כנס השמאל הישראלי בעיני דוברי הרוסית

בכנס של "שלום עכשיו" רצו המארגנים ליצור שיח עם קבוצות נוספות באוכלוסיה. "השמאל בתוך עצמו הוא גר?" הם קראו לזה. חצי בשאלה חצי באמירה. ואז פירטו עוד קצת: "האם השמאל מדיר קהלים או קהלים מדירים את השמאל? איך מגיעים ללב החברה הישראלית?" סוף סוף הבין השמאל שהוא כבר לא מרכז העולם, לא לב "החברה הישראלית", וזה הישג חשוב בפני עצמו.

אבל האם הוא באמת מתכוון לצאת מהמקום הנוח שלו בצפון תל אביב ולהגיע לפריפריה הגיאוגרפית? עצם העובדה שהכנס התחיל בשעה 8:30 בבוקר בתל אביב מלמד שהתשובה היא כנראה לא, כי תושב ירוחם לא יוכל להגיע לשם. ומה לגבי הפריפריה החברתית של ישראל? עצם זה שהשמאל לא מבין שיש אנשים שגרים בשכונות, לא יודעים איך לסגור את החודש ורעבים ללחם, ושאי אפשר לדבר איתם על שלום כל עוד הם רעבים, מלמד שהתשובה גם כאן היא לא. ומה עם דוברי הרוסית, שאותם שואל השמאל "למה אתם לא רוצים שלום?" פעם אחר פעם אבל לא מחכה לשמוע את התשובה? גם בהם השמאל לא מעוניין. לפחות לא עכשיו.

השמאל לא רואה, כי אף אחד מהנציגים של אותן הקבוצות לא לקח חלק בפאנל שעסק בהרחבת השיח לקבוצות נוספות בחברה. דוברי הרוסית היום הם 17% מהאוכלוסייה ולמרות זאת אף נציג דובר רוסית לא הוזמן לפאנל. עצם הקיום שלהם הוזכר פעם אחת בלבד במהלך כל הדיון.

אפשר לתת כותרות יפות לפאנלים ולהמשיך לעשות את מה שהשמאל יודע לעשות – לדבר. אבל הגיע הזמן לצאת מבועה, להגיע לכרמיאל ולאשדוד, לדבר עם האנשים במקום לדבר על האנשים. במקום לנהל כנסים ולהגיע למסקנה שאם אין פה דוברי רוסית כנראה שהם מדירים אותנו, הגיע הזמן לשאול "מה עשינו כדי שהם יהיו פה? מה אנחנו מוכנים לעשות כדי שהם יבואו?" (רמז: התשובה היא לא כנסים, לשם דוברי רוסית לא יבואו).

אז כן, בכנס האחרון למדנו שוב שהשמאל בתוך עצמו גר, איפשהו ברמת אביב ג' (או באיגלו), מדבר על במקום לדבר עם.