איזה מעמד אני? מעל הערבי
שאלה של עורכת בריטית גרמה לי לחשוב על מושגים אתנו-מעמדיים במרחב ישראל-פלסטין, ואז נתקלתי בספרו החדש של פרופ' הלל כהן, "שונאים סיפור אהבה". מצאתי בו תובנות, תחושת קהילה וגם פרספקטיבה חדשה על מאורעות אוקטובר 2000, בהם נורה למוות חברי אסיל עאסלה
אכזבה מהמערכת, פחד מפלסטינים ובה בעת אכזריות כלפיהם, מופיעים שוב ושוב בניתוח את היחסים בין מזרחים לפלסטינים. שוטר מול מפגינים פלסטינים-ישראלים, באוקטובר 2000 (צילום: פלאש90)
עוד מעט שוב אוקטובר. למי שמסמן מוות של חבר, כל שנה, עשרים ושתיים שנה, הגעתו של חודש הפטירה מורגשת כמה שבועות מראש. כבר באוגוסט, התאריכים מתחילים להזכיר שעוד שנה חלפה מאז יום הזיכרון האחרון; הולכים ונבנים לקראת 2 באוקטובר, היום שבו חברי אסיל עאסלה נורה למוות בידי שוטרים.
אירועי אוקטובר, שבמהלכם נורו למוות 13 פלסטינים ובהם אסיל, התרחשו ברובם בעשרת ימי התשובה של שנת 2000. במשך שנים זעם עצור הלך והתגבר בי לקראת החודש הזה. לא ידעתי עם מי לדבר על האובדן. מאז שפרסמתי את הסיפור האישי שלי, כאן ב"שיחה מקומית" בשנה שעברה, ניתנו לי כמה הזדמנויות לחלוק אותו. ביום הזיכרון השנה, למשל, אדבר על אוקטובר 2000 ב"בית של סולידריות".
הבמה הכי גדולה שניתנה לסיפור בשנה האחרונה היא מעל דפי "גרדיאן" הבריטי. העורכת הבריטית שאיתה עבדתי הציבה בפני שאלות, שגרמו לי לחשוב על המקום של אסיל ושלי במזרח התיכון, איך לתווך את זה לקהל שלא מכיר את הניואנסים המזרח תיכוניים: איפה בדיוק גדלנו, איזה שפות דיברנו, ולבסוף – מאיזה מעמד אתה? ומאיזה מעמד היה אסיל?
זאת שאלה מאוד בריטית, חשבתי; בישראל אין שיח מעמדי ברור כמו באנגליה. בהתחלה, כתבתי לה, "אין ממש מעמדות בישראל", אבל אז הסתכלתי על המשפט והסמן שבסופו הבהב דקות ארוכות. אין מעמדות בישראל? לא האמנתי שאני כתבתי את המשפט הזה.
למעשה, מאז אותו הרגע לא הפסקתי לחשוב על השאלה של העורכת הבריטית: מאיזה מעמד אתה? אני בן לגבר מרוקאי שעבד כנהג מונית ולאישה אלג'יראית שעבדה במשרד האוצר מול יבואני נמל אשדוד; אסיל היה בן להורים פלסטינים – בעל עסק עצמאי ויועצת חינוכית – שגידלו את ילדיהם בעראבה אחרי יום האדמה.
המשפחות של שנינו ערביות במוצאן, אבל אני יהודי ואסיל מוסלמי. אני ישראלי ואסיל פלסטיני. אני הלכתי לצבא, אסיל נורה למוות בידי שוטר ומנעו מהאמבולנס שהיה בו להגיע במהירות לבית החולים. היתה לי את השפה לחשוב במונחים של הבדלי דת ולאום, אבל שאלה שנשלחה אלי מלונדון תבעה ממני להסתכל על החברות הזו גם במונחים של מעמד.
וכאשר המושגים האתנו-מעמדיים החלו להיכנס לי לתודעה, נתקלתי בספרו של פרופסור הלל כהן.
אסיל עאסלה, משלחת של אחד. (צילום: Bobbie Gottschalk)
החשש מהמבט היהודי-אשכנזי
את הלל כהן פגשתי פעם אחת, בהרצאה שלו במכון ון ליר על יחסי מתנחלים ופלסטינים בשטחים הכבושים. הוא פיזר אנקדוטות על סניפי "רמי לוי" בשטחים הכבושים, על הפלסטינים שעובדים שם, ועל אלה שקונים שם.
אישה בקהל, שהקדישה הרבה מזמנה להתנגדות לכיבוש, נכנסה מדי פעם לדבריו כדי להזכיר לנוכחים את הממד הפוליטי שלהם – היהודים הם בעלי הבית במקומות שהלל כהן דיבר עליהם, הפלסטינים סובלים מדיכוי. זה לא שכהן התעלם מהממד הפוליטי, הוא פשוט לא התעקש לציין אותו מפורשות בכל משפט. בשלב מסוים, חבר שלי ביקש מהאישה שתפסיק להיכנס לדברים של כהן, וכהן אמר בתגובה משהו כמו: "למה אתה חושב שיש לי משהו יותר חשוב להגיד?"
האמירה הזו הדהדה באוזניי כשראיתי כמאתיים עותקים של הספר החדש של כהן – "שונאים: סיפור אהבה": על מזרחים וערבים (ואשכנזים גם), מראשית הציונות ועד מאורעות תשפ"א, שיצא ב"עברית הוצאה לאור" – ליד הריבות בבית הקפה אנאבל, שברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. אני גר לא רחוק מקפה אנאבל, והעסקים שם מצוינים; הם לא צריכים את ההכנסה הנוספת של נקודת איסוף לחבילות. למעשה, הספר החדש של כהן הוא המוצר היחיד שאינו למכירה מטעם בית הקפה – לא עוגה, לא משקה, לא ריבה.
שאלתי את הבעלים מה פשר השתלטות הספרים על מדפי הריבות, והוא ענה לי שהמוציא לאור של כהן ביקש ממנו לאפשר את האיסוף שלהם. הוא הצביע על גבר כבן שישים שישב בחוץ. צבע עורו היה כמו של אבא שלי, האף כמו של אמא שלי. גבר מזרחי. דיברתי עם המו"ל, יוסף כהן, קצרות בזמן שהוא עישן סיגריה, והוא אמר לי שאפשר לקנות את הספר באינטרנט ולאסוף אותו מבית הקפה.
שילמתי על הספר ביולי, ובמשך כמה שבועות נמנעתי מלאסוף אותו. המשימה שהסופר לקח על עצמו נראתה לי בלתי אפשרית – לתאר לאורך עשורים את הדינמיקות השונות בין "מזרחים וערבים (ואשכנזים גם)".
כריכת ספרו של הלל כהן. עברית הוצאה לאור
הכריכה – שתי חמסות דבוקות זו לזו בבסיס כף היד – הזכירה לי את הקריצה שליוותה את מה שכהן אמר בהרצאה שנכחתי בה. למה אתה חושב שיש לי משהו יותר חשוב להגיד? שמעתי אותו אומר, ולא הייתי בטוח איך הטון האישי הזה משתלב בכתיבה מחקרית טובה. אבל גם ראיתי את השאלה של העורכת הבריטית מרצדת מול עיניי, מאיזה מעמד אתה?
חשבתי, אם הספר טוען שהוא "חושף לראשונה פרשות עלומות ועדויות גנוזות", לפחות אני יכול לתת לו צ'אנס. מקסימום לא אסיים אותו.
כהן כותב רבות על מפגשים בין מזרחים לערבים בלבנט, עוד מימי האימפריה העות'מאנית. הוא מגדיר "מעשה מזרחי" כפעולה שמי שעושה אותה חושב עליה כנגזרת של מזרחיותו, או שמי שמתבונן בה מהחוץ רואה אותה ככזו.
לפי הניתוח של כהן, יש שלושה סוגי פעולות מזרחיות עיקריות: כאלה שהן בשירות הציונות, כאלה שרואות בערבי הפלסטיני אויב מושבע בגלל חוויות קודמות במדינות ערביות, וכאלה שמנסות להשתמש במזרחיות כגשר לשלום. הקבוצה האחרונה, הוא אומר, היא הקטנה ביותר. חבל, חשבתי. דווקא הקבוצה שלי הכי קטנה.
את אסיל, שגר שעתיים וחצי נסיעה ממני, הכרתי במחנה "זרעים של שלום" בארה"ב. היינו ארבעים בני נוער ישראלים (כשליש מאיתנו מזרחים או פלסטינים) יחד עם כמאה ממדינות ערב – קטארים, ירדנים, פלסטינים, מצרים, תוניסאים ומרוקאים.
בתרבות הלהט"בית קיים המושג "אופוריית מגדר", שמתאר את היכולת של אדם לחוות את המגדר או המין של עצמו בצורה שמרגישה לו אותנטית, שמתאימה לחוויה שלו. זה מושג מורכב, שלהבנתי קשור לא רק בתפישת העצמי, אלא גם בתפישת החברה את האדם, ולכן אני לווה ממנו בעדינות ובזהירות. ובכל זאת, אני חושב שחלק ממה שהרגשתי במחנה היה אופוריית ערביות. הרגשתי שיש חלק ממני שבא לידי ביטוי בכך שאני בקרב בני נוער ערבים בני גילי.
כהן מתעד בספרו הדים של התחושה הזו לאורך עשורים בלבנט – החל משמעון מויאל, שדיבר על לאומיות משותפת מעל דפי עיתון "החרות" בשלהי האימפריה העות'מאנית, ועד בני נוער יהודים וערבים בשכונות בית צפאפא ופת הירושלמיות בשנות ה-70 של המאה הקודמת, שהתיידדו או התאהבו ורבו. היו עוד כמוני. לא כל ספר מעניק לך את זה: תחושה של קהילה.
כמובן שבאשדוד היו לי גם חברים שמשפחותיהם הגיעו ממדינות ערב. אבל מי שהכרתי בשנות ה-90 לא שמע מוזיקה ערבית בבית ולא דיבר את השפה.
כהן מצביע על צומת קריטי בהשלת הערביות של היהודים המזרחים: כיבוש השטחים ב-1967. "הסרת הגבולות הפיזיים בין ישראל לשטחים חיזקה את הנטייה של מזרחים רבים לסמן את היותם לא ערבים… גם ככה הטיחו לא פעם בעולים ממזרח שהם למעשה ערבים, כדי לסמל את נחיתותם". החשש מפני המבט היהודי, בדרך כלל האשכנזי, גרם להתנערות מכל מזהה ערבי. איזה מעמד אתה? מעל לערבי.
הקירבה בין מזרחים לערבים היא תמיד מושא לפחד
הספר של כהן לא מתייחס לטרגדיה האלימה של אוקטובר 2000 בהגדרה של "מעשה מזרחי". אבל הסקירה שלו את הצבתם של מזרחים ביחידות כמו מג"ב הזכירה לי את שמות המשפחה של הנחקרים בתיק של אסיל, שיחד עם עלאא נאסר נורה למוות בצומת לוטם: השוטרים חי, שמעוני, קרסו, חתן. לא רחוק ממקום הירי, השוטרים אלטיט ועזרא. שוטרים שהובאו מיחידות שונות, ונשלחו לדכא הפגנה באזור שלא הכירו בכלל; חלקם בודדו את אסיל, רדפו אחריו והיכו אותו. אחד מהם ירה בו.
תוך כדי קריאת הספר, הציפה אותי תחושה של מבוכה, אולי אפילו בושה: איך לא חשבתי על זה קודם. השוטרים שנחקרו בחשד לירי באסיל היו גברים מזרחים. אני חושב שבגלל שהם היו נציגי המשטרה, ולא מפגינים מטעם עצמם בהפגנות אנטי-ערביות כמו בעכו (1961), בשמואל הנביא בירושלים (1986) או באירועי מאי 2021 – כהן לא התייחס למעשיהם כ"מעשה מזרחי". אבל הקשבה לעדויות שלהם פותחת צוהר לחשיבה נוספת.
אלטיט אמר: "הוקפצנו לטפל באירועים של הפרות סדר, בלי שהיינו מצוידים כדי לתת מענה מתאים, […] וכנראה שזה יצר מצוקות אצל השוטרים". חי אמר: "[ה]מפלג הזה לא ערוך, לא מקצועית, ולא עם ציוד מתאים לתת מענה". קרסו אמר: "הרגשנו מאוימים ומפוחדים".
הסתכלתי על המילים האלה, שאותן קראתי שוב ושוב בשנים האחרונות, ועכשיו לא יכולתי שלא לראות ש"הקו הראשון", המאולתר, של המשטרה בצומת לוטם היה מורכב בצורה משמעותית מגברים מזרחים, שהרגישו תסכול ואפילו זעם כלפי המערכת ששלחה אותם לשם.
בשעה שהשוטרים העידו על עצמם כי הרגישו מאוימים כל העת, אחד מהעדים שהתבונן בהם – ג'ובראן נעמאנה, שעמד ליד אימו של אסיל – אמר שלאחר השוטרים ירו באסיל מאחורי עצי הזית, הם "יצאו בצורה מרשימה… כאילו היה סוף סרט".
אותו אירוע, שתי פרספקטיבות: השוטרים היהודים-מזרחים מעידים על הזנחה מצד המערכת ששלחה אותם ללוטם והפחד שהרגישו; העדים הפלסטינים מעידים שהשוטרים נראו מלאי ביטחון, חמושים, חדורי מטרה במרדף, מלאי פאתוס לאחר הירי.
ואולי כל הדברים נכונים: אכזבה מהמערכת, פחד מפלסטינים ובה בעת אכזריות כלפיהם, מופיעים שוב ושוב בניתוח של הלל כהן את היחסים בין מזרחים לפלסטינים.
פרופ' הלל כהן (צילום: אבשלום כהן-בר)
כמי שחושב על עצמו יותר ויותר כמזרחי בחברה הישראלית, מצאתי את עצמי נרתע שוב ושוב מהמחשבה שיש היסטוריה של איבה מזרחית-פלסטינית במדינה הזו. ואז הבנתי, שאולי הסיבה שלא רציתי לקרוא את הספר במשך כמה שבועות נעוצה גם בכותרת, שמתחילה במילה "שונאים". רציתי רק את סיפור האהבה.
אותה חברות נעורים בשנות ה-90, שיכלה ככל הנראה להתחיל רק במחנה קיץ מרוחק, היתה טעונה בזהויות ובתהליכים, שמתבהרים עבורי אט אט.
עשרים שנה לפני כן, לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, משרד העבודה והרווחה הקים צוות שדן בהשלכות השלום על החברה הישראלית. הצוות קבע כי "בהיעדר יעד מלכד – אויב חיצון – תימצא החברה הישראלית במצב של חשיפה ויגברו מגמות ההתפוררות של החברה הישראלית כחברה יהודית ייחודית". כלומר, בעיני צוות המשימה, תהליך שלום הוא תהליך שיכול לפורר "חברה יהודית ייחודית", בגלל ההתקרבות לערבים ולערביות. הקירבה האפשרית בין מזרחים לערבים היא תמיד מושא לפחד.
בסוף הספר חשבתי על הסיפורים שכהן סקר, על מערכות יחסים של איבה, של אהבה, של בגידה ושל חברות. יכולתי לראות את הסיפור האישי שלי משתלב בתוך הסיפורים האלה, גם אם כהן לא כתב על הסיפור שלי ישירות. וזה בעיניי סימן למעשה מחקרי וספרותי משמעותי: היכולת לראות משהו מהאמת שאני מכיר – על מעמד, על אתניות, על ישראליות, על ערביות – ולהבין אותה על רצף היסטורי, מעוד פרספקטיבות ומעוד חוויות.
אני די בטוח שבתשובה לשאלתו, אף שהיתה רטורית, יש להלל כהן משהו חשוב להגיד; הוא כותב אמת. מורכבת, מתועדת, רלוונטית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
