למה המאבק ברפורמה בבריאות הנפש לא בהכרח דואג למטופלים עצמם?
במוצאי שבת הפגינו מאות אנשים נגד הרפורמה בבריאות הנפש. כמתמודד עם מוגבלויות נפשיות יצאתי מההפגנה עם רגשות מעורבים: מצד אחד מדובר בפריצת דרך אדירה בשבילנו. מצד שני, יש עוד הרבה לתקן. מצד שלישי, למה המטפלים מתעקשים לדבר בשמנו?
כותב אורח: יותם בן מאיר
השתתפתי במוצאי שבת בהפגנה בתל אביב נגד יישום הרפורמה בבריאות הנפש, שאושרה ביולי האחרון.
למרות התחרות העזה מול ההפגנות נגד מתווה הגז ומפגן התמיכה באזרחי צרפת, הגיעו להפגנה כמה מאות אנשים, שצעדו לאורך רחוב אלנבי ועד לשוק הכרמל. שם התקיימה עצרת עם מספר נואמות והופעה של אחיו של גבריאל בלחסן. הקולות שהושמעו שם היו שונים וחצויים, קצת כמו שהרגשתי אני הן כלפי הרפורמה והן כלפי היישום שלה והן כלפי ההפגנה.
את ההפגנה ארגנו פסיכולוגים ועובדים סוציאליים והיו שותפים לה ארגון "בנפשנו" ופעילים עצמאיים. ככל הידוע לי ארגונים של מתמודדים עם מוגבלויות נפשיות ובני משפחותיהם לא היו שותפים להפגנה. ארגונים אלה תומכים ברפורמה הביטוחית, ואף מתנגדים לקולות העולים מן ההפגנה הנוכחית, ומתייחסים אליהם כקולות של לובי העוסקים במקצועות טיפול הנפש המסכנים את מה שהושג בעמל רב של שנים (למשל, ראו את נייר העמדה של ארגון "עוצמה" בנושא).
> איך הפכו המחלקות הפסיכיאטריות לצלחת פטרי להתעללות?
במה בעצם מדובר? הרפורמה בבריאות הנפש עברה לפני מספר חודשים. היא תוצאה של מאבק שנמשך מאז שנות ה-90 של ארגונים הפועלים למען אנשים עם מוגבלויות נפשיות. בין הנאבקים היו גם ארגוני זכויות אדם וחולה שמפעילים שירותים עבור המתמודדים, לצד עבודת הלובי וקידום הזכויות, וארגונים לא-ממשלתיים הפועלים באופן עצמאי, בעיקר בעבודת סנגור וייצוג מול הממסד.
עיקרה של הרפורמה הוא הכרה בחשיבותה של בריאות הנפש והשוואת מעמדה לבריאות הגוף בכל הקשור לאחריות המדינה בתחום והענקת שירותים לאזרחים כחלק מזכות האדם לבריאות. הרפורמה מתייחסת גם ליישום ההכרה הזו ופריטתה למנגנונים המאפשרים זאת בפועל.
הישגים, אבל לא מספיק
מאז עברה הרפורמה בצו עוקף כנסת – כלומר, ביישום של משרד הבריאות וללא אפשרות לכנסת לפקח על היישום – ישנם קולות רבים המתנגדים לרפורמה ומעלים דרישות שונות לתיקונה. ההתנגדות מגיעה בעיקר מצד אנשי המקצועות הטיפוליים העוסקים בנושא, כמו גם פעילים המתנגדים להפרטת שירותי המדינה לקופות החולים, בהמשך להתנגדותם להפרטה הזו כשקרתה עם שירותי בריאות הגוף. ההתנגדות קשורה לפגיעה בסודיות המטופלים, לזמינות ואיכות הטיפול המוענקים על ידי המדינה באמצעות קופות החולים, לתנאי ההעסקה של עובדי המרפאות (סוגייה שבה מטפלת רק ההסתדרות) ועוד.
יחד עם זאת, אנשים המתמודדים עם מוגבלויות נפשיות, בני משפחותיהם והארגונים שפעלו שנים רבות ליצירת הרפורמה טוענים כי מצב שירותי בריאות הנפש נמצא מתחת לקו האדום וכי הרפורמה מעגנת בחוק את הזכות לשירותי מרפאה נפשיים, ומבטיחה כי יהיה מי שיספק שירותים אלה – קופות החולים. הרפורמה נותנת לאזרחים את האפשרות לפקח על מתן שירותים אלה ולתבוע את זכויותיהם כששירתים אלה לא ניתנים, או שאינם ניתנים ברמה ובאיכות הנדרשים.
כל היתרונות האלה לא היו בעבר, מה שדחף מתמודדים רבים ובני משפחותיהם למשבר, ולמעשה נוצר מצב בו טיפול נפשי איכותי היה נגיש רק למי שהיו אמצעים בידיו לגשת לטיפול פרטי ולא היה צריך להסתמך על שירותי המדינה. רק מאז ששירותי בריאות הנפש נכנסו לסל הבריאות בעקבות הרפורמה אני ורבים אחרים יכולים להרשות לעצמנו טיפול פסיכולוגי איכותי, ואחרים טיפול פסיכיאטרי כזה – מה שלא היה בכלל בעבר.
לדוגמה, פגישה שבועית אצל פסיכולוג עולה במסגרת הרפורמה 132 שקל (במקום 350-450 שקל), ובחודש כ- 530 שקל. זה לא מעט, אבל בהחלט אפשרי. לפני הרפורמה, ב-530 שקל אפשר היה לממן, במקרה הטוב, פגישה וחצי. כלומר, פגישת טיפול אחת לשלושה שבועות וחצי. הסטנדרט הנדרש הוא לפחות אחת לשבוע, ולפעמים פעמיים. בנוסף, עבור מי שאינם יכולים לעמוד גם בכך, קיים כיום מסלול של טיפול בחינם, במימון מלא של המדינה דרך קופות החולים. הרפורמה בבריאות הנפש גם מבטיחה למתמודדים ולבני משפחותיהם את תמיכת המדינה וסיועה הכלכלי והמקצועי בכל הקשור לטיפול, לשילוב המתמודדים בקהילה ובעבודה, ובמימוש זכויות אחרות.
> שביתה שעוזרת ללקוחות: אנשי בריאות הנפש נגד הרפורמה
זמינות לפי תשלום
ובכל זאת, בחוויה האישית שלי, לרפורמה גם בעיות רבות ביישום שלה. לקח לי, למשל, כמעט חודש למצוא פסיכולוג שמטפל דרך קופת החולים שהיה לו זמן פנוי למטופלים דרך הקופה. ופניתי לכמעט עשרים. חלקם אמרו שזה עניין של שבועות עד חודש לכל הפחות, אחרים פשוט הפנו אותי לפסיכולוגים אחרים לבדוק עימם אולי יש להם זמן פנוי. ולא היה להם.
אגב, ארבעה מאותם פסיכולוגים, כשפניתי אליהם באופן פרטי ולא דרך הקופה, פתאום אמרו שאין להם שום בעיה למצוא עבורי זמן פנוי באופן מיידי. מקרי? אני לא יודע. אחד הפסיכולוגים שהעליתי זאת בפניו טען ש"שטויות, ואל תחשוב על זה בכלל". אמרו לי להפסיק, אז הפסקתי. לא לחשוב – ולא לשאול על זה.
כשמצאתי פסיכולוגים שכן מקבלים דרך הקופה ויכלו לפגוש אותי מיידית, השעות שהוצעו לי היו תמיד באמצע היום, כלומר תמיד על חשבון שעות העבודה. שעות בוקר, אחרי צהריים או ערב לא היו פנויות אצל אף אחד. ושוב, כשפניתי באופן פרטי הצלחנו למצוא זמנים שהיו יותר מתאימים לצרכים שלי (עשיתי ניסוי, אני מודה, סליחה למי שהשתתפו בו ללא ידיעתם). מקרי? אני לא בטוח.
יש שיאמרו שזו מקריות, יש שיאמרו שיש בעיה ברפורמה, שאולי אינה רואה את האינטרסים של המטפלים ומאלצת אותם לתת טיפול פחות טוב, ואולי קשורה דווקא לחוסר הרצון של המטפלים לוותר על הפריבילגיות שלהם. ואולי גם וגם. אני לא יודע.
בעיות נוספות שהצביע עליהן מארגני ההפגנה במוצ"ש כוללות צו עוקף כנסת ליישום הרפורמה, שניתן על ידי שר הבריאות, ומשמעותו שאין תקציב מוגדר (מה שנקרא "תקציב צבוע"), כלומר – שהשימוש בו מוגדר בהתאם לסעיפי הרפורמה השונים.
ישנה גם בעיית שמירת הפרטיות: הפסיכולוגים הנותנים את שירות הטיפול דרך קופות החולים נדרשים לתעד את הפגישות, והתיעוד זמין לקופת החולים. כך, בכל פעם שאני מוותר על סודיות רפואית, הוויתור כולל גם גישה לתיעוד הפגישות הפסיכולוג שלי – גישה הן של המדינה והן של מקומות עבודה פוטנציאליים, לכל מה שנאמר שם, לאבחנות ולטיפולים הנוספים. מאגר המידע, כמו המאגר הביומטרי, חשוף לפריצה ולשימוש מסחרי במידע, שלא לדבר על שימוש במידע לצורך סחיטה. המטפל שלי הזהיר אותי מראש שבבחירה במסלול הטיפול דרך קופת החולים אני מוותר על הפרטיות – וזה מחיר גדול מאוד בטיפול פסיכולוגי.
בעייתיות נוספת היא הצורך לעבור אבחון פסיכיאטרי ולוותר על פרטיות כדי להיכנס למסלול של טיפולים בחינם. במסלול זה גם נלקחת מהמטופל הזכות לבחור את איש המקצוע שיטפל בו.
> למה לא שמעתם על מאבק נכי הנפש לשוויון ושכר מינימום
מפגינים ומתנשאים
לכן ההפגנה הזו הייתה חשובה בעיניי: כי היא דורשת מצד המדינה התייחסות לכל הבעיות הללו ולרבות אחרות, שנראה שעשויות להפוך את הרפורמה לסוג של פיל לבן – משהו שנראה מצוין על הנייר והיישום שלו לא משהו בכלל, במקרה הטוב. מצד שני, בכל הקשור למתמודדים עם מוגבלויות נפשיות כרוניות, כאמור, נראה כי הרפורמה מיטיבה עימם ועם בני משפחותיהם וכי ביטולה ייסב גם הוא נזק רב.
אני חושב שמה שבעיקר צרם לי בהפגנה והביא אותי להרהורים ולרגשות מעורבים כלפי כל העניין היה העובדה כי נישאו בה דברים ששיקפו תפיסה מתנשאת שמפרידה בין אנשי המקצוע – הפסיכולוגים, העובדים הסוציאליים, המטפלים, חברי הכנסת – לבין המתמודדים עם מוגבלויות ובעיות נפשיות (הפאסיביים שלא יכולים לדבר בעצמם).
הגדיל להתנשא חבר הכנסת יוסי יונה, שנאם באירוע ואמר במפורש ש"המטפלים ואנחנו, חברי הכנסת, נמצאים כאן בהפגנה כדי להשמיע את קולם של מי שאין להם קול" – כלומר, אנשים המתמודדים עם מוגבלויות נפשיות, כלומר אני. וכולם, קהל של מטפלים, פסיכולוגים, עובדות סוציאליות (ההטיה המגדרית נאמרה על ידי נושאי הדברים) הריעו ומחאו כפיים. הרעש היה מחריש אוזניים ומחשבה.
הסיסמה המרכזית של ההפגנה והתהלוכה שקדמה לה הייתה "העם דורש טיפול נפשי", אבל לא כל כך היה ברור האם זו באמת דרישה של העם או אבחנה מקצועית של אנשי המקצוע לגבי מה הם חושבים שהעם צריך. במלים אחרות, המטפלים שלנו דיברו בשמנו, במקומנו, ולמעשה דיברו את האינטרסים שלהם, ואלו לאו דווקא בהכרח חופפים את אלה שלי. או, לכל הפחות – הם שונים.
אז רק רציתי להזכיר שיש לנו, המתמודדים, קול, ושההפרדה בין מטפלים למטופלים היא מלאכותית. והקול הזה חושש שמאחורי הנוכחות של ארגון ההפגנה והמחאה על ידי אנשי המקצוע, לכאורה בשמנו ולטובתנו, יש אינטרסים נוספים פרט לאינטרסים האלטרואיסטיים (באמת!) של דאגה לצרכי המטופלים. אינטרסים שאינם מוזכרים מפורשות – למשל, האינטרסים הכלכליים והמקצועיים של הפסיכולוגים, שמרוויחים פחות מטיפול מסובסד – הן משום שמדובר בסכום קבוע שנקבע מראש על ידי המדינה ולא על ידם, והן משום שמספר הפגישות מוגבל ל-50. כשמדובר במטופל פרטי, איש המקצוע הוא הקובע את התעריף ולא קיימת מגבלה למספר טיפולים – הטיפול נמשך כל עוד המטופל זקוק לו ואיש המקצוע חושב שהוא חיוני.
הייתי מעדיף שהאינטרסים הללו, שעומדים מאחורי ההפגנה ומאחורי ההתנגדות ליישום הרפורמה, ייאמרו באופן גלוי, ולא יסתתרו מאחורי "חוסר היכולת" של ה"מטופלים" להשמיע את קולנו. תהיו בטוחים שתזכו לתמיכתנו לא פחות, וכך נדע גם להבחין היכן האינטרסים שלנו שונים משלכם, ונבקש מכם לעמוד גם עליהם.
לא פחות חשובים בעיני בהקשר הזה הם האינטרסים של עובדי המרפאות, המאוגדים בוועדי עובדים, שהרפורמה שמה את תנאי העסקתם במצב של אי ודאות. מעניין היה לי לראות שדווקא אינטרס זה, של המוחלשים שבאנשי המקצוע, הוזכר ממש מעט. המאבק היה למעננו, "המתמודדים שלא יכולים לדבר בעצמם". באמת תודה. מעבר לציניות, מעניין לשאול מדוע זה קרה, כי דווקא איתם יש לי תחושת סולידריות גבוהה הרבה יותר, בלעדיהם, לדעתי, הרפורמה אכן עשוי לקרוס אל המצב הקטסטרופלי שאליו גולשת מערכת בריאות הגוף כיום.
בסופו של דבר, למטפלים ולאנשי המקצוע יש את הכוח הסימבולי והמקצועי לטעון למען הזכויות שלנו, כוח שלנו, המתמודדים, אין, במיוחד כשכל מחלה או בעיה נפשית, זמנית או כרונית, "זוכה" לדה לגיטימציה חברתית. ואולי מה שצריך זה לבקש ממארגני ההפגנה את אותה כנות ושקיפות שהם, ואני, דורשים מהשר ליצמן וממערכת הבריאות.
יותם בן מאיר הוא אקטיביסט לשעבר, עוסק כיום בעיקר בחינוך לשלום וסוגיות של גבריות ומגדר, ופעיל תמיד נגד קפיטליזם ונגזרותיו. תמונות בפוסט: דנה אלפסי, ריבי גרוס, אליה זיימן ומאיר ברגר
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן