גם כשנתניהו חלש, הוא ממשיך לשלוט בשיח המדיני

ביקורת קשה נמתחה על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לאחר שהקדיש את רוב דבריו במסיבת העיתונאים במוצאי שבת האחרונה, שהתרחשה יום אחד בלבד לאחר האירוע הטראומטי של הרג שלושה חטופים בידי חיילים בשג'אעיה, למתקפה על הפת"ח, על הרשות הפלסטינית ובעיקר על הסכמי אוסלו.

היו שאמרו שבמקום לקחת אחריות על המשגים שלו בהווה, הוא זורק אחריות על הסכמים שנעשו לפני 30 שנה; היו שטענו שהוא למעשה קיבל על עצמו את הסכמי אוסלו, נפגש גם עם יאסר ערפאת וגם עם מחמוד עבאס, ובכל במקרה היה יכול להשתחרר מההסכמים האלה במהלך 27 השנים מאז שעלה לשלטון בפעם הראשונה; והיו שטענו שנתניהו, כהרגלו, ניצל את הבמה, ואת המלחמה, כדי לייצר רווח פוליטי במקום לחשוב על טובת הציבור.

אם ב"פוליטיקה" הכוונה היא מצבו של נתניהו בסקרים, הרי המופע הביזארי של מוצאי שבת לא שיפר באמת את מעמדו. בסקר שפורסם אתמול (שני) בערוץ 12, הליכוד בראשותו קיבל 18 מנדטים, ירידה של 14 מנדטים, או 43%, מהבחירות שנערכו לפני קצת יותר משנה. לפי הסקר, אם נפתלי בנט ויוסי כהן יתמודדו בבחירות, הליכוד בראשות נתניהו יירד ל-15 מנדטים. התוצאות לא שונות בהרבה מסקר שפורסם ב"מעריב" ביום שישי, יום לפני מסיבת העיתונאים, שם הליכוד של נתניהו קיבל 17 מנדטים.

אף שאין ספק שהנתונים האלה צורבים בבשרו של נתניהו, שהתלות שלו בסקרים ידועה, ולפי דיווח בגל"צ הוא ממשיך בהם בזמן המלחמה, ייתכן מאוד שהוא יודע מה הוא עושה. הדיבורים שלו על הרשות הפלסטינית, על פת"ח או על הסכמי אוסלו נראים אולי תלושים ממציאות המלחמה בעזה, אבל הם מדגישים את העובדה שחרף חולשתו הפוליטית, נתניהו הוא למעשה המנהיג הישראלי המרכזי היחיד המציע חזון מדיני. חזון מדיני מבעית, המציע כיבוש אין קץ וחיים לנצח על פי החרב, אבל חזון. "אנחנו אתונה, אבל במה שנוגע לצבא, נצטרך להיות ספרטה", הוא אמר, לפי אחד הדיווחים, בפורום של בכירים לפני כחודש. אי אפשר לומר שהוא לא מסמן כיוון.

בחודש הראשון למלחמה, ישראל הציבה לעצמה לכאורה שתי מטרות. "חיסול" חמאס והחזרת החטופים. המשימה הראשונה היתה ונשארה מעורפלת, שכן יש דרכים שונות להבין מה פירוש המושג "חיסול חמאס". המשימה השנייה, כפי שהראה התחקיר של יובל אברהם, היתה מהרגע הראשון שנייה בחשיבותה. בשבועות האחרונים – יותר ויותר ישראלים, בראש ובראשונה בני משפחות החטופים – הגיעו למסקנה ששתי המטרות סותרות זו את זו, שכן המשך המלחמה מסכן את חיי החטופים, שעל מותם של 11 מהם הוכרז בשבוע שעבר בלבד.

אבל לפני קצת יותר מחודש הוסיף נתניהו מטרה שלישית: שליטה צבאית מלאה של ישראל בעזה, ומניעת חזרתה של הרשות הפלסטינית לשם. "לא תהיה שם (בעזה; מ"ר) רשות אזרחית שמחנכת את הילדים שלהם לשנוא את ישראל או להרוג ישראלים. לא יכולה להיות שם רשות שמשלמת למשפחות מרצחים. לא יכולה להיות רשות שמי שעומד בראשה עדיין לא גינה את הטבח. יצטרך להיות שם דבר אחר, אבל בכל מקרה שליטה ביטחונית שלנו", הוא אמר במסיבת עיתונאים ב-11 בנובמבר. מאז נתניהו רק שכלל את האמירות האלה, ובמסיבת העיתונאים במוצאי השבת האחרונה, הן תפסו את המקום המרכזי בדבריו.

ככל הידוע, המטרה השלישית הזו לא אושרה בקבינט המלחמה. די היה להביט בפניו החמוצות של בני גנץ, חבר הקבינט, בזמן שהאזין לדבריו של נתניהו, כדי להבין שהם לא ממש מקובלים עליו, או אפילו שהם ממש לא מקובלים עליו. גם הצבא לא אימץ את המטרה הזו, והיא לא מופיע בתדריכים היומיים של דובר צה"ל, דניאל הגרי. ואף על פי כן, זו הפכה למעשה למטרה הכי בולטת של המלחמה, ולו רק משום שהיא הכי מוגדרת פוליטית.

זיהה ואקום פוליטי, ונכנס אליו בכל הכוח

חמאס עשוי לשרוד בדרך זו או אחרת. למעשה, "ההיערכות מחדש" של הצבא ברצועה, שעליה מדברים עכשיו, מניחה את הישרדותו של חמאס לתקופה הנראית לעין בחלקים מסוימים של רצועת עזה. עסקה לשחרור כל החטופים עלולה לקחת זמן רב, וספק אם הם בכלל ישרדו עד שתושלם. אבל שלילת חזרה של הרשות לעזה והמשך שליטה צבאית ישראלית הן מטרות ממשיות, ולכן הן השתלטו על השיח לגבי "היום שאחרי". ו"היום שאחרי" משפיע בהכרח על היום שעכשיו.

נתניהו זיהה ואקום פוליטי, ונכנס אליו בכל הכוח. הוא זיהה שבמחנה המתנגד לו – בימין הליברלי, במרכז, במרכז-שמאל ואפילו בשמאל היהודי – אין שום יכולת להעמיד שיח מדיני נגדי. נתניהו עצמו תרם ליצירת המצב הזה, בכך שהצליח ב-15 השנים האחרונות להוריד מסדר היום את השיח על פתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינים, ולהשאיר את הזירה פתוחה אך ורק לגרסאות שונות של "ניהול הסכסוך" או של צמצומו, או לעקיפת הסכסוך עם הפלסטינים דרך הסכמים עם מדינות המפרץ. מלבד הימין הלאומני-משיחי, אין בפוליטיקה היהודית שום כוח פוליטי בעל משקל שמדבר "אידיאולוגיה" מדינית.

נתניהו מבין זאת, ולמעשה הוא משחק לבדו על המגרש המדיני. הצבא, מראש, מנוע מלהיכנס לזירה הזו, ובכל מקרה אין לו כל כך צורך בכך, כי בעשרים השנים האחרונות – כך שמראה פרופ' יגיל לוי בספרו החדש והמבריק "יורים ולא בוכים", על עליית המיליטריזם בחברה הישראלית – השיח המדיני פינה את מקומו לשיח צבאי. גנץ מביע אי נחת בהבעות הפנים שלו מאחורי גבו של נתניהו, אבל כשהגיע זמנו לדבר במסיבת העיתונאים במוצאי שבת, הוא התחמק מביקורת על השלילה של נתניהו את הסכמי אוסלו והסתפק באמירה שהוא "מציע שנבטיח את העתיד במקום להזדכות על העבר".

"נייר  העמדה" שפרסם יאיר לפיד מקבל למעשה את העקרונות של התוכנית של נתניהו. אחרי "מיגור החמאס", רצועת עזה תפוזר, הצבא הישראלי ימשיך לפעול בה באופן חופשי, הניהול האזרחי  יופקד בידי "צוות בינלאומי בהובלה אמריקאית ובהשתתפות מדינות ערב (ללא טורקיה וקטר) וגורמים מקומיים ברצועה שאינם מזוהי חמאס", ו"ישראל לא תסכים שהרשות הפלסטינית תיטול חלק בניהול החיים בעזה כל עוד לא תופעל (בה) תוכנית דה-רדיקליזציה נרחבת". בקיצור, נתניהו בשפה אחרת.

אפילו "פורום היום שאחרי המלחמה", שאמור לבטא קולות יותר מתונים מהמרכז-שמאל, אומר כי "ברור לכולם שישראל לא תסכים שחמאס או הרשות הפלסטינית במצבה הנוכחית ישלטו ברצועת עזה", והדרך ליום שאחרי המלחמה עוברת דרך "כניעה" של החמאס כמו הכניעה של יפן או של גרמניה במלחמת העולם השנייה (אפילו כאן הם אימצו של השיח ה"חמאס=נאצים" של נתניהו). ישראל, לפי הפורום הזה, תודיע ש"היא לא מעוניינת להחזיק ברצועת עזה, אבל השליטה האזרחית לא תועבר לידי הפלסטינים, אלא לידי "מסגרת שלטונית בחסות קואליציה אזורית-בינלאומית", ו"לישראל תהיה הזכות להגנה עצמית מפני איום שיישקף לה משטח רצועת עזה".

למעשה, יאיר גולן הוא כמעט היחיד בזירה הפוליטית היהודית, למעט כמובן מה שנותר ממרצ והפוליטיקה היהודית הלא-ציונית, שמדבר בכלל על פתרון מדיני, אבל גם הוא עושה את זה באופן מאוד זהיר. "היפרדות אזרחית עם אחריות ביטחונית", היא הפתרון שהוא הציע לעזה, ולכלל הסכסוך עם הפלסטינים, בראיון למוסף "הארץ", "זה או סיפוח או היפרדות. אין פתרון אחר". כלומר גם גולן לא ממש מדבר על מו"מ עם הפלסטינים והסכמה איתם על פתרון מועדף לשני הצדדים.

הדבר המדהים בהשתלטות של נתניהו על השיח המדיני בזמן המלחמה הוא שהפתרון שהוא מציע – שליטה צבאית מלאה ומניעת שיבת הרשות הפלסטינית – הוא לאו דווקא הפתרון המועדף על הציבור הישראלי. בסקר שנערך בתחילת דצמבר על ידי Agam Labs והאוניברסיטה העברית לגבי "היום שאחרי", 40% תמכו בהמשך שליטה ישראלית (22% ממשל צבאי ו-18% סיפוח) ולעומתם 60% העדיפו שליטה לא-ישראלית (23% בעד שליטה של כוחות ערביים, 18% כוח רב לאומי, 11% הרשות הפלסטינית, ו-8% רצו בחירות בעזה). בסקר של מרכז אקורד, 50% העדיפו שילוב בין הסדר מדיני ולהסדר צבאי, ורק 25% הסתפקו בפתרון צבאי בלבד.

נתניהו חבול, וספק אם יוכל לשקם את הקריירה הפוליטית שלו אחרי תום המלחמה. אבל גם כשהוא חלש פוליטית, הוא מצליח לשלוט בשיח המדיני בחברה היהודית. לא משום שהוא מבריק כל כך, אלא משום שהצד השני ויתר לחלוטין על העמדת אלטרנטיבה שתאמר באופן ברור ופשוט שאין שום סיכוי להשיג ביטחון ליהודים, בלי משא ומתן אמיתי וכן שיענה על הדרישות הבסיסות של הפלסטינים לעצמאות מדינית ולחיים של כבוד.

את התוצאה של היעדר האלטרנטיבה הזו אנחנו רואים עכשיו. התנאים שנתניהו הציב ליום שאחרי – "חיסול חמאס", שליטה צבאית ישראלית מלאה ושלילת שלטון פלסטיני עצמאי ברצועה – מבטיחים את המשך המלחמה לזמן כמעט בלתי מוגבל, להמשך הרג אזרחים פלסטינים, להפיכת הרצועה למקום שאי אפשר לחיות בו, ולסכנה ממשית ומיידית לחיי החטופים, וגם לחיי חיילים ישראלים שימשיכו להיפגע מפעולות צבאיות נגדם, גם אם ישראל תכריז על ניצחון במלחמה נגד חמאס. בגדה המערבית לפלסטינים אין כוח צבאי זהה למה שחמאס פיתח בעזה במשך 15 שנה, ובכל זאת אנחנו רואים פיגועים כמעט מדי יום. אין שום סיבה להניח שזה יהיה אחרת ברצועת עזה אחרי שישראל תשלים את כיבושה.

נתניהו יודע לאן הוא לוקח את ישראל: למלחמה נצחית. הסקרים מראים שלא בטוח שהוא מייצג את הרצון של רוב היהודים בישראל, שלא לדבר על האזרחים הפלסטינים. אבל כדי למנוע ממנו להשיג את מטרתו צריך להציב אלטרנטיבה לו אישית, ויותר חשוב מכך, לאידיאולוגיה שלו. את זה אנחנו עדיין לא רואים.