newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לקרוא את דיואי ולבכות: החינוך בישראל רחוק מאוד מדמוקרטיה

מערכת החינוך רחוקה מאוד מהאידיאל הדמוקרטי שהגדיר הפילוסוף ג'ון דיואי: תלמידי ישראל פוגשים בה רק את עצמם ואת הדומים להם, ויכולת התנועה הבין-מעמדית היא בין הנמוכות בעולם

מאת:
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר החינוך, יואב קיש, מבקרים בבית ספר בהתנחלות מעלה אדומים ביום הראשון ללימודים, ב-1 בספטמבר 2023 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

החינוך בישראל מבוסס ארגונית על ניכור חברתי ועל דיכוי אישי. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר החינוך, יואב קיש, מבקרים בבית ספר בהתנחלות מעלה אדומים ביום הראשון ללימודים, ב-1 בספטמבר 2023 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פול)

החינוך בישראל אינו דמוקרטי, לא בגלל מחסור בלימודי אזרחות ומדעי המדינה, אלא משום שהוא מבוסס ארגונית על ניכור חברתי ועל דיכוי אישי.

את טיבו של החינוך הראוי לחברה דמוקרטית הגדיר פילוסוף החינוך ג'ון דיואי, בספרו "דמוקרטיה וחינוך" מ-1916. להבנתו, שתי תכונות מאפיינות את הדמוקרטיה ואת החינוך המשרת אותה: השותפות והחופש הפנימיים, המאפשרים לכל יחידה ויחיד להתפתח למלוא כוחם (בלשוננו: שוויון הזדמנויות); והסרת המחיצות בין קבוצות ובין חברות, המאפשרת להן להתחדש ולהתפתח מתוך משא ומתן עם סביבתן (בלשוננו: הכללה חברתית).

בשני מאפיינים אלה, מערכת החינוך בישראל רחוקה מהאידיאל הדמוקרטי. במדד שוויון ההזדמנויות, ישראל מדורגת בתחתית דירוג מדינות העולם. רק 8% מהתלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך שוברים את תקרת הזכוכית המעמדית, ומגיעים להישגים לימודיים גבוהים. בכל הקשור להכללה חברתית, מערכת החינוך שלנו מפוצלת ומפורקת לחלוטין. רק 37% מהילדות והילדים בישראל לומדים "יחד", בעוד כל האחרים לומדים ב-15 מערכות חינוך נפרדות ובדלניות (הפירוט בהמשך).

דמוקרטיה היא יותר מצורת ממשל

קורות חייו של ג'ון דיואי מדגימים במידת מה את חזונו לחינוך במדינה דמוקרטית. הוא נולד ב-1859 בעיירת פריפריה בצפון מערב ארה"ב, להורים שניהלו מכולת מקומית, וגדל להיות נשיא האגודה האמריקאית לפילוסופיה, פרופסור באוניברסיטאות בשיקגו ובניו יורק. משנתו הפילוסופית והחינוכית נלמדת עד היום ברחבי העולם, בעיקר במסגרות להכשרת מורות ומורים.

כמו אחרים, גם דיואי הבחין שמדינות דמוקרטיות משקיעות בחינוך הדור הצעיר יותר ממדינות שאינן דמוקרטיות. הסיבה, כך כתב, "ששלטון המיוסד על זכות בחירה" אינו יכול להתקיים ללא אזרחיות ואזרחים מחונכים, שיש להם שמץ מושג על מה ואת מה הם בוחרים (מקור הציטוטים למטה).

ג'ון דיואי עובד בביתו בקי ווסט (צילום: Monroe County Library Collection, CC BY 2.0 )

"דמוקרטיה היא יותר מסתם צורה של ממשל". ג'ון דיואי עובד בביתו בקי ווסט (צילום: Monroe County Library Collection, CC BY 2.0 )

אלא שדמוקרטיה, כפי שהבין דיואי, "היא יותר מסתם צורה של ממשל". דמוקרטיה מכילה בהכרח מידה של שותפות, שבה "כל אחד חייב לייחס ולתאם את פעולתו שלו לפעולתם של אחרים", כמו גם "לראות את פעולתם של האחרים כנותנת ערך וכיוון לפעולתו שלו".

דמוקרטיה משמעה "הריסת אותן מחיצות של מעמד, גזע וטריטוריה לאומית" המפרידות בין בני האדם. בכך היא מרחיבה ומעצימה את האינדיבידואליות, כלומר את ההתפתחות האישית, ומרחיבה את שותפות האינטרסים בין כל היחידים בחברה.

שתי תכונות מאפיינות אם כך את הדמוקרטיה, על דעת דיואי: השותפות הפנימית בין כל חברות וחברי הקבוצה, ושטחי המגע (או המשא ומתן) של הקבוצה עם קבוצות אחרות.

שותפות בין כולן וכולם

החברה הדמוקרטית נבדלת מהחברה המעמדית או הדיקטטורית בכך שיש לכל חבריה "מספר גדול של ערכים משותפים", ומתקיימת תנועה פנימית חופשית, בין תפקידים ומעמדות.

כדי שזה יקרה, הכרח "שתהא לכל חברי הקבוצה הזדמנות שווה למשא ומתן זה עם זה", וכן שפע רב ומגוון של עיסוקים וניסיונות משותפים. כל עוד תתקיים בדלנות פנימית, ימשיכו האדונים לחנך את ילדיהם לאדנות, ובהכרח ימשיכו האחרים להתחנך להיות עבדים.

דמוקרטיה מחייבת "הרחבת השטח של עניינים משותפים ושחרורם של כישרונות אישיים מגוונים ביותר". כלומר, הזדמנות הוגנת ושווה לכולן ולכולם לרכוש השכלה כללית ורחבה בכל שטחי המחקר, ההגות והיצירה האנושיים.

שטחי מגע עם קבוצות אחרות

בדלנות מעמדית כלפי פנים, על דעת דיואי, מובילה גם להסתגרות כלפי חוץ. במצב שבו לכל קבוצה יש "אינטרסים משלה", המטרה הכללית מצטמצמת להגנה על מה שיש, והיא מלווה במפחד מפני כל עימות וערעור המוסכמות. האחר מתואר לא רק כשונה, אלא גם כשונא, כמי שפועל נגדנו מתוך זדון וקנאה.

כל תקופה של שגשוג בתולדות האנושות, כתב דיואי, חלה "בעת פעולתם של גורמים שהיו נוטים לטשטש מרחקים בין עמים ומעמדות". לעניין זה, יש ברכה בתיירות או במסחר בינלאומי, שכן "התנגשותם של עמים כופה עליהם לפחות משא ומתן, וכך היא נותנת להם את היכולת ללמוד זה מזה".

היעדר אינטרסים משותפים, המאפשרים משא ומתן חופשי, גורם לקיפאון חברתי. כל קבוצה מסתגרת בתוך עצמה, עד אשר "כוח השכל מצטמצם ומתרכז בגורמים הנוגעים [רק] בייצור ובשיווק של סוחרות".

חינוך: לטעת ביחיד עניין בחברה

דיואי היה ער לכך ששבירת המחיצות, בתוך החברה ובין חברות, אינה כה פשוטה. הוא שאל: "כלום אפשר לה למערכת חינוך שתהיה מונהגת בידי מדינה לאומית, ובכל זאת לא יהיו מטרותיה מוגבלות, כפויות ומסולפות?"

התשובה שהוא הציע תלויה באיזונים. מצד אחד, יש להבטיח "תנאי חינוך נוחים בהיקף כזה וביעילות כזו, שיבטלו את תוצאות ההבדלים הכלכליים". זאת על ידי אספקת חינוך מטעם המדינה ובאחריותה, "לרבות סעד והשלמה לפרנסת המשפחה" לכל הילדות והילדים.

בה בעת, יש להדגיש את "כל מה שמקשר בני אדם יחד בשאיפות ובהישגים אנושיים משותפים, מעל להגבלות גיאוגרפיות ומעבר להן". יש להיפטר מהאופי "הארעי והטפל של ריבונות לאומית", ולטפח במקומו יחסים "חופשיים ופוריים של כל בני האדם, בינם לבין עצמם".

מכאן שחינוך בחברה דמוקרטית הוא שחרור של האינדיבידואל לטובת מטרות חברתיות, חינוך "שיהא נוטע ביחידים עניין אישי ביחסים חברתיים".

החינוך ישראל: בלי שוויון הזדמנויות או הכללה חברתית

החינוך בישראל אינו עומד בתנאי הראשון: שוויון הזדמנויות (Equity). המחקר האחרון העומד לרשותנו בעניין זה הוא מחקר PISA הבינלאומי מ-2018. במחקר בחנו כמה מתוך התלמידות והתלמידים שבאים מהרבעון החברתי-הכלכלי הנמוך, מגיעים להישגים לימודיים ברבעון הציונים העליון של תלמידי כל מדינה.

המדד מייצג את המידה שבה מערכת החינוך מאפשרת תנועה בין-מעמדית, או בלשונו של דיואי: "שחרור הכישרונות האישיים". כפי שניתן לראות בתרשים, ישראל (בעמודה אדומה מימין) מדורגת בתחתית סולם 36 המדינות.

החינוך בישראל גם אינו עומד בתנאי השני: הכללה חברתית (Inclusion). מערכת החינוך מפוצלת ומפורדת, כך שרק 37% מילדות וילדי ישראל (בגיל חינוך חובה, 3 עד 17) לומדים יחד, במערכת החינוך הממלכתית הרגילה. כל האחרים מפוצלים בין שברי מערכות חינוך נפרדות ובדלניות.

בתרשים מוצג החלק היחסי של זרמי החינוך לפי מספר התלמידים, לפי נתוני אתר משרד החינוך: במבט רחב.

מלבד החינוך הממלכתי הרגיל, יש בזרם הממלכתי מוסדות פרטיים ומוסדות ייחודיים על-אזוריים, הממיינים את התלמידים, למשל באמצעות תשלומי הורים (הפרוסות הכחולות). בפרוסות הצהובות מוצג החינוך היהודי הדתי, שאינו כפוף למשרד החינוך, וגם בתוכו יש מוסדות פרטיים ומוסדות מפרידים על רקע מידת הדתיות המיוחסת למשפחות.

בחינוך החרדי (פרוסות ירוקות), שרובו פרטי לחלוטין, שישה זרמי משנה נבדלים (עם כיוון השעון): חרדי ממלכתי, רשת ש"ס, רשת יהדות התורה, "מוכר", "פטור" ו"ייחודי". ובחינוך הערבי (פרוסות חומות) הפרדה דתית ואתנית: חינוך מוסלמי, בדואי, דרוזי, נוצרי וצ'רקסי.

תכל'ס: מערכת חינוך שבה אף אחד אינו פוגש אלא את עצמו ואת הדומים לו, ושבה יכולת התנועה הבין-מעמדית היא בין הנמוכות בעולם, אינה מערכת חינוך דמוקרטית. זה כבר לא משנה כמה שעות לומדים בה אזרחות, מדעי החברה או מדעי המדינה.


הציטוטים מתוך: ג'והן דיואי, דימוקראטיה וחינוך: מבוא לפילוסופיה של החינוך. מוסד ביאליק, 1960. פרק 7: המושג הדימוקראטי בחינוך. הספר זמין באתר כותר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf