אם אבי מעוז לא בא לבית הספר, היילך בית הספר אליו?

היה פעם שר חינוך ימני בשם גדעון סער, שגולת הכותרת של כהונתו היתה הגדלת מספר תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים בישראל שיבקרו במערכת המכפלה שבחברון. זה קרה לפני מעט יותר מעשר שנים, בימי ממשלת נתניהו השנייה. אמרתי אז שהבנות שלי (בנות חמש ושנתיים ב-2012) לא ייסעו לחברון בשום מסגרת שלא תכלול ביקור בעיר הפלסטינית חברון ושיחה עם פלסטינים. לא היתה, ואין לי, בעיה שבקצה הביקור יעברו וישמעו מפי אחת המורות על ההקשר של מערכת המכפלה בהיסטוריה היהודית.

קיוויתי ביני לבין עצמי שלכשיגיע הרגע, אעשה מה שצריך ואמנע את הביקור הזה. הבנות גדלו מאז ופרחו, הגדולה הגיעה לכיתה י' באחד מבתי הספר המצוינים והליברליים בתל אביב, ולשמחתי, ההתמודדות הזאת נמנעה ממני. כך לפחות חשבתי.

זה התחיל בעוד טופס חתימה דיגיטלי, מאלו שכל הורה נדרש לחתום עליהם בכל פעם שילדיו יוצאים לסיור מטעם בית הספר, בין אם זה למוזיאון בעיר או לטיול שנתי בדרום. הורה לילד בכיתה י' חתם בוודאי על עשרות אישורים כאלה, ודי בטוח שרוב ההורים לא קוראים את האישור בטרם חתימה.

ביום שישי לפני שבועיים כתבה אחת האימהות בכיתה, שלפני שהיא חותמת על אישור היציאה ליום השל"ח, היא מבקשת להבין טוב יותר את סידורי האבטחה של הסיור. למדתי מההודעה שלה שני דברים. הראשון הוא ששוב פספסתי חתימה ושצריך לפתוח את הלפטופ כדי לחתום. השני הוא שיש עניין עם האבטחה, אבל לא היה לי ברור למה מתעורר עניין כזה, שלא עלה באף סיור קודם. כשדפדפתי בקבוצת הווטסאפ של הורי הכיתה, גיליתי שהסיור הוא לירושלים, ושאחד מארבעת יעדי הסיור, בנוסף לטיילת ארמון הנציב, מוזיאון ישראל ושוק מחנה יהודה, הוא ביקור בכפר סילוואן!

אצל אבי מעוז בחצר

עצירה קטנה. סילוואן (سلوان) היא שכונה פלסטינית במזרח ירושלים שנמצאת על שלוחה היורדת מהר הזיתים דרומה, ומשני צדי נחל קדרון. השכונה גובלת בחומות העיר העתיקה ובשולי הר הזיתים מצפון, בהר ציון ובאבו תור (א-ת'ורי) מדרום מערב, ובג'בל מוכבר מדרום. הגבול המזרחי של השכונה הוא עם אזור ראס אל-עמוד, והיא מורכבת ממספר שכונות-משנה: סילוואן אל-ווסטא (התיכונה), ואדי חילווה, אל-בוסתאן ובטן אל-הווא. למעלה מ-20,000 פלסטינים גרים בשכונה, שנכבשה על ידי ישראל ב-1967, ובתוכם כמה מאות יהודים.

מובן לחלוטין למה אמא לילדה בכיתה י' במרכז תל אביב חוששת שבתה תיסע לביקור בהתנחלות בכפר הפלסטיני סילוואן. בשונה ממני, הסיבות של אותה אמא לא היו פוליטיות. היא פחדה, בצדק, לשלום הילדה שלה. חדר המצב של משרד החינוך טען, אגב, שמאחר שהאוטובוס יוריד את התלמידים באתר עצמו (במקרה שלנו, בנקבת השילוח), ומאחר שהאתר עצמו מכוסה באינספור אנשי כוחות הביטחון, אין צורך באבטחה נוספת.

אבל הסיור לא היה לסילוואן.

בהודעה לקראת סיור השל"ח לירושלים לא הוזכרה סילוואן כלל, אלא רק עיר דוד. מה יש לחשוש מסיור למקום עם השם כה נחמד ולמה לא להשקיע כמה שעות בארכיאולוגיה מרתקת (שכוללת גם סיור בנִקבה מיוחדת – "חוויה נהדרת לילדים"), שמספרת את סיפור ההיסטוריה של העם שלנו?

אחזור לנקודה הזאת בעוד רגע.

אני מכיר את פרויקט עיר דוד של עמותת אל-עיר-דוד, היא עמותת אלע"ד, בסילוואן, זמן לא רב מתחילתו. כבר אז שמעתי את סיפור הגבורה של מי שיהיה חתן פרס ישראל, דוד בארי, שהצליח לסלק מביתה את המשפחה הפלסטינית הראשונה בסילוואן בשביל לרשת אותה בימי חייה. שנים בודדות לאחר יסודה של אלע"ד על ידי בארי, הצטרף אליו אחד, אבי מעוז. כן, אותו אבי מעוז שמעביר צמרמורת בגוום של הורים רבים לילדי בתי הספר. במובנים רבים, מעוז, שעד 1995 ניהל את מערך רכישת הקרקעות והבתים בהתנחלות עיר דוד ומתגורר בה עד היום, היה הרוח החיה התפעולית מאחורי אלע"ד בראשית דרכה.

השתיקה משחקת לידי החזקים

בשיחה עם צוות הנהלת בית הספר מספר ימים אחרי הדיון בקבוצת הווטסאפ, שאלתי אם בית הספר היה מאשר לעמותה-אחות של אלע"ד להעביר לילדי בית הספר תכנים להט"בופוביים, או גזעניים כלפי פליטים. התשובה היתה חריפה: החלטה כזאת של תתקבל בחומה בצורה ובמאבק חריף. מדוע, אם כך, שאלתי, אתם שולחים את תלמידי בית הספר לפרויקט אחר של מעוז, לכפר סילוואן, שהוא סייע להפוך בתודעה הישראלית לעיר דוד, ומחק בכך מהתודעה את הכפר ואת הגירוש והדחיקה שהוא עובר? התשובה היתה שמדובר במשהו אחר.

אני לא כועס על צוות בית הספר. אני מבין אותו. הרי אני בעצמי, שועל לא בלתי ותיק בשדות המאבק לשוויון ולסילוק הכיבוש והאפרטהייד, כמעט נפלתי בפח הזה, למרות שאני מכירו היטב. הם מתמודדים באופן שוטף עם שרי חינוך שהולכים ומקצינים מממשלה לממשלה, עם פיחות בידע שבידי המורים והתלמידים במערכת, ביחס הפוך לכמות המידע ולקלות שבה אפשר למצוא אותו. וגם לי, בכל רגע נתון, נוח יותר להסיט מבט מאשר להיכנס לעימותים עם המערכת שמחנכת את הבת שלי (תמיד יש יחסי גומלין. תמיד יש חשש שהמערכת תגבה ממנה מחיר על העמדות של אבא שלה). אולי, אם אבא רוצה ללכת לחזית, שימצא לו דרכים שלא כוללות את הבת שלו.

הרבה שנים אני בתוך המאבק, ובכל זאת למדתי כמה דברים חדשים במקרה הקטן והחשוב הזה. את הראשון ידעתי. תמיד צריך לדבר ותמיד צריך לנקוט עמדה. השתיקה משחקת תמיד ליד החזקים, והחזקים בימין.

השני הוא שלמרות שאנחנו מיעוט מספרי, אנחנו יודעים להיאבק, וצריך להיאבק יותר גם בזירות המקומיות. השלישי הוא הצורך להתקבץ ולפעול יחד. לקח לי כמה ימים להבין שיש בין הורי בית הספר יש שורה של פעילי שמאל. היכולת לפעול יחד בנושא קונקרטי, מידי, שנוגע לחיים שלנו, הזכיר לי נשכחות. דרך המאבק הזה גיליתי התארגנויות נוספות והצטרפתי אליהן.

בסוף היום ניצחנו במאבק קטן ומקומי מאוד, במערכה שהציבור השמאלני הפסיד בה, לכאורה, מזמן. בדיון בקבוצת הווטסאפ השתתפו הורים בודדים. אחרי ששוחחנו עם הנהלת בית הספר והוצע פתרון לבודדים – מי שלא מוכן לנסוע יישאר במוזיאון ישראל – הצטרפו הורים רבים לפתרון, כלומר החליטו להישאר במוזיאון. בפועל, כשהאוטובוס עמד לעזוב את מוזיאון ישראל, ילדים רבים אמרו שהם התבקשו לא להגיע לעיר דוד, ובתוך המהומה הקטנה הוחלט לא לנסוע לסילוואן. כך, הכיתה כולה לא ביקרה בפרויקט הנישול של עמותת אלע"ד שנקרא עיר דוד.

תם ולא נשלם. כמה עמוקה ההצלחה של אבי מעוז ודוד בארי? כששאלתי את בית הספר איך ייתכן שלא יידעו אותנו מראש שהכיתה נוסעת לסילוואן, נעניתי שלא נוסעים לסילוואן, אלא רק לעיר דוד. מ.ש.ל.

דוד זונשין הוא הורה לשתי בנות שלומדות בבתי ספר בתל אביב. הצעירה בכיתה ז' והגדולה בכיתה י'. היה ממקימי תנועת הסירוב ב-2002 ועד לאחרונה כיהן כיו"ר הנהלת בצלם.