המדיניות הגזענית שנקראת "אדמות מדינה"

אתמול בבוקר, פלסטיני מבוגר בשם שחאדה דעיס ראה קבוצת מתנחלים חופרת באדמה שלו עם באגר (מחפר). מה שקרה אחר כך הוא תוצאה של מדיניות גזענית שנקראת "אדמות מדינה". הסיפור שלו מלמד הרבה על המדיניות הזאת, וכיצד היא נראית מנקודת מבט פלסטינית.

שחאדה ביקש ממני להתלוות אליו לאדמתו, כדי לבדוק למה יש שם באגר. הצטרפו אלינו בני משפחתו, שלהם שייכת האדמה, כמה עשרות אנשים. השטח מתפרש על כ-30 דונם, באזור שנקרא ח'לה אל-שוואהין. זה קרוב לבית שלי, במסאפר יטא, בדרום הר חברון.

ברגע שהגענו, הגיעו גם הצבא והמינהל האזרחי. חייל אחד אמר: "המתנחלים עובדים פה באופן חוקי, יש להם אישור. אנחנו מבקשים מכם – תעזבו את המקום". אבל בני המשפחה הביאו אתם את המסמכים המוכיחים שהאדמה הזו שלהם.

הפלסטינים שעמדו אתי שם היו זקנים. תגובת הצבא הכעיסה אותם. הם דרשו מהחיילים להוציא את המתנחלים החוצה ולהשבית את הבאגר. אחד מהם הראה לחיילים מסמכי בעלות. זה לא עזר. המתנחלים בינתיים שלפו דגלי ישראל והחלו לקלל אותנו: "יא ערבים, יא כלבים, צאו מהארץ". ככה הם שרו. זה נמשך חצי שעה – החיילים אומרים: "צאו מכאן", ואנחנו משיבים: "תוציאו את המתנחלים".

ואז קרה מה שקורה תמיד. החיילים הכריזו על האזור "שטח צבאי סגור", והקצין אמר לנו: "יש לכם עשר דקות לצאת מכאן, ואם לא אתחיל לבצע מעצרים ואשתמש בכוח". הפלסטינים המבוגרים התיישבו על האדמה שלהם בדממה. זו מחאה. הם סירבו להתפנות.

חלפו עשר דקות. החיילים נעמדו בשורה מולנו, כתף אל כתף. ראיתי אחד מהם מכניס יד לכיס, ומוציא משם רימון הלם. הקצין אמר לחיילים באוזנייה: "טייגרים" – והרימונים נזרקו. אני לא יודע משמעות המילה בעברית, אבל כמי שגדל פה, בשטחי C, תחת שלטון הצבא הישיר, כבר למדתי היטב ש"טייגרים" זה כינוי לרימוני הלם.

אני לא יודע איך אומרים בוקר טוב בעברית, אבל כן יודע מה זה צו, מה זה חיילים, משטרה, מעוכב, עצור, בסיס. אני מצלם את מה שקורה לקהילה שלי יום יום בשטח, מאז שאני נער, ולמדתי לצערי רק עברית צבאית.

החיילים השליכו רימון אחרי רימון, וכמה מהם צחקו, כאילו שעבורם מדובר באימון. ראיתי פלסטיני מבוגר אחד שכיסה את האוזניים בכאב. ראיתי אנשים בורחים אחורה, ואיש זקן אחד שנפל, ואז קם, ואז שוב נפל. אני עמדתי שם וצילמתי.

פתאום הבחנתי בחג' סולימן. הוא תמיד מגיע לשטח, לכל פעילות. האיש הזה לימד הרבה מאתנו, האקטיביסטים הצעירים באזור, איך להגן על האדמה והזכויות שלנו באופן לא אלים. עד היום, בגיל שבעים וחמש, החג' ממשיך להגיע לשטח ולאחוז בדגל פלסטין בגאווה.

בזמן שהחיילים השליכו רימוני הלם, החג' צעק בקולו הרם: אל תפחדו, בואו לפה, שאף אחד לא יברח. חלפו כמה דקות, ושני חיילים משכו אותו באלימות, תלשו ממנו את הדגל, אזקו את ידיו, דחפו אותו אל הג'יפ הצבאי, וסגרו עליו את הדלת. רגע לאחר מכן הם עצרו עוד בחור, אחד מבעלי האדמה, אדם בשם עיד בחיס.

ראיתי שני חיילים שנכנסו לג'יפ והוציאו משם רימוני גז. בדרך חזרה אחד מהמתנחלים, שהמשיכו לאורך כל הזמן הזה לחפור באדמה של שחאדה, ביקש מהם לא לזרוק גז, כי יש הרבה רוח והגז עלול לחזור לכיוון המתנחלים. החיילים דחפו אותנו עוד קצת לאחור, ורק כשהיינו רחוקים מספיק מהמתנחלים – השליכו עלינו את רימוני הגז.

בסוף היום, כשהאוזניים שלי כבר כאבו מרימוני ההלם והגרון ניחר מהגז, דיברתי עם שחאדה. אבל דעתו היתה מוסחת, ניכר עליו שהוא כועס מאוד. הוא אמר לי: "אני מגיע לאדמה הזו כל הזמן – רועה את הצאן שלי בהר, ומעבד את אדמת הוואדי, איך זה שפתאום החיילים אומרים לי – אסור לך להיות פה?" ואז שחאדה עצר, ופנה אל שאר הקבוצה: "בואו נתפלל פה קצת, לפחות זה, נתפלל באדמה שלנו – כדי להיפרד ממנה". כולם עצרו והתפללו.

לאורך כל היום, אף שהחיילים הכריזו על האזור כ"שטח צבאי סגור" לאזרחים – המתנחלים נשארו באדמה. חלקם המשיכו לחפור עם הבאגר, וחלקם קיללו אותנו. העובדה שהחיילים עמדו שם, מול כל זה, ופשוט אמרו לנו: "מותר להם", גרמה לי להרגיש כל כך חלש.

תהליך הגירוש הואץ

הסיבה שמותר למתנחלים לעבוד באדמה של שחאדה היא שבשנות ה-80 ישראל הכריזה עליה כעל "אדמת מדינה". וזה הסיפור כולו. כמעט 40% משטחי C – כל השטחים הפתוחים בגדה המערבית – הוגדרו בשנות ה-80 כאדמות מדינה. מאות אלפי דונמים, כאשר בחלק גדול מהמקרים מדובר באדמה פלסטינית פרטית, כמו במקרה של שחאדה ומשפחתו.

המדינה משתמשת ב"אדמות המדינה" כדי להקים התנחלויות ולכלול אותן בשטחים הנרחבים של המועצות המוניצפליות של ההתנחלויות.

ההכרזות האלה נעשו אחרי שבג"ץ פסק שהמדינה לא יכולה להכריז על אדמה כעל "שטח צבאי" לטובת הקמת התנחלות אזרחית. כך הוקמו ההתנחלויות הראשונות בגדה, עד שנת 1979. לאחר פסק הדין, היה צריך למצוא "טריק" חדש. מה עשו? השתמשו בחוק עות'מאני ישן מהמאה ה-19, שמאפשר לריבון להכריז על אדמה ש"אינה מעובדת" כעל אדמת מדינה.

באופן מסורתי, הפלסטינים באזור שבו אני חי נוהגים לעבד את האדמה בוואדי, בשיפולי ההר, ולרעות את הצאן שלהם למעלה – על ראש ההר. העובדה שפסגות ההרים אינן מעובדות על פי רוב איפשרה לישראל להפקיע את האדמות האלה מידי בעליהם, ולהכריז עליהן כעל אדמות מדינה.

המתנחלים שחופרים כעת באדמה של שחאדה עושים את זה, סביר להניח, כדי להקים שם חוות רועים. עשרות חוות רועים הוקמו כך בשנים האחרונות בגדה, על אדמות המדינה. זו דרך יעילה מאוד להשתלט על מאות דונמים של אדמות. המתנחלים מקבלים זכויות מרעה מהחטיבה להתיישבות.

תראו איזו גזענות: המדינה, שהפקיעה את אדמת המרעה הזו משחאדה בשנות ה-80, מעניקה אותה כעת למתנחלים – כדי שיירעו בה במקומו.

הסיפור של חוות המרעה מאיץ את תהליך הגירוש של הפלסטינים מאדמותיהם. אף שהאדמה של שחאדה הופקעה ממנו, משפחתו המשיכה לרעות בה את הצאן לאורך השנים – וסבלה רק מדי פעם מהתנכלות מצד הרשויות. אלא שכעת, כאשר האדמה הועברה לידי המתנחלים באופן "רשמי" לטובת הקמת חווה או מאחז, הצבא והמינהל האזרחי מגרשים אותו ממנה באופן מוחלט.

כדאי להזכיר ש-99.76% מאדמות המדינה שהוקצו לשימוש כלשהו בשטחים הוקצו לצורכי התנחלויות ישראליות. מדובר בתהליך מתמשך.

כך קרה גם ביישוב שלי, תוואני, בשנות ה-80. המדינה הפכה אלפי דונמים שהיו חלק מאדמות תושבי היישוב ל"אדמות מדינה", ואז הקימה עליהן את ההתנחלות מעון. להורים שלי ולשאר השכנים נחסמה הגישה אל האדמות האלו, שבהן נהגו לרעות את הצאן שלהם.

אחר כך, בתקופת האינתיפדה השנייה, הוקמו עשרות מאחזים בתמיכת המדינה, כמו אביגיל וחוות מעון באזור שלנו, על אדמות המדינה האלה. המאחזים האלו נחשבים "לא חוקיים" אפילו לפי החוק הישראלי, ובכל זאת הם חוברו למערכת המים והחשמל הממשלתית, הכבישים בהם סלולים, והבתים שם אינם נהרסים.

המושג הזה, "אדמות מדינה", מטרתו למנוע מאתנו, הפלסטינים, להשתמש באדמה שלנו. זו מדיניות גזענית מאוד, ואנחנו צריכים לשנות אותה.