האם בתי המשפט בישראל שינו את יחסם למזרחים?
הפסיקות יוצאות הדופן שניתנו באחרונה בעניין ילדי תימן וגבעת עמל עשויות להצביע על שינוי במודעות של השופטים לסוגיות הללו. אך מומחים בתחום אומרים שהדרך עוד ארוכה, וחלקם סבורים שבנושאים חברתיים יש דווקא נסיגה. ואיפה בכל זאת רואים שינוי? "בערכאות הנמוכות, כמו ביטוח לאומי וההוצאה לפועל, יש יותר הבנה"
בחודש האחרון התקבלו שתי פסיקות יוצאות דופן בבתי המשפט בהיבט המזרחי: הראשונה מכירה בשיטתיות של פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן והשנייה מכירה במתיישבי גבעת עמל כדיירים ולא פולשים. הכרות מסוג זה, בייחוד במקרה של פרשת החטיפות, יכולות להצביע על שינוי במודעות השופטים לסוגיות הללו. אך האם באמת התחולל שינוי ביחס המשפטי למזרחים בישראל?
"הייתי מגדירה את זה בזהירות פתח לשינוי", אומרת פרופ' יפעת ביטון, משפטנית בכירה במכללה למנהל, שניהלה מאבקים משפטיים רבים במסגרת המאבק המזרחי. "זה מתאפשר דרך המשפט הפרטי ולא דרך בג"ץ, כי בתביעות לפיצויים יש משהו א-פוליטי, ואז קל יותר לשופטים לעסוק בסוגיות שיש להן משמעות חברתית רחבה. בג"ץ שומר את האנרגיות שלו למאבקים מתחומים אחרים. בית המשפט לא רוצה להתעסק בתפוחים לוהטים מדי כי זה יכול להלהיט רוחות ברמה שתצא מכתליו".
"אני לא חושבת שיש שינוי", אומרת מנגד ד"ר קלריס חרבון, דוקטור למשפטים, עורכת דין וחוקרת נשים מזרחיות במשפט. "מערכת המשפט בעצמה לא משתנה. השפה היא אותה שפה. אנשים מדברים במושגים של אפליה – זה שיח טרחני של 1952 בדימונה. מזרחים לא סובלים מאפליה, הם סובלים מגזענות. מערכת המשפט היא גזענית, היא לא יכולה לעשות את השינוי שאני מעוניינת בו".
"אין התקדמות אלא אפילו נסיגה", טוען פרופ' אורן יפתחאל, חוקר גיאוגרפיה פוליטית ותכנון עירוני ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, ופעיל חברתי ותיק. "הפסיקה הופכת להיות יותר ליברלית אבל בנושאים חברתיים של דיור, חינוך, בריאות וקרקעות דווקא יש נסיגה. כל המערכת המשפטית יותר פסיבית, הרבה יותר קשובה לפוליטיקה ולכוח של קבוצות אינטרס ששולטות היום בחברה, כמו החקלאים, הקיבוצים והמושבים, יזמים פרטיים וקבלנים והמתנחלים".
"אשכנזים, תסתכלו על עצמכם"
המאבקים המשפטיים הקשורים לסוגיות מזרחיות בשנים האחרונות מקיפים תחומים נרחבים. ניתן למנות בהם את פרשת החטיפות; את הקרנות הרנטגן ונפגעי הגזזת; את נושא הבעלות על קרקעות וצדק חלוקתי; ועדות קבלה בכניסה ליישובים וקיבוצים; הפרדות בין אשכנזים למזרחים בחינוך (בעיקר במגזר החרדי); יחס לעוני ולחייבים בהוצאה לפועל; סוגים שונים של גזענות כמו דחיית מועמדים לתפקיד על בסיס שם משפחה או סלקציה במועדונים ועוד.
לדברי עו"ד רעות כהן, מנהלת הקליניקה למימוש זכויות אדם בהליך האזרחי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, אחת הבעיות שעמן מתמודדים עורכי דין שמבקשים להביע הקשר חברתי רחב של מיוצגיהם היא היעדרם מחקרים שיספקו נתונים שבעזרתם אפשר לבסס טיעון חברתי רחב.
"כשמדברים על מזרחים יש פער בין מה שרואים בשטח לבין נתוני המאקרו שאפשר להשתמש בהם", היא אומרת. "היו מאבקים של הקשת הדמוקרטית בשנים האחרונות שניסו לשכנע את הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) להוסיף קטגוריה של מזרחים לנתונים שלהם. גם אם יש שוויון זה חשוב לדעת – אחרת אי אפשר להבין אם יש סגירת פערים".
מי שעוד אחראים לספק נתונים, חוץ מהלמ"ס, הם גופים ציבוריים כמו הביטוח הלאומי ורשות האכיפה והגבייה, שאמנם מבחינות בין יהודים לערבים – אך משאירות את המזרחיות מחוץ לתמונה. "המדינה לא רוצה לאסוף נתונים אף שהיא יכולה", מאשרת עו"ד כהן.
ומה קורה באקדמיה? תלוי את מי שואלים. "בתוך הבועות של המוסדות להשכלה גבוהה בחו"ל, אני מרגישה שאם לפני ארבע וחמש שנים ידעו מה זה מזרחיות באופן מרוחק ואקזוטי, בשנה-שנתיים האחרונות יש שינוי", טוענת ליהי יונה, חוקרת משפט שהייתה שותפה בהפקת כנס על מזרחיות במשפט באוניברסיטת הארוורד בארה"ב באחרונה.
"זה יותר ברור שאי אפשר להבין באופן עמוק מה מתרחש בישראל בשיחה בישראל בלי להבין את הזווית המזרחית. התקווה היא שאותו הדבר יקרה גם בארץ. היום ברור באקדמיה שאי אפשר להבין פסיקת אונס בלי תיאוריה פמיניסטית – וזה מה שאני מרגישה שלאט לאט יקרה עם המזרחיות".
"האקדמיה מקדימה את בתי המשפט. כך זה בדרך כלל", מסבירה פרופ' ביטון. "היא עוד צריכה להתפתח ולהתקדם רבות בתחום המחקר של עוולות נגד מזרחים, אבל בשנים האחרונות יש כבר כתיבה שמתחילה להשפיע על איך שהשופטים רואים את הדברים".
חלק מהבעיה בכתיבה, בעיני חרבון, היא תחזוק הדימוי של המזרחיות כקורבנות. "כי מה עושים אשכנזים? הם מרחמים על המזרחית המסכנה משדרות. אבל זה עדיין לא מכניס אותם לתוך המשוואה", היא טוענת.
לדברי חרבון, "הבעיה שלי זה לא ההכרה בי כקבוצה מופלת. צריך לשנות את השפה מאפליה לדיכוי. לדוגמה, התעקשתי לא להגיד נשים מוכות אלא נשים שחיות עם גברים מכים. אני לא רוצה שהמדינה תכיר בי כמוכה. כשאתם אומרים לי שאני מופלית, אני עדיין הבעיה. תפנו את המבט ותסתכלו עליכם, תראו כמה אתם מכוערים וחמדנים. אל תכתבו עלי, אשכנזים, תכתבו עליכם, רק אז אוכל לנהל איתכם דיאלוג".
נסיגה בתחום הקרקעות
אחד התחומים המשמעותיים שמזוהים עם המאבק המזרחי הוא תחום הקרקעות, שבו נאבקים תושבי שכונות שיושבו על ידי המדינה באזורי גבול על הכרה בהם כחלוצים ולא כפולשים, כפי שקרה לאחרונה במקרה של גבעת עמל. מהצד השני של המתרס, עומד מאבק רחב יותר מול יישובים וקיבוצים, על ועדות הקבלה, על זכות היתר להקצאת קרקע לבנים ממשיכים ועל אוצרות הטבע הנמצאים מאחורי השער הצהוב ונמצאים בבעלות קבוצה קטנה והומוגנית.
נקודת מפנה בתחום הזה אירעה ב-2002, אז התקבל בג"ץ הקרקעות, הנקרא גם בג"ץ הקשת המזרחית, ובו עתרה העמותה נגד זכויות היתר הללו, שנבעו בהחלטה ערכאית של המדינה להחכיר את הקרקעות לצורכי חקלאות, כאשר בפועל השטחים הללו הוסבו עם השנים לצרכים אחרים.
"זה היה סוג של ניצחון, ולדעתי זו פסיקה יחידה עד היום שדיברה בגלוי על צדק חלוקתי", אומר פרופ' יפתחאל. "זו היתה התקדמות, כי עד אז חלוקת הקרקעות הלא שוויונית היתה מוכתבת לגמרי מלמעלה, בגיבוי המערכת המשפטית".
בפועל, 18 שנה אחרי שהתקבל, קשה לומר שהיתה התקדמות משמעותית לכיוון שוויון בבעלות על אדמות במדינה. "מאז בג"ץ הקשת יש נסיגה, במיוחד בזכויות חברתיות וקבוצתיות", מחדד פרופ' יפתחאל. "הקיבוצים והמושבים קולטים לתוכם מעמד בינוני מזרחי להרחבות, וכך מעקרים את המתח שהיה, אפילו שיש עדיין אי שוויון משמעותי. המועצות האזוריות העמיקו את השליטה שלהן.
"במקביל, ב-2015 התקבל חוק ועדות הקבלה שעיקר מתוכן את בג"ץ קעדאן, שקבע בזמנו שהוועדות לא חוקיות. הנה מותר להפלות באופן חוקי עכשיו – ואם מישהו ששומע זוהר ארגוב לא בא לי טוב, אני יכול לפסול אותו על אי התאמה תרבותית.
"קבוצה אחרת שהתחזקה מאוד הם יזמים וקבלנים, שהגבירו מאוד את ההישגים המשפטיים שלהם ולשחרר קרקע לפיתוח קפיטליסטי. היו עתירות וניסיונות ליצור צדק לזוגות צעירים, ואפילו משה כחלון, שהיה הכי קשוב לזה, אבל חוץ מדיור למשתכן לא היתה שום חקיקה לגבי זכויות של שוכרים למשל, או של דיירי דיור ציבורי".
פרופ' יפתחאל גורס כי יש שחיקה במאבק. "המאבקים נגד ועדות הקבלה, ההתנחלויות, נגד ההפרטה, כל אלו מאבקים שמזרחים הובילו. עכשיו חלקם מצטרפים למעמד הבינוני והרבה מהמאבקים עוקרו".
התהליך הזה הפתיע אותך?
"אני מאוכזב, כי חשבנו שיש תפנית מרשימה. עד המחאה החברתית השתתפנו גם עם דפני ליף וגם עם דרום תל אביב, וזה התנפץ. יש נסיגה, והמזרחים, שחלקם במעמד הבינוני אבל חלק גדול מהם במעמדות הנמוכים, סופגים ונפגעים. מי שגדל באחת מ-25 ערי הפיתוח, כמו עפולה, אשקלון וקרית גת, אפילו באר שבע, אין לו הרבה סיכוי להגיע לדירה ולהתקדם בסולם הדיור".
להפך, תעשי ציפורניים
בעיני חרבון, המערכת לא תעבור שינוי כל עוד השפה לא תשתנה. "בג"ץ הקשת הוא מאוד בעייתי ושימר שיח מאוד שמרני", היא טוענת. "כמה פעמים המילה מזרחים מופיעה בו? כלום. זה לא נתן תיקוף למזרחים. בית משפט צריך לדבר על אי צדק היסטורי".
יפתחאל מסכים שבאופן כללי "כמעט אין אזכור של מזרחים. בצד המשפטי. זה מאוד חמקמק. גם מול הפנתרים השחורים ומחאות ואדי סאליב, אלה היו פסיקות נגד הפורעים, לא עלה בכלל העניין שזה היה מרד מזרחי, אלא הפרות סדר".
עו"ד כהן, שמטפלת כבר שבע שנים בתיקים של חייבים להוצאה לפועל ועובדת עם השכבות החלשות ביותר באוכלוסייה, מודה שהיא חוששת לדבר בגלוי על מזרחים מול השופטים, שמא תפגע בסיכויי המיוצגים שלה במשפט.
לדברי כהן, "הייתי מעורבת בתיק של הוצאה לפועל, שבו אישה רכשה דירת עמידר בעודה בחובות, כשלפי החוק אסור לה לייצר חובות חדשים אלא לצרכים חיוניים. כדי להסביר מדוע זה צורך חיוני רציתי להראות שלאורך ההיסטוריה מזרחים הופלו, לא היו להם אותן הזדמנויות כמו לאשכנזים במרכז לקנות את הדירות שלהם, ורבים נשארו עד היום בדיור הציבורי".
בפועל, כהן נמנעה מלהשתמש במילה מזרחים בדיון. "לטובת הלקוחה והטענה, החלטתי לא להביא את העניין המזרחי לקדמת הבמה", היא מודה. "השתמשתי במילות קוד כמו 'אנשים שגרים בפריפריה', או 'אנשים שעלו אחרי 1952'. חששתי שאם אכניס את השד העדתי לתוך הסיפור זה יכול אולי להזיק. אנחנו לא יודעים על מי ניפול. חששתי שזה יגרום לסלידה".
החשש הזה מבוסס על ניסיון רע?
"החשש הזה הוא סוביקטיבי. אין לי עדות כזאת. עולם המשפט מאוד אליטיסטי. התפקיד שלנו זה לשכנע, ולא ליצור רתיעה מהטיעונים שלנו".
חרבון מאמינה שדווקא הרתיעה הזאת היא הוכחה לגזענות של בית המשפט. "בהוצאה לפועל שחררתי נשים מצווי מעצר והייתי מקפידה שהן יגיעו הכי יפות שאפשר. למה? כי קל לבתי המשפט להצדיק את הפסיקה שלהם במושגים של רחמים, קל להם לראות אותי באופן שהם רגילים: מלוכלכת וענייה", היא מספרת.
"זה תמיד היה עולה – 'רגע אם מרחת לק או צבעת את השיער אז יש לך כסף'. הייתי מחכה לזה, כדי להראות לבית המשפט את המראה של עצמו. העוני הוא לא הציפורניים, זה הדבר היחיד שמזכיר לה שהיא חיה, שהיא אדם ואישה בעולם הזה. והבעיה שלה היא בית המשפט. העוני שלה הוא בגלל מדינת ישראל ולא בגלל הלק".
את לא חושבת שאולי ניצלת אותן כדי לחשוף את בית המשפט במערומיו?
"אני שמחה שאת שואלת את זה. עם הלקוחות שלי היה תהליך של עבודה, הן תמיד ישבו בכסא של עורכות הדין יחד אתי. לא הזקתי ללקוחות שלי, כי יותר רע מזה כבר לא יכול להיות. אבל האם את עברת תהליך בדרך? זו הנקודה שלי.
"כשאני מצליחה בתיק, כשהיא מקבלת מחיקה של החובות ועל הדרך מקבלת גיבוי על המראה שלה, שהיא לא צריכה את הרחמים של בית משפט – אז יש לי זכות לכבוד. והן היו אומרות 'קלריס, נכנסתי לעמידר וכולם עשו לי כבוד, אמרו איזה לביאה את והעורכת דין שלך'. זה מבחינתי ניצחון, לא מה פסק בית המשפט".
"השינוי מתחיל מעבודת שטח של פעילים"
איפה בכל זאת יש שינוי? בעיני עו"ד כהן, "בתחום החובות יש התפתחות, לפחות בדרגים העליונים של מקבלי ההחלטות. אם פעם היו יכולים לאסור בן אדם על חוב אזרחי – ברמת הדרגים הבכירים יש שיפור בתפישה של הזכות לכבוד והמודעות לכך שאולי האדם לא היחיד שאשם במצבו.
"אם יש סיכוי ליותר קשב לטענות מהסוג הזה, זה בערכאות נמוכות יותר כמו בהוצאה לפועל ובשלום, כי יש יותר סיכוי שהשופטים והרשמים יהיו יותר מגוונים מבחינה תרבותית, אתנית וגיאוגרפית. יש יותר סיכוי שהם הגיעו מרקע דומה לרקע של הלקוחות. ככל שעולים בערכאות, כך יורד הגיוון. אני עדין חושבת שהתפישות הישנות קיימות, אבל פחות מלפני עשר שנים".
בעיני פרופ' ביטון, תחילתו של השינוי נובעת בין היתר מ"עבודת שטח של פעילים של המאבק המזרחי, שלא מאפשרים יותר לנהל את השיח המשתיק שהיה מוכר מחוץ למערכת המשפטית. יש פה מערכת של היזון חוזר בין המשפט לחברה – כשמשהו מתחיל להשתנות בשיח הציבורי, גם המשפט מרגיש יותר נוח. הוא לא מרגיש בנוח כשהוא יוצר את השיח יש מאין".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן