איך יראה היום שאחרי הקורונה? איך שנעצב אותו

ברוח הימים הללו, רבים מהמאמרים והפוסטים מתבלים ב"אחרי המגיפה, הכל ישתנה", או לפחות ב"כשכל זה יגמר, העולם לא יהיה אותו הדבר".

באותה רוח, ובאותה רמת ביטחון, ניתן לקבוע נחרצות ש"הכל יישאר אותו הדבר". אבל כמו בבדיחה על המצב במילה (בסדר) ובשתי מילים (לא בסדר), ראוי להוסיף "אלא אם נשנה אותו".

המציאות דינמית. ברור שלא נוכל לחזור למציאות העולמית של ערב הקורונה. זו אמת הנכונה לכל עת. השאלה היא לאיזה כיוון ילכו הדברים? אם מישהו מאמין שבאורח פלא אוטומטי, כיוון הדברים ישתנה, הוא לא למד על טבע האדם, על טבעו של השינוי ולמי ניתנה הנבואה.

בואו ננסה לדמיין: בפוסט קורונה אנשים יוותרו על אכילת בעלי חיים, ויפחיתו את הסיכונים למעבר נגיפים? בפוסט קורונה אנשים יהפכו דתיים יותר, כפי שהציע גרוסמן? אולי להיפך? בפוסט קורונה יסגרו "השמיים הפתוחים" ויומרו בעבודת מסכים מהבית? יכול להיות שכן. ויכול להיות שלא.

ויותר מהכל: בפוסט קורונה ילמד ה"לקח", וההשקעות הציבוריות בבריאות ובכלל, יהפכו למסיביות ואפקטיביות בהרבה? תחשבו שוב. ההלם של המשבר הכלכלי, וההוצאות הממשלתיות הכבדות, יכולות דווקא לקחת את המטוטלת לכיוון מצמצם בהרבה. שוב יואשם "האיש השמן" של המגזר הציבורי, כאילו רגע לפני לא ראינו את התוצאות המחרידות של הרעבת תשתיות הבריאות, ויכפה על כולנו "צום" וצמצום של הוצאות לצורך הקטנת הגרעון, מענקים לטייקונים או הפחתת מיסים לעשירים.

אין ארוחות חינם. דבר לא ישתנה, אם לא נחולל אנחנו שינוי. איך אני יודע את זה? כי יש לנו, כבני אדם, היסטוריה.

קחו את מלחמת העולם הראשונה. ב-1918 יצאו מדינות אירופה מהחפירות ומאבידות שלא היו כדוגמתן. כולם ליקקו פצעים, והמשיכו ב"עסקים כרגיל". דבר מאווירת שיתוף הפעולה ושיקום הכלכלות של 1945 לא היה ב-1918. התוצאה? אי נחת וכאוס גוברים והולכים, מצע למשטרים הנוראים ביותר בתולדות האנושות.

זוכרים את המשבר ב-2008? קריסה של בורסות ופירמות. בנקים מתמוטטים ברגע. תחזיות על מות הקפיטליזם. גרעון היסטורי של ארצות הברית. בדיעבד, העסקים אף פעם לא היו כל כך כרגיל.

דוגמאות משלנו? 2011. מאות אלפי ישראלים ברחובות. ההיסטריה הפוליטית ותחושת המהפכה, התחלפו באווירת מסמוס תביעות המחאה, עד לגוויעתה הסופית.

וגם בקטן (ואישי) יותר. צוק איתן. קיץ 2014. חודשיים של מלחמה קשה באזור עזה, שהגיעה לירי עד לתל אביב וירושלים. 68 חיילים הרוגים. 11 אזרחים. הוצאות ביטחון אדירות וכמה עקיצות כואבות של חמאס, שנחקרות עד היום. המלחמה נגמרה בהכרזה של נתניהו על "חלון הזדמנויות מדיני", שבוזבז לחלוטין. הימין זעם על ה"תיקו" הפושר. יישובי עוטף עזה ליקקו את הפצעים. הבחירות הכלליות הוקדמו למרץ 2015, והיה נראה שהפעם יהיה משקל למלחמה הקשה. כולנו היינו בטוחים שזו רעידת אדמה. שדבר לא יחזור להיות כקדמותו. הסוף ידוע.

שינויים לא קורים. הם נגרמים. אנחנו רוצים שינוי אמיתי בהשקעות בבריאות? אנחנו חייבים להיאבק על זה. גיבוי מלא של המדינה בשעת משבר, ולא רסיסי תכנית כלכלית שמפקירים את כולנו? להתארגן ולקדם את זה. הבנה של מגבלות הכוח והליכה לפשרות מדיניות? הכנה למשבר העולמי הבא, אולי סביבתי? צמצום תעשיית החי? חיזוק הביטוח הלאומי? רפורמה בהוראה לילדינו? לקיחת אחריות על הבטחון התזונתי של מאות אלפי ישראלים? דבר אחד מאלה לא יקרה, ללא מאבק נחוש. על כל מטר. על כל נקודה. על כל מאחז.

אז אל תגידו יום יבוא. הכל הולך להיות אותו הדבר, במובן הרע של המילה. המטוטלת תנוע לאזורי הקללה, גם ביום שאחרי. אלא אם נדחוף אותה למחוזות אחרים.

אבי דבוש הוא מנכ"ל רבנים לזכויות אדם