הסלידה וההזדמנות. היחס של הפלסטינים בישראל למחאה

קיימות שלוש תזות לגבי מקומם של הפלסטינים אזרחי ישראל בתוך מהלך פוליטי, שמטרתו לכונן שלום ושוויון באמצעות סיום הכיבוש.

לפי התזה הראשונה, אין טעם לנסות לחבר בין המרכז-שמאל היהודי-ישראלי – אותו חלק מהציבור היהודי המצהיר שהוא מעוניין להגיע להסכם עם המנהיגות הלאומית הפלסטינית על סיום הכיבוש ואינו חסום לתזות של שוויון – לבין הפוליטיקה הפלסטינית, שכן הפער גדול מדי בתנאים של מאבק לאומי פעיל. לפי התזה הזו, סדר הדברים הנכון הוא הכרעה פנים-יהודית על הליכה להסכם מדיני. רק אחרי סיום מצב הדיכוי והמאבק הלאומי, אפשר יהיה לפנות לשכלול והרחבה של המרחב האזרחי והדמוקרטי הישראלי, בין השאר על ידי חיזוק החיבור הפוליטי בין המרכז-שמאל לבין הפוליטיקה הפלסטינית בישראל.

לפני התזה השנייה, סדר הדברים הוא הפוך: כדי לסיים את הכיבוש, חובה להכליל את הפלסטינים בתוך הקהילה הפוליטית הישראלית, שכן בלי האזרחים הפלסטינים אין רוב בישראל להסכם מדיני. לצורך כך, יש ליצור חיבור בינם לבין המרכז-שמאל היהודי. הסוציולוג פרופ' לב גרינברג טוען שסגירת ה"מרחב הפוליטי" בשטחים, על ידי דה קולוניזציה וסיום הכיבוש, מחייב במקביל פתיחת "מרחב פוליטי", המכליל את הפלסטינים בישראל לא רק בעלי אזרחות ליברלית (במגבלות הפרדיגמה הציונית-קולוניאלית, כמובן), אלא גם בעלי זכות להשפיע.

התזה השלישית דומה לתזה השנייה, אבל מוסיפה עליה נדבך נוסף. לפי התזה, החיבור הזה בין האזרחים הפלסטינים למרכז-שמאל היהודי לא יכול להיות תועלתני בלבד, כלומר מבוסס על העובדה שהם זקוקים אלה לאלה כדי להשיג רוב, אלא צריך קודם כל לפתח  עיקרון ושיח שיעניקו לגיטימציה לאזרחים הערבים כחברים מן המניין בקהילה הפוליטית הישראלית, לא רק כשותפים אפשריים למרכז-שמאל. לפי התזה הזו, בלי לייצר קודם לכן מסגרת לגיטימיציונית להכללת הפלסטינים בקהילה הפוליטית בישראל, כל ניסיון לחבר את אותם  למרכז-שמאל היהודי נדון לכישלון.

למי שדוגל בתזה הראשונה, העובדה שהאזרחים הפלסטינים לא נוכחים במחאת קפלן אינה מעלה ואינה מורידה, שכן כדי להתקדם, היהודים צריכים קודם כל להגיע להכרעה בינם לבין עצמם. אולם למי שדוגל בתזה השנייה או השלישית, השאלה מה עשתה מחאת קפלן לרגשות האזרחים הפלסטינים חשובה.

באחד החיבורים המקיפים והמעמיקים ביותר שנכתבו על האזרחות הישראלית, יואב פלד וגרשון שפיר מאבחנים שלוש מחויבויות ומטרות פוליטיות, המצויות במצב של סתירה ביניהן: קולוניאליזם, לאומיות-אתנית ודמוקרטיה. ההיסטוריה של ישראל, לפי תזה זו, היא ניסיון ליישב בין שלוש מטרות סותרות אלה.

המאמץ ליישב בין סתירות אלה מתבטא במאבק בין שלושה שיחי אזרחות שונים: השיח הליברלי, השיח הרפובליקני והשיח האתנו-לאומי. שיח האזרחות הליברלי מדגיש את החופש האישי ואת הקניין הפרטי. שיח האזרחות האתנו-יהודי מצדיק הכללה של יהודים במוסדות המדינה מעצם היותם יהודים, וכמובן נותן זכויות יתר למי שהוא "יהודי יותר" (כלומר דתי יותר).

ביטוי לשיח רפובליקאי

לעומתם, השיח הרפובליקאי רואה באזרח שתורם למדינה כאזרח טוב. "ברית הדמים", שנהוג לתאר באמצעותה באור חיובי את השירות של הערבים-הדרוזים בצבא, היא דוגמה מובהקת לשיח רפובליקאי.

השיח הרפובליקאי הוא השיח הכי בולט במחאה נגד ההפיכה המשטרית. אלא שלא מדובר בשיח רפובליקאי רגיל, כי אם בשיח שחלק גדול ממנו הוא רפובליקאי מיליטריסטי מובהק. האיום של חלק מתומכי המחאה להפסיק לשרת במילואים הוא ביטוי מובהק של השיח הרפובליקאי-מיליטריסטי הזה.

>> עכשיו הזמן לצקת תוכן למילה הזו, "דמוקרטיה"

במאמר מכונן משנות התשעים, עמד הסוציולוג הישראלי ברוך קימרלינג על דפוסי המיליטריזם בחברה הישראלית. ה"מילטריזם התרבותי", כתב קימרלינג, מוצא את ביטויו "במרכזיותו של הצבא בחוויה ובזהות הקולקטיבית, בהיותו אחד מן הסמלים המרכזיים של הקולקטיב, וגילום של הפטריוטיזם הצרוף". רק קיומה של מערכת ערכים כזו מאפשרת לטייסים, שהם מודל  ל"פטריוטיזם הצרוף", לשנע את ההון הסימבולי הגדול שלהם כדי להיאבק בהפיכה המשטרית.

אולם השיח הרפובליקאי-מילטריסטי הזה לא רק שאינו יכול למשוך את האזרחים הפלסטינים למחאה, אלא הוא מעורר בקרבם סלידה. יותר מכך: ההאנשה של הטייסים, ההופעה שלהם בפניהם (המפוקסלות) בטלוויזיה, בעודם מוחים ומזהירים כי לא יוכלו להמשיך להפציץ תחת דיקטטורה, רק מגבירה את רגש הסלידה הזה.

באופן מעניין, דווקא בשעה שהם מדגישים את הסוכנוּת (agency) שלהם במציאות הדיכוי, דווקא ברגע שהם מסירים מעליהם את "הגנת המבנה", כלומר את הטענה שהם בסך הכל "חלק מהמערכת", הרי מידת אשמתם ואחריותם, בעיני האזרחים הפלסטינים, עולה. אם נוסיף לכך את העובדה שהם אומרים את הדברים כביכול כנציגים של המרכז-שמאל היהודי, התוצאה היא שהמרחק בין האזרחים הפלסטינים ובין אותו מרכז-שמאל רק גדל, במקום להצטמצם.

>> יהודים יקרים, צאו מהכיכר, אנחנו מחכים לכם בכפר

אולם למרות הדברים האלה, תהיה זו טעות פטלית, ואפילו  מחדל מוסרי, לתרגם את האבחנה הזו לפוליטיקה פלסטינית של "שב ואל תעשה". אם הפוליטיקה הפלסטינית לא תזהה הזדמנות להציע שיחים פוליטיים, המקדמים את האג'נדה הצודקת שלה, או תבחר להתרחק מזירות המחאות ,הרי שעלולה להיות בכך החמצה היסטורית.

כפי שכתבתי גם במקום אחר, הפוליטיקה הפלסטינית יכולה להציע את שיח "שותפות הגורל" כחלופה לשיחי האזרחות הזמינים היום. חוקרים שחקרו את המהלך שהביא לסיום האפרטהייד בדרום אפריקה, הראו שהפיוס נשען בראש ובראשונה על הכרה תרבותית בתלות הדדית. הוא הדבר לגבי המקרה בצפון אירלנד, שם ההסכם המדיני צמח מתוך ההכרה בתלות הדדית שמאוחר יותר  הכשירה את הקרקע להתקרבות תרבותית וחברתית משמעותית, ואף לצמיחת חברה משותפת. חלק מהחוקרים של המצב בקנדה ובאוסטרליה דוחפים כבר שנים לעבור למודל זה, שבעיניהם הפתרון היחיד ההוגן כלפי העמים הילידיים, שיכול להיות מקובל גם על הרוב.

הפוליטיקה הפלסטינית צריכה גם לקחת בחשבון, שהשתתפות במרחב מחאה משותף היא כשלעצמה בעלת פוטנציאל ליצור פוליטיקה של בריתות. רנדל קולינס, אחד הסוציולוגים הלא -מרקסיסטיים הכי בולטים בארה"ב, הראה כי ריטואל שבו אנשים שונים חולקים את אותה סיטואציה מובחנת ונמצאים באותו מצב רגשי (תחשבו על מפגינים החוסמים את האיילון), בעודם ממוקדים במטרה שלישית שהיא לא-הם ומרוכזים האחד בשני, מייצרת אצל המשתתפים בריטואל תחושת שיוך וסולידריות קבוצתית, אנרגיה רגשית אינדיבידואלית, סמלים קבוצתיים ותחושת צדק משותפת.

אם כן, ההבנה של מקומו של השיח הרפובליקאי-מיליטריסטי בתוך השיח של המחאה הנוכחית צריכה לשמש את הפוליטיקה הפלסטינית כדי להבין את התפיסות של המרכז-שמאל היהודי, אבל גם כדי לחפש שיחי אזרחות אחרים, שביכולתם לחבר, לגשר וליצור כוח פוליטי מאורגן וחזק סביב מטרות מוסריות נעלות כמו סיום הכיבוש והאפרטהייד הישראלי וכינן שוויון לכולם בין הים לנהר.

אמיר פאח'ורי הוא סוציולוג, עמית פוסט-דוקטורט באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, ומנהל שותף של פרויקט ניסן בוון ליר – לחקר וקידום חברה משותפת בישראל