לא לרדוף אחרי כדורים נופלים. פדגוגיה ליום שאחרי המלחמה

ביום שלישי השבוע התפרסמה במגזין "הגיע זמן חינוך" שיחה עם גיל חדש, מנהל אגף החינוך בעיריית שדרות. לראשונה מראשית המלחמה, קראתי דבר חוכמה פדגוגי, שאינו רק פתרון ארגוני לאילוצים ביטחוניים, או עצה פסיכולוגית לתמיכה רגשית. המראיין, אבינועם הרש, שאל מהו תפקידה של מערכת החינוך בזמן הזה, וכך השיב חדש:

"אני חושב שיש צורך לעשות שינויים בדרך בה אנו ניגשים להתמודד עם הבעיה. הנטייה הטבעית של רובנו היא לגלות גבורה, לעבוד קשה, ולהתיש את עצמנו עד דק. דוגמה אישית קוראים לזה, אבל זו ככל הנראה טעות. אלון דוידי, ראש העיר שלנו, אמר לי היום שאני צריך לחשוב יותר בגדול, לצאת מה'כאן ועכשיו' ובמקום זה לבחון איזו מערכת תמיכה לוגיסטית, ארגונית ופדגוגית עליי לבנות כדי לשרת את המערך שאנו רוצים לבנות לאורך זמן. אם נמשיך לרדוף אחרי הכדורים שנופלים, לא נתפנה להקים את הרשת שמונעת את נפילתם."

>>אין מדינה. האם אפשר לסמוך על כוחה של הקהילה?

הידד! אני מסכים ומשבח, ואציע בהמשך חמישה מהלכים לבניית הרשת הפדגוגית הנדרשת. אולם תחילה צריך לברר מדוע אין כזאת, ומי חורר את הרשת עד היום? התשובה היא פוליטית ופדגוגית. פוליטית, במובן של שינוי המדיניות החברתית שנקטו ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. ופדגוגית, במובן של חזרה אל מדף ספרי מחשבת החינוך, שנזנח לחלוטין, והוא עמוס לעייפה בכל טוב.

המונח "פדגוגיה" מקורו ביוונית עתיקה, צירוף המילים להוליך (ללוות) ילד. המונח education, שמקורו לטיני, פירושו: להוביל או להשגיח (כלומר, להוביל את הילד). וכך גם "חינוך" בעברית, משורש ח.נ.ך, שפירושו להביא לידי גמר או להקדיש לייעוד. פדגוגיה אם כך היא התורה המקצועית של ליווי הילדות והילדים ממצב של תלות (בינקות) למצב של עצמאות (בבגרות). מה זה אם לא רשת התמיכה הנדרשת?

כדי לגלות מי חורר את הרשת, לא נדרשת ועדת חקירה ממלכתית. הדברים נאמרו בזמן אמת לאורך השנים, באזהרה ברורה מפני המקום שאליו בדיוק הגענו. הנה הכתובת על הקיר:

הפרטה ואנטי-הומניזם

בדצמבר 2010 פרסם פרופ' אילן גור זאב, פילוסוף של החינוך, מאמר קצר בהארץ, בשם: קץ החינוך הישראלי? דבריו של גור זאב משלימים את התשובה לשאלה ששואלים עכשיו בשדרות:

"ממנהיגי החינוך הישראלי נעדר האומץ להתבונן במציאות. קל וחומר שאין כאן עוז לומר את האמת על ילדינו. כיוון שכך, נעדר תנאי הכרחי לתיקון המצב; והתגובה הטיפוסית ביותר מתבטאת [למשל], בהחלטת שר החינוך לפזר לרוח כמיליארד דולר בדמות מחשבים ניידים חינם למורים ולתלמידים, בבחינת סלאח שבתי פוסט-מודרני."

"אלא שהמצב הישראלי מורכב עוד יותר: מול [=לצד] הגלובליזציה הקפיטליסטית ותהליכי ההפרטה שהיא מפרנסת, מתעצם בישראל כוח נגדי, כוחו של עולם הג'יהאד; הג'יהאד, הן בגרסתו היהודית הן בגרסתו האסלאמיסטית. […] שני כוחות אלו מזינים זה את זה ומאוחדים בנחישותם למוסס את שארית החיוניות שעוד נותרה בהומניזם כשער לחינוך הישראלי הממלכתי, הומניזם שמערכת החינוך הממלכתית מחויבת לו, לצד מחויבותה לתחייה היהודית בישראל."

ההפרטה, שהיא ריסוק המדינה לטובת בצע כסף ליחידים, והאנטי-הומניזם, כלומר ההתנגדות לתפיסת האדם החופשי הפועל, הם הכוחות שמסמסו את הפדגוגיה והפכו אותה לייעוץ ארגוני.

הפגרה וריסוק התבונה

במאי 2011 פרסמו ארבעה מחוקרי החינוך בישראל – נמרוד אלוני, אסתר יוגב, ניר מיכאלי ואייל נווה – נייר עמדה בשם: "לפני שיהיה מאוחר…". בשער המסמך מצוטט פרופ' צבי לם, שכתב דברים זהים לאלו של אנשי שדרות: "מוטל על החינוך לא רק לחבוש פצעים אלא גם למנוע, ככל שניתן, מצבים המסכנים את קיומה של ההחברה ואת הווייתו התקינה של היחיד".

גם מחברי מסמך זה מצביעים על שתי הרעות החולות של המדיניות החברתית בישראל שהוזכרו: הפרטה ואנטי הומניזם. אולם הם מוסיפים, כפועל יוצא, מאפיין נוסף: ההפגרה (מלשון פיגור) וריסוק ערכן של ההשכלה והתבונה. הנה בלשונם:

"הולך וצומח דור צעיר חף מכל אידיאולוגיה (מודעת, משמעותית וסדורה), וכתוצאה מכך הוא גם חף מכל אוריינטציה פוליטית ויכולת לביקורתיות. […] דור זה מפתח תגובות עוינות לעיסוק הפוליטי ונמנע מכניסה לתחום הציבורי, לא מממש את זכותו הדמוקרטית לבחור, ומכאן לשלוט על עתידו, ואם הוא עושה זאת הרי שהוא פועל מתוך ניכור והעדפת הרע במיעוטו.

"יתרה מזאת, בקרב חלקים נרחבים מהדור הצעיר הסלידה מהפוליטיקה מפתחת אצלו נטייה לאימוץ ניהיליזם קיצוני או כמיהה לחלופה סמכותית טוטליטרית. הניהיליזם הקיצוני מתבטא בבוז כלפי הספרה הפוליטית, בבריחה מהתחום הציבורי, בבורות כלפי מנגנוני הפעלת הכוח, ובאדישות למתרחש מעבר לדלת אמותיהם. הכמיהה לטוטליטריות מתבטאת יותר מכל בציפייה ל'איש חזק שיעשה פה סדר' יחד עם התלהבות מגזענות ולאומנות קיצונית."

חזרה לדמוקרטיה וחינוך

את עיקריה של המדיניות החינוכית החלופית ניתן להציג במילותיו של ג'ון דיואי (כתבתי על ספרו "דמוקרטיה וחינוך"): "חינוך, שהוא שחרורה של יכולת אינדיבידואלית, על ידי גידול פרוגרסיבי [מְחַדֵש], המכוון למטרות חברתיות." כלומר, חינוך שמשחרר את היחיד להתפתח בעצמו, ומתוך כך למצוא עניין בהתפתחותה של החברה. לגישה זאת יישומים רבים, כולם מוכרים וכולם זנוחים. כתבתי פה חמישה מהם, שנראים לי כעמודי הייסוד:

אין שום חומר להספיק, יש ילדים ללוות. הילדות והילדים צריכים לשבור את תקרת הזכוכית שלהם עצמם, ולא את זאת של דור החכמים הקודם. את ספרי הלימוד המגישים "חומר" לעוס אפשר לשרוף, שכן הילדים צריכים ללמוד בעצמם ללקט, למיין ולעבד. אדרבה – יתכנסו התלמידים עם מורותיהם, ויכתבו בעצמם את ספרי הלימוד שלהם. כך הם גם ילמדו משהו משמעותי באמצעותם.

המציאות היא התוכן. העולם הוא נושא הלימוד והוא גם שדה הלמידה. בבית הספר היסודי הגישה צריכה להיות נרטיבית (סיפורית ונושאית) ולא אקדמית. ילדים יבשילו לחשיבה שכלתנית מפרקת, אם נתקדם איתם במדרגות המובילות לשם. בגיל הביניים ראוי להציג בפניהם את המרחבים האינסופיים של תחומי היצירה, ההגות והדעת (בסדר חשיבות זה), כך שבגיל תיכון יוכלו לבחור להם תחומי התמחות. ואם בחירה אז בחירה! אי אפשר למלא את מערכת השעות בלימודי חובה על דעת השר, ולהשלות אותם שהם בחרו בזה.

הקבוצה החברתית התומכת. הלמידה (כתומכת התפתחות) היא אישית, אבל משמעותה חברתית. היא מקבלת ממשות כאשר ילד חולק את מה שלמד או הבין עם סביבתו. ולא, 35 ילדות וילדים בכיתה אינם קבוצה חברתית אלא פתרון ארגוני. בקבוצה כה גדולה תמיד יהיו מי שאין להם מקום, והם נותרים מאחור. קבוצה חוקרת עולם, ובה עד עשרה תלמידים, תבטיח שלכל ילדה וילד יהיה מקום משלהם, שקולם ישמע ורצונותיהם יילקחו בחשבון.

חינוך לעצמאות על ידי התנסות בעצמאות. אם המטרה היא בוגרת ובוגר נבונים, תבוניים ועצמאיים, זה לא יקרה בלי שיתנסו בכך במהלך שנות התפתחותם. הקבוצה החוקרת את העולם צריכה להיות חופשית ומשוחררת. אפשר שתהייה מונהגת על ידי תלמיד בוגר מהם, ונחוץ שתהייה מלווה על ידי מורה שיודעת לתמוך, לעודד, לדרבן ולשבח. תמיד על דרך החיוב.

הכול עומד לביקורת. כל מה שמובא ללמידה, יבררו התלמידים תחילה מדוע חשוב ללמוד זאת. וכל מה שמותר לומר בכיתה, מותר לומר גם את ההופכי שלו. ככה פשוט. שר החינוך לא יכול להיות שר ההשתקה. אדרבה – ישכנעו אלה את אלה, יוכיחו צדקת טענותיהם, יידרשו להחליף עמדות בדיון ולדבר בשם מתנגדיהם, "ויִשְנו על זה" שבעה ימים ושבעה לילות בטרם ימצאו את דרך המלך. ממילא בחינוך אין מה למהר.

וכל שנכון לתלמידות ולתלמידים, נכון שבעתיים למורות ולמורים. לפחות שעה ביום הם ייפגשו בקבוצת תמיכה קטנה, וילבנו את עבודתם הפדגוגית כמלווי התפתחות. המציאות של ההוראה (בכל כיתה ובכל בית ספר בנפרד) היא תוכן ההשתלמות. ואין הכרח במומחים מבחוץ. המורים עצמם משכילים ומנוסים דיים, על מנת לדון בסוגיות העולות מתוך המציאות המקצועית שלהם.

ובתמצית: "כלומר, את החיה התבונית, את האדם, לא ידריך שכלם של אחרים, אלא שכלו שלו; הוא לא יקרא רק את דעותיהם של אחרים ויבין את משמעותם או ישקוד ללמוד אותם בעל פה ולהעתיק אותם, אלא יחדור בעצמו אל שורשי הדברים, ירכוש את ההרגל של הבנה אמיתית ויעשה שימוש בדברים שלמד". יאן עמוס קומניוס, 1632.