מה השמאל צריך ללמוד (מחדש) מאורי אורבך

כותבת אורחת: מיכל סלע

עמית סגל, כתב חדשות 2, ספד השבוע לשר אורי אורבך בהלוויתו. זה היה הספד אישי, מרגש וכנה מאוד. אבל סגל לא דיבר בו רק על אורבך, הוא חשף בפנינו את סיפורה וניצחונה של הציונות הדתית כולה, ואת זרמי העומק המשמעותיים שהציונות הדתית עברה בעשורים האחרונים.

בין השאר, דיבר סגל על תרומתו של אורבך להבאת בני הציונות הדתית לעמדות השפעה בתקשורת. תוך כדי חשף שהוא תופס עצמו כמייצג החברה שלו, כמייצג הציונות הדתית ואולי גם כבעל תפקיד חברתי גדול יותר מתפקיד הכתב הפוליטי של חדשות 2. סגל סיפר כיצד אורבך טיפח את העיתונאים הצעירים והקים עבורם מעין קבוצת תמיכה, שעם השנים הפכה לצפופה יותר ויותר עד שחדלה להתקיים בשל חוסר המקום בבית הקפה בו נהגו להפגש. הוא תיאר איך ליווה אותו אורבך בדרכו המקצועית ואיך ראה בו ובחבריו את שגרירי המגזר בחברה הכללית, שהביאו את מסריהם אל העם על פי הכללים האורבכיים – בכשרון, בחכמה, בקריצה ובמתק שפתיים אמיתי ומקצועי.

פעם גם אנחנו בשמאל היינו כאלה. פעם תנועת העבודה וההתיישבות העובדת הצמיחו נציגים ושליחים בכל שדה – בפוליטיקה, בתקשורת, בספרות, בקולנוע ובחינוך. היינו חברה שתפסה עצמה כמקשה ערכית אחת, בעלת תפקיד כפול, כלפי עצמה וכלפי החברה הישראלית כולה. נציגינו תפסו עצמם כשליחים של רעיון, כאנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, אך גם כבעלי עמוד שדרה, שבאו לשרת את החברה ולשנות אותה מבפנים.

מה שהבין אורי אורבך זה שלפעמים כדאי לצאת מהגטו הנוח. הוא הבין שכדי להשפיע יש לתפוס באופן אקטיבי, כחברה מאורגנת ואידאולוגית, את מרכזי השליטה, הכוח וההשפעה בחברה הכללית, ולגייס את ההמונים, גם אם אינם חלק מהגרעין הקשה.

אז זה מה שעשה: גייס עמית סגלים ועקיבא נוביקים רכים, וחינך ועודד אותם להשפיע, ואז הלך לפוליטיקה והפך את המפד"ל המפוהקת למשהו שיכול להכיל אנשים שפעם הצביעו לשמאל.

הוא תפס עצמו כבונה קבוצה חברתית מגויסת, במובן הטוב של המילה, שמוכנה לקחת אחריות על החברה כולה ושואפת לשנות אותה.

> בנט, מי צריך לפחד אחרי רצח רבין והרצח בברנוער?

השיטות כולן אגב, שייכות לנו, לתנועת העבודה ההיסטורית ולהתיישבות העובדת. ההבדל הוא שאנחנו שכחנו איך להתגייס למען החברה כולה, והם למדו אותנו ויישמו הכל ב-30 השנים האחרונות – היום הם קוצרים את הפירות.

הכוונה כאן היא לא להלין על "המקום שאליו התדרדרנו". על כך שפעם השמאל שלט כאן והכל היה ורוד וטוב, ואילו היום, כשהימין השתלט לנו על המדינה, אנו קורסים אל תוך עצמנו, הופכים גזענים, אלימים ומה לא.

הימין לא השתלט לנו על המדינה משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שהמדינה מעולם לא הייתה "שלנו", ואולי עצם העובדה שכך חשבנו ייצרה כל כך הרבה שנאה ואנטגוניזם כנגד ערכי השמאל שבמציאות נורמלית כמעט ואי אפשר להתנגד להם. השנייה היא שאי אפשר להשתלט על עמדת הובלת מדינה, אפשר רק להתפרק מאחריות עליה, ולפנות את המקום. זה בדיוק מה שהשמאל הישראלי עשה. הימין עבד כמו שצריך, אנחנו התנכרנו לתפקידנו. הפרטנו את עצמנו לקבוצות, לתת קבוצות, ולתת-תת קבוצות. ביקרנו והתבדלנו מכל מנהיג או מפלגה שלא מתאימה בדיוק לתפיסת עולמנו המורכבת, המדויקת והספציפית. כך כל אחד מאיתנו נשאר די לבד, ולבד אין הרבה אפשרויות להתארגן ולנצח.

זה לא שאין שמאלנים בעמדות מפתח בחברה הישראלית. כולנו מכירים את הטענה, גם אם אינה מדויקת, שהתקשורת שמאלנית. אבל שמאלנים לא מתחנכים להיות שליחי ציבור. מחנכים אותם להצליח כדי להצליח, ולהגיע לעמדות השפעה כדי להגשים את עצמם. הם לא מטופחים ונשלחים להעביר מסר, להשפיע או לייצג את הציבור שממנו באו. בעיקר כי לא נשאר שמאל כזה, שיש לו מספיק במשותף כדי להקרא "ציבור" ולפעול למען מטרה משותפת.

אם 2015 אכן תהיה שנת המהפך, זה יהיה צריך להיות מהפך רחב יותר מאשר רק זה המפלגתי. השמאל הישראלי יאלץ להסתכל סביב, לאסוף עצמו ולהתחיל בתהליך הסיזיפי של הובלת החברה הישראלית. זה אומר שנצטרך להכשיר מורים ומחנכים, לבנות מסגרות חינוך אידיאולוגיות (זו לא מילה גסה) כמו מערכות החינוך האידיאולוגיות של הציונות הדתית. לפתוח מכינות, להכשיר עיתונאים ולהעלות שוב על נס את השירות הציבורי.

אל דאגה, יש לנו ממי ללמוד. היום יש כאן רק מגזר אחד מאוחד ואידאולוגי שמסתער על מוקדי הכוח במדינה ומחנך את ילדיו להיות שליחיו הלגיטימיים בכל תחום – ממש כמו הסבתות שלנו מההגנה ומהפלמ"ח. היום זו הציונות הדתית, אבל אם הם הצליחו תוך 30 שנה בלבד, אז גם לנו יש תקווה, וכמובן שגם מסורת.

מיכל סלע היא פעילה חברתית, אשת שמאל וכותבת.

> רק לא רבין: איך הרצח מעצב את הרכב הממשלה הבאה