newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חייבים לדבר על ההתנהגות המבישה של ערן זהבי במשחק נגד אלבניה

קפטן נבחרת ישראל אולי תרם הרבה לנצחון על אלבניה, אבל באיזה מחיר? הצגות של פציעות מזויפות על המגרש הן התנהגות לא ספורטיבית, וכל גדודי המעודדים של זהבי נותנים לה לגיטימציה מסוכנת

מאת:

דבר אחד לא דובר מספיק אחרי הניצחון 3-0 של ישראל על אלבניה, וזה ההתנהגות של קפטן נבחרת ישראל, ערן זהבי.

מבחינה ספורטיבית זהבי כבש את השער הראשון, בישל את השלישי, גרם לשני פנדלים לטובת ישראל ולשני כרטיסים אדומים אצל הנבחרת המארחת. שורה סטטיסטית מכובדת ללא ספק, במיוחד אחרי שתקופה ארוכה הקפטן לא סיפק את הסחורה במדים של נבחרת ישראל. אבל על זה כתבו לא מעט פרשנים באתרי ומדורי הספורט השונים. מבחינה מקצועית נטו, ניצחון 3-0 בחוץ על אלבניה נחשב הישג מרשים.

אבל אני דווקא רוצה לכתוב על ההתנהגות של זהבי, שהביאה לאותם שני כרטיסים אדומים לנבחרת האלבנית, ובמיוחד לאדום השני. הכרטיס האדום הראשון היה יחסית מוצדק, אחרי שהקפטן הוכשל בתוך הרחבה, ולפי מה שהשופט פירש היה מניעת הזדמנות ודאית להבקעת שער. לכן לא נותרה לשופט ברירה אלא להוציא כרטיס אדום. אפשר לחיות עם זה, אם כי זהבי תרם לנפילה לא מעט. אפשר לראות את זה בתחילת הסרטון כאן.

> הדילמה של השחקן הערבי: לשתוק בהמנון או לעבור לליגה הפלסטינית?

המקרה היותר חמור מבחינתי היה הכרטיס האדום השני, זה שלקוח מבמות בתי הספר למשחק, ולא מעולם הכדורגל. האדום השני ניתן לשוער האלבני לאחר ויכוח עם זהבי שגרם לשני השחקנים להצמיד מצח למצח באיום אחד לשני. שניה לאחר שראשו של השוער נגע בראשו של הקפטן הישראלי, זהבי נפל לקרקע, נאנק מכאבים כאילו חטף אגרוף או מיגרנה ממש חזקה. הצגה די גרועה.

חוסר הספורטיביות של זהבי זועק לשמיים, אך מוזר שעד כה לא קראתי אף פרשנות בעיתוני ומדורי הספורט על ההתנהגות של הקפטן. כולם מעדיפים להתרכז בתוצאה הסופית של המשחק ולתרומתו החיובית של זהבי לתוצאה. עצם ההתעלמות מהדרך בה הושגה התוצאה – ועוד יותר מהתנהגות קפטן הנבחרת, שאמור להיות דמות מודל וחיקוי – הופכת את ההתנהגות לנורמטיבית. העדר ביקורת מעניק להתנהגות של ערן זהבי לגיטימציה, ובעצם הרי בתוכו עמנו אנחנו חיים, ובעמנו נפוצות יותר ויותר תופעות של אלימות, רמאות, חוסר כבוד כלפי האדם שמולנו. התנהגות זהבי והלגיטימציה המוענקת לה למען התוצאה הסופית לא שונה מסיפור הבחירות בארצות הברית: רק התוצאה הסופית חשובה, בדרך נרמוס את כולם.

הנורמות משתנות

בין השנים 1999-2004 הייתי שופט כדורגל. המון שבתות ביליתי בין מגרשי פריפריה נידחים בדרום הארץ עם ילדים בני 12-19 שרוצים להיות שחקני כדורגל, כל אחד מסיבותיו הוא. הצגות במגרשי הכדורגל היו גם אז. מצחיק היה לראות ילדים ובני נוער מתחזים על המגרש רק כדי להשיג תוצאה טובה יותר. לא באמת יכלתי לעשות כלום בנדון: היו להם המודלים שלהם לחיקוי וגם הם התנהגו באותה צורה.

רק שהיום ההתנהגות הזו פחות מקובלת. מוסדות הכדורגל בעולם נתנו הוראה לשופטים להעניש כל ביטוי של התנהגות לא ספורטיבית שאינה מכבדת את הצד השני. במשחקי כדורגל באירופה התופעה כמעט ונעלמה, ורק אצלנו היא חיה ובועטת. אז כמו היום יש לילדים מודלים לחיקוי. היום זה ערן זהבי, קפטן נבחרת ישראל שנותן לגיטימציה להתנהגות בריונית, ולצדו פרשני הספורט השותקים. זה מה שלומדים הילדים שהיום מתחילים את קריירת הכדורגל שלהם שבשאיפה תהיה מקצועית.

מן הראוי שהתאחדות לכדורגל, שעוסקת גם בחינוך דורות העתיד של הכדורגל הישראלי ושל בני הנוער באופן כללי, לכל הפחות תשלול את סרט הקפטן של ערן זהבי. בריון לא יכול לשמש קפטן. מן הראוי שפרשני הספורט באשר הם ינהלו שיח גם על ההתנהגות של זהבי, פרשנות צריכה להיות אובייקטיבית ונוגעת בכל האספקטים של המשחק.

מן הראוי שהתאחדות הכדורגל העולמית, פיפ"א, הדוגלת בפייר פליי וכבוד ליריב, תשעה את ערן זהבי על התנהגותו על סמך שידורי הטלוויזיה. יש תקדימים לכך. ומן הראוי שכל מאמני הכדורגל בבית הספר לכדורגל, שתפקידים לא רק לאמן כדורגל אלא לחנך לערכים של ספורטיביות וכבוד האדם, יעשו שעה הפסקה מהאימונים ויסבירו איך לא מתנהג קפטן נבחרת.

> מצרים ניצחה את גאנה 2-0, והמשטר של א-סיסי קנה קצת זמן

ערן זהבי חוגג "פיו-פיו" לאחר שכבש שער. (צילום: ניר קידר CC BY-SA 3.0)

ערן זהבי חוגג "פיו-פיו" לאחר שכבש שער. (צילום: ניר קידר CC BY-SA 3.0)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf