הביכו את הימין, תקעו את המחאה: דגלי ישראל בהפגנות

נועדו לשכנע את הציבור שהמחאה הזו היא לא שמאלנית. מרכיבים דגלי ישראל לקראת הפגנה ברחוב קפלן בתל אביב (צילום: אורן זיו)

במחאה החברתית ב-2011, האוהל היה הסמל. במחאת בלפור, הסמל היה הדגל השחור. במחאה הנוכחית, הסמל הבלתי מעורער הוא דגל ישראל. גם במחאות הקודמות מפגינים הניפו דגלי ישראל, אבל לא בכמויות שמתקרבות למה שקורה במחאה הזו.

בקפלן ובהפגנות מול הכנסת, כמות הדגלים כה גדולה, עד שפעמים רבות המארגנים ביקשו מהמפגינים להוריד אותם לרגע, כדי שיהיה אפשר לצלם את הקהל הרב וכדי לפנות מקום לתיעוד מהאוויר של הבאנרים הגדולים.

>> הסלידה וההזדמנות. היחס של הפלסטינים בישראל למחאה

דגלי ישראל ייצגו מתמיד הפגנות של הימין. זה ניכר במיוחד ב"מצעד הדגלים" בירושלים המזרחית. לא עוד. בהפגנת "הימין השפוי", שארגן יועז הנדל בירושלים בתחילת המחאה, בקריאה להידברות, נראו פחות דגלים מאשר במחאה נגד הממשלה. בהפגנות הימין בתמיכה ברפורמה מונפים דגלי ישראל, אך לא בכמות דומה להפגנות נגד הרפורמה. במקום דגלי ישראל, בהפגנות הימין לא מעטים מהמפגינים נושאים את דגלי הליכוד.

הכל התחיל בהפגנה ההמונית הראשונה נגד ההפיכה המשטרית, שארגנה "עומדים ביחד" בתחילת ינואר. להפגנה הגיעו כשלושים אלף איש, והמסרים על הכיבוש היו בקדמת הבמה. גם כמה דגלי פלסטין הונפו שם. לאחר שנתניהו ואנשי ימין השתמשו בדגלים הפלסטיניים כדי למתוח ביקורת על המחאה, בהפגנה הבאה, בכיכר הבימה, שכבר אורגנה על ידי מטה המאבק שבוע לאחר מכן, הביאו המפגינים מאות דגלי ישראל.

צבא אזרחי זקוק לדגל. שקמה ברסלר בהפגנה מול הכנסת (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

"במחאות קודמות, ובשלבים קודמים של המחאה הזו, היו דגלים נוספים, אך כעת ברור כי המחאה היא על עצם קיומה של מדינת ישראל, אז הסמל המתבקש הוא הדגל, ההמנון", אמרה ל"שיחה מקומית" שקמה ברסלר, ממקימות תנועת "הדגלים השחורים" ואחת הדמויות הבולטות במחאה הנוכחית. "זו מלחמה על קיום המדינה, על קיומה במתכונתה הציונות. כשאנחנו יודעים שמדינת ישראל נמצאת במלחמה, מתכנסים סביב הדגל. כמו שהצבא מתכנס סביב הדגל, יש צבא אזרחי. אין התרסה, הדגל לא שלהם".

מצבים אבסורדיים

הדגל לא הגיע במקרה. פעילה ששותפה למטה המאבק סיפרה שההחלטה "להציף" את ההפגנה בדגלי ישראל נפלה מהרגע שההפגנות עברו לרחוב קפלן, בשבוע השלישי למחאה. המארגנים מביאים אלפי דגלים ומחלקים אותם למפגינים. אף שברסלר טוענת שלא מדובר ב"התרסה", ברור שהכוונה היתה למתג את המחאה לא כמחאת שמאל ולפנות לתומכי ימין-מרכז, שנרתעו בעבר מהמחאות נגד נתניהו.

הדגלים, רובם תוצרת סין, מגיעים בארגזים למה שמכונה "הבונקר" או "המפעל" באזור המרכז, שם מלבישים אותם על מקלות במבוק, ומשם הם נשלחים למוקדי המחאה השונים. על המוט מופיע קוד לתרומה, וגם נכתב "אנא הביאו אותי לכל ההפגנות". מפגינים רבים אכן מגיעים עם הדגל מהבית, אבל עדיין, מדי שבוע מחולקים דגלים חדשים רבים.

הפיכתו של הדגל לסמל המחאה הביאה גם למצבים אבסורדיים. מאבטחים פרטיים חיפשו ומנעו במספר מקרים מהכנסת דגלי ישראל לבנייני ממשלה, לטקסים או לאירועים בהשתתפות פוליטיקאים מהימין, מחשש שישמשו למחאה נגד ההפיכה המשפטית. כך מנעו מאבטחים כניסת נושאי דגלים לגני התערוכה בפברואר, וכך היה גם באזכרה השנתית לקרב בתל חי. אזרחית סיפרה כי מאבטחים הורו לה לא להיכנס עם דגל לחניון בנייני הממשלה בתל אביב, ושלחו אותה לחנות במקום אחר. הדגל הפך לסימן של ה"שמאל" עד כדי כך שאנשים שצעדו איתו ברחוב חטפו קללות.

אימוץ של דגלי ישראל על ידי המחאה נגד ההפיכה המשטרית בלבל את הימין. במחאות הימין מול קפלן הונפו דגלי הליכוד, דגלי תנועת כך ואחד המפגינים כתב "טרנספר" על דגל ישראל. בטקס הזיכרון המשותף, שנערך אתמול (שני) בתל אביב, מפגיני הימין הביאו משהו חדש: דגל ישראל שבמרכזו, במקום מגן דוד, מופיע סמל תנועת כך. גם בתנועת הליכוד ויתרו כנראה על דגל ישראל, ולקראת יום העצמאות מילאו את מצודת זאב בתל אביב בדגלי התנועה במקום בדגלי ישראל.

דגל עם המלה "טרנספר" בהפגנת ימין בתל אביב, 27.3.23 (צילום: אורן זיו)

"כרגע אנחנו תחת דיקטטורה בג"צית צפון קוריאנית", צייץ פעיל ימין. "אתם הדיקטטורה, ואנחנו נתקן, ישראל תהיה דמוקרטיה לתפארת. ואז גם יטוהר דגל ישראל מטומאתכם, אנרכיסטים פורעי חוק".

אולם לצד המבוכה שהשימוש בדגל ישראל גרם לימין, להפיכת הדגל לסמל המחאה יש השלכות רבות, שלא ברור אם מובילי המחאה לקחו בחשבון או שפשוט בחרו להתעלם מהן. ההשלכה הראשונה היא כמובן ההדרה מהמחאה של הפלסטינים אזרחי ישראל. השימוש בדגל ובסממנים לאומיים אחרים, כמו שירת "התקווה", נותנים תשובה ברורה לשאלה "מדוע הערבים לא מצטרפים למחאה", שרבים מהמפגינים שואלים.

אימוץ הדגל מלמד שמובילי המחאה לא באמת רוצים לשלב בה את הפלסטינים אזרחי ישראל, ושכמו יאיר לפיד ובני גנץ, גם הם לא רואים בהם שותפים להחלפת ממשלת הימין. נכון שלפי חלק מהסקרים, גוש המרכז-שמאל יכול להרכיב ממשלה גם בלי הרשימה המשותפת ובל"ד, לא ברור אם המגמה תימשך.

יותר מכך: הנפת הדגל מייצרת רושם שישראל היא מדינה "נורמלית", לא מדינה כובשת, שעוסקת יום-יום ושעה-שעה בדיכוי, בגירוש ובהשלטת עליונות יהודית. זו לא רק התעלמות מהמציאות, זהו גם נרמול של המצב הקיים. רבים מהמשתתפים בהפגנות מביעים אהדה לסיסמאות שמניפים ומשמיעים המפגינים ב"גוש נגד הכיבוש" – ויש מפגינים שמצטרפים ל"גוש" בעודם נושאים דגלי ישראל ולא רואים בכך כל סתירה – אך במבחן התוצאה נוכחותם המסיבית של דגלי ישראל מבהירה שוב ושוב כי המחאה הכללית לא רואה בנושא הפלסטיני חלק מהמאבק למען דמוקרטיה.

צריך סמלים חדשים. דגלי ישראל בהפגנה מול הכנסת נגד ההפיכה המשטרית (צילום: אורן זיו)

עודף מיליטריזם

חלק מהמפגינים במחאות רוצים לשמר את המצב שלפני האיום במהפכה המשטרית או לחזור לארץ ישראל "הישנה והטובה". אבל מפגינים רבים אחרים אומרים שהם כמהים לשינוי. לכן על המוחים לשאול את עצמם מה יהיה ביום לאחר הניצחון, לאחר שהרפורמה תבוטל או אפילו אחרי שיחוקקו חוקי יסוד חדשים או תיוסד חוקה, כפי שדורשים רבים? האם החברה שהם רוצים לחיות בה היא כזו שמקדשת דגלים, לאומיות ומיליטריזם?

הריקלמיינג, הניכוס מחדש, של הסמלים הלאומיים, הם חלק מהתחייה של השמאל-מרכז. זה ברור. אחרי שנים של הסתגרות בבתים, אנשים שמזדהים כמרכז-שמאל מרגישים שסיימו להתנצל או להתחשב בימין. ההצהרה כי "אנחנו המדינה" – אנחנו הכלכלה, אנחנו הצבא ולכן הדגל שלנו – אולי עובדת לטווח קצר, אבל זו האופציה הקלה. כמו בכל התמכרות, קשה לעצור: אחרי הדגל, בא ההמנון, אחריו הצבא, אחריו יום הזיכרון.

בארבעת החודשים האחרונים, המפגינים בנו תנועה אזרחית אדירה, שלא נראתה עד היום בישראל. הם לא נכנעו לתכתיבים ביטחוניים, לאיומים במלחמה ולפיגועים. חלקים ניכרים בציבור היהודי-חילוני יצאו למרד, אולי לראשונה בחייהם: חסמו כבישים, הקימו בריקדות, הציתו מדורות והתעמתו עם המשטרה. רבים איימו בסרבנות לשרת בצבא. אך חוסר היכולת להתנתק מהדגל מעמיד בסימן שאלה את כוחו של המרד הזה לחולל שינוי של ממש. מרד דורש סמלים חדשים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אי אפשר למרוד עם דגל שלא מייצג יותר מחמישית מאזרחי ישראל. הניכוס מחדש של הדגל עובד, וגם מביך את הימין, אבל אם המטרה היא לא הטרלה, נחוצה בניית אלטרנטיבה שתכלול את כולם.

במחאות שמאל-מרכז ברחבי העולם אין נוכחות כל כך מסיבית של דגלי הלאום, ולא במקרה. ברור שם שדגלים מבטאים לאומנוּת, פשיזם ודיקטטורה, בדיוק הסכנות שנגדן יצאה המחאה. ההתרגשות של רבים מהדגל ומהמשמעות החדשה שניתנה לו היא כנה, אבל אין שום דבר מהפכני, רדיקלי או מרדני בהנפת הדגל. זהו אקט שמרני.

המאבק בין החלקים השמרניים במחאה ובין החלקים שדורשים לא לחזור למצב הקודם ולהתקדם למשהו טוב יותר, מתנהל בסיסמאות, בשלטים ובנאומים. יום העצמאות הוא השיא של חגיגת הדגלים, כך היה תמיד. אבל כשהיום הזה יחלוף, יגיע הזמן להניח את הדגלים ולחשוב מה הלאה. ועל השאלה הזו אי אפשר לענות עם עוד יותר דגלים.