ביהמ"ש אישר את פינוי הכפר שעל אדמותיו הוקמה דימונה

בית משפט השלום בבאר שבע פסק השבוע כי הכפר הבדואי ראס ג'ראבה יפונה כדי להרחיב את העיר דימונה, שהוקמה על אדמות הכפר. פסק הדין שניתן ביום שני, קבע כי על מאות תושבי הכפר, שגרו במקום לפני קום המדינה, להתפנות ולהרוס את בתיהם עד מרץ 2024.

בית המשפט דחה את בקשות התושבים להיות מוכרים כשכונה של דימונה, והרשויות הסכימו לדון עימם אך ורק בפתרונות מגורים ביישובים המיועדים לבדואים.

פסק הדין ניתן לגבי עשר תביעות פינוי שהגישה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) במאי 2019 נגד כל תושבי הכפר הלא מוכר ראס ג'ראבה. בפסק הדין, שניתן ב-24 ביולי, קבע בית המשפט כי על התושבים להתפנות מן הכפר עד מרץ 2024, והטיל עליהם שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 117 אלף שקל. מרכז עדאלה, שמייצג את התושבים, הודיע כי יגיש בשמם ערעור לבית המשפט המחוזי.

בתביעות הפינוי שהגישה רמ"י צוין שהצורך בפינוי תושבי הכפר הוא המשך הרחבת העיר, ושהקרקעות מיועדות לבנייתה של שכונה חדשה בשם רותם, שתכלול אלפי יחידות דיור. כיום גרים התושבים כמה מאות מטרים מהבתים האחרונים של העיר, ואינם תושבי העיר באופן רשמי.

>> "אנחנו כל השנים חלק מדימונה, אבל מנסים להוציא אותנו"

בשנה שעברה דיווחנו כאן בהרחבה על מאבקם של תושבי הכפר לקבל הכרה כשכונה של דימונה. "היינו כאן לפני דימונה", סיפר אז ל"שיחה מקומית" שייח' פריג' אלהואשלה, בן 85. הוא זוכר את הקמת העיר, שכיום בתיה נמצאים כ-200 מטר מהפחונים שמרכיבים את הכפר.

אלהואשלה סיפר כי כשבנו את הכביש שיורד מדימונה לכיוון ים המלח, תושבי הכפר התגייסו לעבודה עם תושבי העיר. "לא היו טרקטורים, בנינו אותו ביחד בידיים". הוא העיד כי התושבים נתנו סיוע במים ובמזון לראשוני דימונה. שמה של העיר דומה לשמה של הבאר של תושבי הכפר, "אום דימנא". "אנחנו בעצם דימונאים, רק שאין לנו כתובת רשמית", הוסיף אז מוסא אלהואשלה, בן 57, יו"ר הוועדה של הכפר.

הכפר יושב על אדמותיו ההיסטורית של שבט אלהואשלה. בעשרות השנים שעברו מקום המדינה, איש לא התעניין בכפר – לא פותחו בו תשתיות מים וביוב, לא חשמל, לא כבישים, לא גני משחקים או מבני ציבור. ב-2017 הגיש פקח רשות מקרקעי ישראל תלונה במשטרה נגד התושבים על "הסגת גבול ופלישה", וב-2019 קיבלו כל התושבים תביעות פינוי.

לאחר פסק הדין, סיפר מוסא אלהואשלה ל"שיחה מקומית" על התחושות בכפר: "זה קשה, כואב לנשים, לילדים, למבוגרים, שבאים להרוס להם את הבית. אנחנו לא מקבלים חשמל, מים, אין פה גן ילדים, ועכשיו רוצים להרוס? אין שוויון במדינה הזו. נפנה למחוזי, אין מה לעשות.

"התאכזבנו שבית המשפט לא הקשיב לנו. כל ההיסטוריה של הבדואים והכפר לא עזרו, לא שמעו אותנו. עשו לנו חקירות בבתי משפט, נשים ילדים וגברים. אמרנו שרוצים להישאר, שאין פתרון אחר. אם יעיפו אותנו, לאן נלך? לשמים? רצינו להיות שכונה של דימונה, אבל המדינה לא רוצה, וגם עיריית דימונה לא רוצה. החיים שלנו בדימונה, בנקים, קופת חולים, אנחנו קשורים לשם, לאן נלך? לפני שמפנים אותו, שיתנו לנו פתרון. חייבים לקוות שיהיה טוב, אי אפשר לבכות".

סירבו לדון בחלופות

כאשר התושבים הציעו לרמ"י חלופות להריסה, למשל בניית שכונה לכפר כחלק מהעיר, הרשות הפנתה אותם לרשות הבדואים, בטענה שלה הסמכות הבלעדית לדון בעניינם. רשות הבדואים בתורה סירבה לדון באפשרויות האלה או אפילו לשקול אותן, בטענה כי אינה מוסמכת לדון בפתרונות שאינם ביישובים בדואיים.

השופט מנחם שח"ק אישר בפסק הדין את הממצאים העובדתיים, המעידים כי המשפחות גרות במרחב דימונה עשרות שנים, אך קבע שיש ראיות לישיבה במקרקעין הספציפיים שנדרשים התושבים לפנות רק החל מ-1978.

אף שבית המשפט הכיר בכך שהתושבים יושבים בקרקע מזה כ-50 שנה, נקבע כי אין בכך די כדי להקים לתושבים זכויות במקרקעין או לחייב את הרשויות למצוא להם פתרונות בשטח עצמו. "לא ניתן לקבוע שהדבר עולה לגדר מקרה חריג ונדיר, שבו יש הצדקה לקבוע שלנתבעים רשות במקרקעין", כתב השופט. חשוב לציין שהשופט לא התייחס לכך שייתכן שהמשפחות זזו כמה מאות מטרים או קילומטרים בודדים לאחר שהעיר דימונה הוקמה על אדמתם ההיסטורית.

גם הטענות שהעלו התושבים על זכויות שנסמכו על הבטחות נציגי הממשל הצבאי עוד בשנות ה-50 כי יוכלו להמשיך להתגורר במקום, נדחו בטענה שלא הוכח כי הבטחות אלה ניתנו בסמכות. "לא עלה בידי הנתבעים להוכיח שאכן ניתנה הבטחה שכזו, ובוודאי לא על ידי מי שמוסמך לתתה", כתב השופט.

"כשהמדינה הגיעה אלינו (אחרי 1948; א"ז), נתנו לנו תעודות זהות, והמפקד הצבאי אמר שלא יפגעו בבעלות שלנו. מאז אף אחד לא דיבר איתנו", סיפר בשנה שעברה פריג' אלהואשלה ל"שיחה מקומית", וכך גם העיד בבית המשפט.

לגבי הטענות כי על בית המשפט להתערב בהסדרת התושבים במקום, השופט קיבל את עמדת רשות הבדואים שאין בסמכותם להסדיר התיישבות הבדואים ביישובים שאינם בדואיים. "אין חולק על כך שהיישוב שבו מבקשת התובעת להסדיר את התיישבות הנתבעים הוא יישוב לאוכלוסייה הבדואית, כפי שציינה התובעת בעניין סמכותה ליישב בדואים ביישובים לבדואים בלבד, אך התובעת שבה והדגישה שהנתבעים רשאים לרכוש נדל"ן בעיר דימונה, ובכלל זאת במסגרת שכונת רותם המתוכננת, ככל אדם אחר", כתב השופט, ובכך פטר את הטענה לאי שוויון, מבלי להתייחס כלל למכשולים הכלכליים והפוליטיים השונים בכל הנוגע להשגת דיור לבדואים בנגב.

ממרכז עדאלה נמסר כי "מאז הנכבה פועלת המדינה, באמצעות זרועותיה השונות, לעקור את התושבים הבדואים שנותרו בנגב לאחריה, ולרכז אותם במרחבים מצומצמים וביישובים מופרדים, שבהם נכפים עליהם תנאי מחייה ירודים בהתעלם מצורכיהם הבסיסיים ומתרבותם. את הממשל הצבאי החליף מארג של גופים, בהם רשות הבדואים, רשות מקרקעי ישראל ויחידות האכיפה השונות, שמופנים באורח גזעני נגד קבוצה אתנית אחת. הללו ממשיכים לפעול במרץ כדי לעקור אוכלוסייה ילידית מאדמתם, בהתבסס על הגדרתה כ'אדמת מדינה'".