דבר לא הכין אותי לידיעה על סופך, ויויאן

המפגש האחרון שהיה לי עם ויויאן סילבר, פעילת השלום מקיבוץ בארי שגופתה זוהתה אתמול (שני), היה בוושינגטון, בדצמבר. נפגשנו, קבוצת פעילים פלסטינים וישראלים, כדי לחשוב יחד על המשימה הקשה של שיקום המחנה אחרי הבחירות הקטסטרופליות, מחנה השמאל הליברלי דמוקרטי הישראלי-פלסטיני. לצד הצחוק וההתבדחויות, היה שם בחדר גם צער גדול. ויויאן אמרה: "אני מבוגרת מכדי להקים גוף פוליטי חדש, אנחנו חייבות להצטרף למה שיש.

"מה שיפה בלהיות פנסיונרית זקנה וסרקסטית הוא שאני יכולה להגיד מה שבא לי, אין לי מה להפסיד, ומה שאני אעשה הוא מספיק טוב, כי אני מתנדבת. המחנה שלנו הפסיד הרבה פעמים, ספגנו סטירות לחי רבות, עברתי הרבה בחיים, למדתי על בשרי הרבה על שותפות ערבית יהודית, ואני יודעת מתי זה מצליח. זה מצליח כאשר כל צד מבין שהצדק שהוא מחפש תלוי מאוד בצדק של הצד השני, והוא מתקרב דרך עבודה משותפת, ולא מאבק אחד בשני".

בולען שאין לו תחתית

ויויאן סילבר נולדה בוויניפג, קנדה, ב-1949 והגיעה לישראל ב-1974. במשך עשרות שנים היתה פעילה חברתית למען קידום נשים וקידום שלום, בין היתר כמנכ"לית משותפת באג'יק – מכון הנגב לאסטרטגיות שלום ופיתוח, ארגון ערבי-יהודי שפועל למען החברה הבדואית בנגב ולקידום חיים משותפים. ויויאן היתה פעילה בתנועת "נשים עושות שלום", שימשה חברת הנהלה ב"בצלם" והתנדבה בארגון "בדרך להחלמה", בו סייעה לחולי סרטן מרצועת עזה להגיע לבתי חולים בישראל.

דבר לא הכין אותי לידיעה המרה הזאת על הסוף הטרגי שלה. מועקה בלתי נגמרת, כמו בולען שאין לו תחתית, נפער בלב האנושות, שם ייקברו אלפי קורבנות, נשים ילדים וטף פלסטינים וישראלים חפים מפשע, שאיחלו לשלום ושלווה ולא זכו בהם בחייהם.

38 ימים עברו מאז השבת הארורה ההיא, ויויאן. קראתי את ההתכתבות שלך עם בנך כאשר הסתתרת בארון, והרגשתי את פעימות ליבך מתגברות עם צעדיי רוצחייך בסלון ביתך. ניסיתי אלף פעם לדמיין איך נלקחת ברכב שלהם לעזה, ומה עבר עלייך בדרך. שיערתי שהסתכלת במבט חומל ובדמעות על עשרות הילדים האומללים שעמדו בצידי הדרך ברחובות עזה והתפללת עבורם בליבך, מי כמוך יודע מה הם עוברים, ומי כמוך יידע מה יקרה להם עם התחלת מתקפות חיל האוויר. ואיך שמעת את הפצצות, שמעולם לא אהבת, וכוח צבאי, שידעת היטב שלא יביא לשום פתרון וביטחון.

שכנעתי את עצמי שאת במקום בטוח, למרות הכל, מנסה לתקשר בערבית בוסרית עם הסובבים אותך, להסביר מי את ובמה את מאמינה, אקטיביסטית מלידה בכל מקום ובכל תנאי. דמיינתי אותך מחבקת ילדים בשבי, מעסיקה אותם ומרגיעה נשים אחרות בקרבתך כאשר תשמעי את הפצצות הצבא בעוד את והחטופים מתחת לאדמה.

הכותרות שייחלתי לקרוא על "שחרורה של פעילת השלום" לא יגיעו לעולם לאתרי החדשות. במקומם קיבלנו את הכותרת "זוהתה גופתה של פעילת השלום מבארי".

לרגע לא חשבתי שאת לא איתנו עוד. הייתי בטוחה שתשרדי את הרוע הזה, שתספרי לנו מה היה, ונתבדח יחד על הגלבייה שלבשת שם, כאשר אנשי חמאס לא מצאו לך משהו שיתאים לגופך הקטן, שחיבק אישה גדולה כמוך. אהובתי ויויאן, לרגע הזה לא נגיע לעולם.

משפט שהיה תמיד מהחביבים עליה, שבעיניי מסכם את אמונת חייה, הוא "אם הכלי היחיד שיש לך הוא פטיש, כל בעיה נדמית למסמר". אמרתי לה פעם, "את יודעת שהעם הפלסטיני זה לא לוח עץ, אפילו לא חתיכת ברזל, אנחנו עשויים מאבן קשה, יהיה קשה לפטיש בידי טיפש לרסק אותנו".

נמשיך בדרכך

ויויאן האמינה בכוחן של נשים, בכוחן של חמלה ואהבה, במלוא המובן הנאיבי והפשוט של המילים האלו. כמו רבים מאיתנו, פלסטינים וישראלים, היא ידעה שאין הצבא מביא שלום, שהחרב מביאה חורבן, ושהפטיש מרסק אותנו, את כולנו. מי מאיתנו, הפלסטינים והישראלים, שנשרוד את המערכה הזו, נשב אבלים בתום המלחמה ונבנה סוכת יגון וחרטה מעל הררי החורבות וההרס שישאיר "חרבות הברזל", שום מבול אל אקצא לא יחזיר לנו את אלפי הילדים שנטבחו בעזה ובדרום, ושום דגל ניצחון לא יתנופף מעל חופי עזה.

שם למעלה, ויויאן, אני יודעת שתפגשי את חברותינו, מהא, אימאן, תופאחה, הפעילות מעזה, ועוד אלפי אלפי קורבנות, הרבה נשים שלא הספיקו לעשות שלום, פלסטיניות מעזה שנקברו מחובקות עם ילדיהן מתחת להריסות בעוד אנחנו התפללנו לשלומן.

אני ואלפי נשים פלסטיניות וישראליות נלווה אותך בדרכך האחרונה, דרך שלא אוכל לצעוד מאחורי גופות החברות מעזה. הסיפורים שלהן, החלומות שלהן והתקוות שלהן פחות יישמעו בעולם הזה.

בלוויה שלך, ויויאן, אנחנו, נשות השלום, נצעד יחד, נבכה יחד, נתחבק ונתאבל על האובדן העמוק, וכל אחת תזכור בזכותך את החברות שקיפחו את חייהן, ישראליות ופלסטיניות, בעוד מלחמה מיותרת באזור הארור הזה שנולדנו בו.

אני מבטיחה לך להמשיך את הדרך. היעד שלנו לא יהיה עוד בית קברות; היעד שלנו יהיה בית החלומות, לעבר בית השלום נצעד.