבותו של החינוך הממלכתי לחוסנן של החברה ושל המדינה, אין אף מדינה בעולם שמאפשרת חינוך פרטי ללא רגולציה ופיקוח משמעותיים מטעם המדינה.
יתרה מכך, במחקר של OECD משנת 2016 על הרגולציה של מימון החינוך הפרטי, נמצא שהתוצאות של החינוך הפרטי אינן נגזרות דווקא מהיקף המימון הציבורי, אלא מאיכות הפיקוח על בתי הספר הפרטיים.
הפיקוח על הכסף במדינות השונות מתמקד בשלושה תחומים: הגבלות על קבלה סלקטיבית של תלמידות ולתלמידים, הגבלות על תשלומי ההורים, והגבלות על הרווח שגוזרים הגופים המחזיקים ומנהלים את בתי הספר.
דוגמה מעניינת לאופן שבו משתמשת המדינה בתקציביה כדי לרסן את החינוך הפרטי, פורסמה לאחרונה בארה"ב. החוקרות מדווחות כי בקיץ האחרון, לפחות 34 מדינות בארה"ב השיקו תוכניות מימון של מלגות לימודים בחינוך הפרטי עבור תלמידות ותלמידים ממעמד חברתי כלכלי נמוך.
כלומר, הכסף הציבורי אינו מועבר לגופים המנהלים את בתי הספר הפרטיים, אלא להורים של תלמידים מוחלשים, כמלגה למימון שכר הלימוד. בדרך זאת, "נאלצים" בתי הספר הפרטיים לקלוט תלמידים ממעמד חברתי כלכלי נמוך – ובכך לשרת גם את האינטרס של המדינה, ולא רק את האינטרס של בעלי המניות.
אפילו לא ניסה. שר החינוך יואב קיש עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו (יונתן זינדל / פלאש 90)
בישראל אין פיקוח על החינוך החרדי הפרטי
בשונה ממדינות העולם, בישראל אין פיקוח על החינוך החרדי הפרטי. בדו"ח משנת 2020, מבקר המדינה מצא כי רוב מוסדות החינוך החרדי אינם מדווחים למשרד על מצבת עובדי ההוראה שלהם. נמצאו מורות ומורים שכלל לא הוכשרו להוראה, וכן מקרים שבהם בעלויות על בתי הספר פגעו בשכר עובדיהם. עוד מצא המבקר שהפיקוח על סדרי הניהול והעבודה של העמותות שמקבלות את התקציב הציבורי "מצומם ביותר".
היקף לימודי הליבה בכל המגזר החרדי קטן בהרבה ממה שבתי הספר התחייבו ללמד. למשל, 84% מהבנים בחינוך העל יסודי החרדי למדו במוסדות שאין בהם לימודי ליבה. בתי הספר משתמשים בספרי לימודי שאינם מאושרים על ידי המשרד, ו-40% מהספרים שאושרו לשימוש ישנים ולא מתאימים לתוכניות הלימודים הנוכחיות.
ככלל, קובע הדו"ח, "משרד החינוך לא קבע יעדים [לימודיים] למגזר החרדי". אולי חשוב להוסיף שמשרד החינוך מממן תקנים של מפקחים למחוז החרדי, על פי אותו מפתח של מפקחים לשאר חלקי מערכת החינוך. כלומר, אם היו רוצים, היה אפשר לפקח.
איכות חינוך ירודה
על איכותו של החינוך החרדי אנחנו יודעים מעט מאוד, בעיקר משום שמרבית בתי הספר שבו אינם משתתפים במבחנים ארציים כגון מבחן פיזה או מבחני הבגרות.
מחקר של בנק ישראל, השווה בין התוצאות של מי שלמדו ברשת החינוך של מפלגת ש"ס, בהשוואה לתלמידים בעלי רקע חברתי כלכלי דומה, שלמדו במוסדות חינוך אחרים. התברר כי בקרב בוגרי החינוך של ש"ס שיעור הנשירה מלימודים היה גבוה ב-10 נקודות אחוז, שיעור הזכאות לתעודת בגרות היה נמוך ב-15 נקודות אחוז, שיעור התעסוקה (עד גיל 29) היה נמוך ב-14 נקודות אחוז, והשכר הממוצע היה נמוך ב-19 נקודות אחוז.
כלומר, מי שהוריו בחרו עבורו את רשת החינוך של ש"ס במקום כל בית ספר אפשרי אחר (חרדי, דתי או ממלכתי), פגעו באופן משמעותי בסיכוייו להשכלה ולהשתלבות בחברה המודרנית.
כעומק התקצוב הציבורי כך עומק הרגולציה והפיקוח
פרופ' לטם פרי חזן, חוקרת החינוך החרדי, מצאה במחקרה על הסדרת לימודי הליבה בחינוך החרדי, כי הדרך הנכונה לתיקון החינוך החרדי עוברת בהתניות מימון. בלשונה: "מדיניות חינוך המעודדת בתי ספר חרדיים לאמץ תוכניות לימודי ליבה באמצעות התניות מימון, עשויה להביא לכך שיותר ילדים חרדים ילמדו לימודי חול וירחיבו את אפשרויות הבחירה העומדות בפניהם בהמשך חייהם, מאשר מדיניות הכופה לימודי ליבה אך אינה מיושמת בפועל".
מכלל הדברים עולה שאין פסול בהעברת כסף ציבורי לחינוך החרדי הפרטי, ובתנאי שהמדינה שומרת על האינטרס שלה. הדרישה של המפלגות החרדיות לתקצוב נוסף, היתה צריכה להיענות בידיים פתוחות – אולם בדרישה להגברת הפיקוח.
זה לא קרה. ממשלת ישראל ומשרד החינוך, בהעבירם עוד כסף ציבורי לחינוך החרדי הפרטי ללא שום תנאי, נכשלו אם כך מלהציל כחצי מיליון ילדות וילדים מעתיד של בורות ועוני.
יש החוששים (ראו הרצאות בכנסים שקישרתי לעיל) כי הפתח שנפתח כעת, לקבלת תקצוב ציבורי נדיב ללא תנאי, יניע בתי ספר נוספים (לא רק חרדים) לעבור ממעמד ממלכתי למעמד פרטי. אם אפשר לקבל את הכסף של המדינה, בלי לעמוד בשום תנאי, מי יסרב לכך?
מכאן, שהמהלך הנוכחי של הממשלה, יוביל בהדרגה להגדלת החינוך הפרטי על פני זה הממלכתי, ולחיסול הממלכה. אם החינוך הממלכתי נועד מלכתחילה לחזק את החוסן החברתי של המדינה, הרי ממשלת ישראל הנוכחית משתמשת בו דווקא כדי לפרק את החברה והמדינה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
