newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המרצה צודקת: יש הבדל בין חיילים לבין אזרחים

בניגוד לפרסומים, הילפריך לא השפילה סטודנטית כיוון שלבשה מדים. אבל היא כן עשתה הבחנה חשובה שבלעדיה אי אפשר להבין לא את הספירה האזרחית וגם לא את מהותו של הצבא עצמו

מאת:

בסיפור הזה, לפני שצוללים ללב המחלוקת, חייבים להפריך את השקרים. בניגוד לדיווחים המקוריים, אף סטודנטית פלסטינית לא תקפה את החיילת, הדר לסרי, בכיתה. המרצה, קרולה הילפריך, לא הוציאה את החיילת מהכיתה, לא השפילה אותה מול אחרים, ולא אסרה עליה להגיע עם מדים לשיעור. שום דבר מזה. החיילת, כפי שחשף אתמול אורן זיו ב"שיחה מקומית", הייתה בעבר פעילת "אם תרצו" (דבר שבארגון שכחו לציין כשפרסמו את הסרטון). וגם זה: אף אחד לא טוען שיש להתייחס אחרת לסטודנטים בגלל דעותיהם.

כל מה שכן קרה באותו שיעור באוניברסיטה העברית היה שהתנהל דיון סביב כתיבתו של פרויד על תודעת העדר, ועל הצבא (כל צבא) כהתגלמות של תודעת העדר. סטודנטית פלסטינית העלתה שאלה בנוגע לנפגעים פלסטינים מידי הצבא, אבל לא פנתה לחיילת ולא עסקה בה. כשלסרי פנתה לאותה סטודנטית, מיוזמתה, בסוף השיעור – זו בחרה שלא לדבר איתה מכיוון שהיא לובשת מדים. בהמשך פנתה לסרי, מיוזמתה, להילפריך, ואחרי דיון ענייני על תחום הלימוד, וכשהמרצה כבר ממהרת לשיעור הבא, הוקלטו הדברים שפורסמו בתקשורת. זה הכל.

עכשיו אנחנו נשארים עם מה שכן נתון לדיון: האם היה משהו פסול בדבריה של הילפריך? הנה עיקר דבריה מההקלטה: "את לא יכולה להיות כאן במדים ולבקש שיתייחסו אליך כאזרחית כשאת מבקשת להיות במדים… את חיילת בצבא של ישראל ואנשים יתייחסו אליך בהתאם… זה אנשים שפותחים למשל את המיליטריזציה של חיי היום-יום בארץ. ישנם אנשים שהחברה האזרחית חשובה להם כמו שהצבא חשוב לך, ואת חייבת לקבל בסובלנות את סדר העדיפויות שלהם כפי שהם מקבלים ומתעמתים עם סדר העדיפויות שלך".

שוב: לא הדרה, לא איסור להגיע במדים, רק אמירה שהחיילת צריכה לגלות סובלנות לאחרים, ושאחרים צריכים לגלות סובלנות כלפיה, לצד עימות מובן בין הצדדים על סדרי עדיפויות בחברה, בין אזרחות לצבא.

ההפרדה בין האזרחות לבין הצבא נועדה להגן על שני הצדדים. (חיילות וסטודנטית בשיעור. צילום אילוסטרציה: משה שי / פלאש 90)

וכן, כמו שהדגישו בוואינט, היא גם אמרה לחיילת שהיא צריכה לצפות "שיתייחסו אליך בהתאם" למדים. כדי להבין את זה צריך קודם כל ללכת לעצם הרציונל של קיומם של מדים. מדי צבא נועדו להבחין חיילים מאזרחים. הם נועדו לסמן את מי שהוסמכו על ידי המדינה להפעיל אלימות נגד אויב, את מי שמהווים מטרות לגיטימיות לאויב, ואת מי שחלות עליהם החובות וההגנות של דיני המלחמה. הם נועדו גם לסמן את מי שלובש אותם כמייצג של המדינה. לכן, למשל, נאסר על חיילים במדים להשתתף בהפגנות, להתבטא באופן פוליטי, או להתראיין לתקשורת בלי אישור של דובר צה"ל (כפי שקרה בדיוק ללסרי עצמה כשפנינו בבקשה לראיין אותה) – מכיוון שהם מייצגים את המדינה, את הממסד, את השלטון. המדים, והשירות הצבאי כולו, נועדו למחוק את הפרטי, את האינדיבידואלי, ולהכפיף אותו בפני משמעת ואחידות וציות. לצד החובות והזכויות שלהם כחיילים, האזרחות והעצמאות של מי שמשרתים מצומצמות ומוגבלות באופן משמעותי.

לא מדובר במצב ייחודי לישראל. זה ההגיון של צבאות ושל מדים בכל מקום בעולם, וההפרדה בין האזרחות לבין הצבא נועדה להגן על שני הצדדים, ובעיקר על חוקי המלחמה מצד אחד ועל הדמוקרטיה מצד שני. בכל חברה, ובטח בחברה שבה קיים גיוס חובה, יש מקום לדיון על הגבולות בין העולמות האלה, או במילותיה של הילפריך: יש מקום לדון על המיליטריזציה של החברה.

אין צבא שקוף

ומהמקרה הכללי, למקרה הפרטי של ישראל: בעוד שגיוס וכניסה לצבא הם פעולות "שקופות", "ניטרליות" או "מובנות מאליהן" מבחינת חלק גדול מהיהודים בישראל, במציאות של כיבוש אי אפשר להתייחס אליהן כך באופן אבסולוטי, ולהתעלם מנקודת המבט הפלסטינית. מזה 51 שנים שישראל שולטת בשטחים באמצעות משטר צבאי, כלומר שהצבא הוא הריבון. בגדה המערבית כבר 51 שנים הצבא הוא שקובע את החוק, והוא שיוצר משטר בעל אופי כפול: מערכת חוקים אחת, אזרחית, חלה על יהודים, ומערכת חוקים אחרת חלה על הפלסטינים תושבי השטחים, שישראל שולטת בהם. תחת המשטר הזה חיילים מייצגים את השלטון ביתר שאת, יותר מאשר במצבים רגילים, כי הם מי ששולטים ביום-יום של מליוני אנשים, בחופש התנועה שלהם, בהיתרי הבנייה שלהם, ביכולתם לעבוד ולהתפרנס, באפשרות שלהם לייצא או לייבא, ללמוד או לקבל טיפול רפואי או לפגוש קרובי משפחה, ועוד.

וחיילים הם גם מי שמוסמכים על ידי המדינה להפעיל כמויות אדירות של אלימות כדי להמשיך לקיים את המשטר המפלה הזה, ומי שרק בעשור האחרון הרגו 3,346 פלסטינים בשטחים – כולל נשים, ילדים, אנשים שנורו בגב, אנשים שנורו כשלא היו חמושים, ושלא סיכנו אף אחד. רק לעתים נדירות חיילים נענשים על כך. וזה עוד לפני שדיברנו על הפציעות, או על הריסות הבתים, או על הפלישות הליליות לתוך בתים, ועוד.

אפשר לאהוב את הצבא ולתמוך בלב מלא בכיבוש, ולגבות כל חייל בכל מעשיו – אבל אי אפשר להכחיש שחיילים הם לא אזרחים, ושכאשר הם לובשים מדים הם מייצגים משהו אחר לגמרי מעצמם.

אז כשסטודנטית פלסטינית בוחרת שלא לדבר עם חיילת במדים – היא רואה את החיילת כמייצגת של המשטר הזה. והיא צודקת. וכשמרצה מסבירה לחיילת שיש משמעות לכך שהיא לובשת מדים, ושצריך להבין את מי שמנסים לקדם חברה אזרחית ומודאגים מהבולטות של הצבא בחיי האזרחות – גם היא צודקת. כי זה הרעיון של מדים.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מיצג מחאה נגד רצח נשים לקראת יום האישה הבינלאומי, תל אביב, 7 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

מיצג מחאה נגד רצח נשים לקראת יום האישה הבינלאומי, תל אביב, 7 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

הקשר ההדוק בין המאבק לשחרור נשים ובין שחרור בעלי חיים

עוד במאה ה-19, נשים שנאבקו להפסקת ניסויים בנשים עניות נאבקו גם להפסקת עינוי בעלי חיים. כדי ליצור עולם אמפטי לנשים, צריך ליצור עולם יותר אמפטי לכולן. אין צדק לא.נשים וצדק לבעלי חיים אחרים, יש רק צדק

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf