מלחמת העצים בכפר שלי: הסברס הערבי-יהודי מול הברוש של קק"ל

לפעמים אלוהים מסדר לנו במתנה בחיים מחזות הזויים, מצחיקים וכואבים כאחד.

היום, ה-10 בפברואר, הוא יום השנה ה-34 למותו של אמיל גרינצווייג, פעיל השמאל שנרצח בירושלים בידי איש ימין קיצוני בהפגנת "שלום עכשיו" בעקבות הטבח בפלסטינים במחנות הפליטים סברא ושתילא בלבנון.

חבריו ובני משפחתו של גרינצווייג פנו לכפר שלנו, וואחת אל סלאם נווה שלום, לפני כמה חודשים כדי לארגן נטיעת עצים לזכרו. מכיוון שבכפר גרים יהודים וערבים שוחרי שלום הבקשה התקבלה בחיוב, אך בתנאי שהעצים שיינטעו יהיו "עצים ערביים", אופייניים לאזור, ולא "עצים אשכנזים" מהסוג שקק"ל שותלת מכל עבר סביבנו. עוד הוצע שהנטיעות יתקיימו בגבולות הכפר, שעלו באש בגל השריפות האחרון, ושנשרפו בין היתר בגלל אותם עצי אורן שלא מותאמים לאקלים "המזרח התיכון הבוער", תרתי משמע. העצים הזרים לאזור ולאדמה גרמו להתפשטות השריפה הענקית שכמעט שרפה את מפעל השלום הקטן שלנו, שקיים ארבעים שנה.

ולכן בחרנו בשתילת שיחי צבר, צמח אוגר מים שמהווה מגן טבעי בפני שריפות, שגם נחרט בתודעה הפלסטינית כרמז וכשריד אחרון לכפרים שנהרסו בנכבה ב-48', כמו עצי הזית, התאנים, השקדיות וכרמי הגפן. כל אלו צמחים שגדלו וצמחו בפלסטין מאז ומתמיד.

> המואזין שמפריע לנתניהו מעבר לחומת קיסריה

הטקס לציון 34 שנה להירצחו של אמיל גרינצווייג (סמאח סלאימה)

נוהרים באוטובוסים

לטקס האינטימי והסימבולי לא היו צפויים להגיע המונים. חשבתי לעצמי שבוודאי יגיעו לאזור כמה חברים מהכפר, בעיקר יהודים, וכן פעילי שמאל ותיקים ואנשי אקדמיה. אלא שמה שקרה באמת הוא שכבר בשמונה בבוקר רעד הכפר שלנו למשמע שירים רועשים, שיירות של כוחות ביטחון, מאבטחים, עשרות אוטובוסים ואנשי קק״ל שהציבו מחסומים מסביב לכפר ובכניסה ליער הסמוך. הם הביאו שלטים ענקיים, דגלים בכל הגדלים ושירותים ניידים ותקעו אותם על גבול הכפר.

לא יכול להיות שקק״ל באה לנטוע עצים פלסטינים, חשבתי לעצמי, ולכן בוודאי מה שקורה פה הוא ש"הימנים נוהרים אלינו באוטובוסים", חשבתי לעצמי. אנשי קק"ל באים אמנם מדי פעם ליער הסמוך לכפר, אבל לא בעוצמות האלו עם כל כוחות האבטחה של היום. ואז הסתבר ששרת המשפטים, איילת שקד, פוקדת את היער לכבוד ט״ו בשבט העברי.

קומץ אנשי השמאל שהגיעו מחוץ לכפר לטקס לא הבינו למה צריך לעבור מחסום כדי להגיע ליעד ההתכנסות שלנו, ואנשי הכפר כעסו על זה שקק״ל – או לפחות המועצה האזורית – לא תיאמו אתנו את הכיבוש מחדש של הגבעה במסגרת התיאום הביטחוני הנהוג.

אחרי זמן רב המוזיקה הרועשת של החפלה ביער קק"ל נרגעה, והבנו שהשרה בדרך החוצה. התכנסו כשלושים פעילים על הגבול בין שני העולמות המקבילים ונטענו עצי זית וצברים. הפעיל נפתלי רז שחזר את רגעי האימה של הרצח, אח של אמיל גם דיבר, וראש הכפר, איאס שביטה (במקור מכפר מסקה ההרוס ליד טירה), הסביר מאיפה הגיעו גבעולי (לוחות) הסברס / הצברים שאותם שתלנו: מחורבות הכפרים הפלסטינים ההרוסים עין כרם, בית סוסין (תעוז), בית ג׳וברין, בית גיז (קיבוץ הראל), אבו שושה (משמר איילון) ועימוואס (פארק קנדה).

משפחה בנטיעות דגלים של קק"ל ליד נווה שלום וואחת אל-סלאם (סמאח סלאימה)

אני לא יכולתי לעצור את עצמי מלעבור את הסלעים לעולם המקביל מעבר לשביל שמפריד בין הכפר ליער, כדי לראות עשרות משפחות נוטעות שתילי עצים שפועלים ערבים מחלקים להן, ומאות דגלי קק"ל שבטח אינם מתעלים ולא ידידותיים לסביבה תקועים באדמה בכל מקום. היו שם שתלי אשוחים, ברושים וחרובים וקלטתי גם שקדיות. הפועל הערבי אמר לי: "קחי, קחי גברת, מה שאת רוצה", והביא לי שתיל של שקד, כנראה לכבוד ביקורה הקצר של שרת המשפטים. בעוד אני חוזרת לטקס המקורי של אנשי השלום שמעתי קול נוזף: "לא לשכוח את הדגל גברת!"

שתקתי וחזרתי לצד הנכון של המפה הפוליטית, לקבוצה של ערבים ויהודים שקטים למדי, מבוגרים למדי ומעטים מאוד, חסרי דגל, שחפרו בעצמם חורים קטנים בשורה אחת בה שמו את גבעולי הצבר הירוק, חלקם עם קוצים וחלקם בלי. המומחים לדבר הבטיחו לנו שעם הרבה הרבה סבלנות יצמחו פה פירות טעימים, וגם שלום.

> מורים, אם תלמיד מפריע, אל תזמינו את ההורים

נטיעות גבעולים (לוחות) של צבר לאורך גבולות וואחת אל-סלאם נווה שלום (סמאח סלאימה)