מכתב לסגל בר אילן: אתם מקשים עלי להגן עליכם מפני החרם

כותב אורח: אנתוני בייל, לונדון

מכרים יקרים,

נדהמתי והזדעזעתי מהערותיו של הקולגה שלכם, ד"ר מרדכי קידר, בעניין האלימות המינית כלפי נשים ערביות. הקשבתי לראיון שהתקיים עמו בעברית וראיתי באותן הערות עלבון חמור לכבוד האישה, לתרבות הערבית ולכל מי ששואף להבין את המצב המורכב במזרח התיכון מעבר לסטראוטיפים גסים ומיושנים. בשום אופן איני יכול לראות כיצד הדברים יכולים להתקבל כ"מומחיות אקדמית".

נדהמתי והייתי חרד אף יותר מהתגובה הפחדנית שניתנה על ידי אוניברסיטת בר אילן להערותיו של ד"ר קידר, תגובה שלא הפגינה אכפתיות כלפי רווחת הסטודנטים והעובדים שנעלבו או חשו מאוימים על ידי אלימותו המילולית.

לכן היה זה גם מצער, אך לא מפתיע, לקרוא על הטיפול המביש של האוניברסיטה בפרופסור חנוך שיינמן, שנראה שרק הכיר, במסגרת שאינה ציבורית, באלימות ובהרס השערורייתיים שקורים בזמן כתיבת שורות אלה [בעזה].

כמובן שהתנהגות בר אילן עולה בקנה אחד עם התגברות הלאומנות, הקיצוניות וחוסר הסובלנות בתוך ישראל, שחוויתי מיד ראשונה כשביליתי חלק ניכר מהשנה האחרונה במדינתכם.

אני בטוח שתוכלו למצוא דרכים להתכחש או לסובב את פרטי האירועים האלה. עם זאת, אני כותב על מנת למסגר אותם בהקשר בו ההתרחשויות נראות לאלה מאיתנו שנאבקים נגד החרם האקדמי על ישראל. כארגון אקדמי ישראלי, אוניברסיטת בר אילן צריכה להיות מודעת לכך שהדלק היעיל ביותר לחרם בינלאומי עלול להיות "יישור הקו" של המוסד עם ולמען הגנת המדיניות הפוליטית של המדינה.

> מרצה באוניברסיטת בר אילן קורא לאנוס נשות מחבלים

אוניברסיטת בר אילן (ד"ר אבישי טייכר CC BY 2.5)

חבריי מזועזעים ממני

אני חוקר תרבויות דתיות מימי הביניים, והפרויקט הנוכחי שלי נוגע לירושלים ולפלסטין באותה תקופה. מתוקף תפקידי אני מבקר בישראל לעיתים תכופות ויש לי מערכות יחסים עם עמיתים ישראלים. במהלך לימודי הדוקטורט שלי בשנות ה-90' קיבלתי שתי מלגות מהאוניברסיטה העברית, עבודת ההוראה הראשונה שלי הייתה כמרצה אורח באוניברסיטת תל אביב וחלק רב מהמחקר הנוכחי שלי נכתב בספרייה הלאומית של ישראל. כך שיש לי חיבור ארוך טווח עם האקדמיה הישראלית והמחקר שלי חוצה לאומים, מדינות מודרניות וגבולות.

על בסיס זה אלה הבעתי התנגדות לחרם על ישראל. יותר מכך, לעיתים ראיתי באוניברסיטאות ישראליות מקומות של ביטוי אינטלקטואלי מאתגר ומלא מחשבה, מקום בו רעיונות מטופחים ומוערכים מחוץ לזירה החד תרבותית, שהופכת לבריונית יותר ויותר, של השיח הממלכתי והפוליטי.

אוניברסיטת בר אילן ו"הוועד הבינלאומי המייעץ לחופש אקדמי" שבה, עמדו בחזית המאבק נגד החרם האקדמי של ישראל, ועדיין האוניברסיטה מוצאת את עצמה מתוארת ב"הארץ" כ"מוסד מקארתיסטי".

הדבר מציב את אלה מאיתנו שמתנגדים לחרם בעמדה מורכבת. מקדמי החרם טוענים שהאוניברסיטאות בישראל הן שלוחות של המדינה, ולכן שקשר איתן מהווה סוג של אישור למדיניות הפוליטית שלה. הפעולות האחרונות של בר אילן מרמזות כי האוניברסיטה התיישרה עם הכיוון הפוליטי של הממשלה הישראלית.

אני מסתכל על האוניברסיטה הלא חוקית שנוסדה על ידי בר אילן באריאל, על ההצהרות מפי ראשי האוניברסיטאות בתל אביב ובאר שבע נגד חופש הביטוי, ועל ההזדמנויות האקדמיות המוגבלות מאוד של פלסטינים וההגבלות היומיומיות שמוטלות על חופש התנועה והלימודים שלהם.

נוכח כל אלה אני מציע כי על בר אילן לבחון מחדש את הצהרותיה בנוגע לחרם האקדמי הבינלאומי. האוניברסיטה טוענת שתנועת החרם מייצגת "הצגה פוליטית סלקטיבית, שמשקפת רגשות אנטי דמוקרטיים ולעיתים אנטי לאומיים, להם אין מקום בקהילה האקדמית".  אך נראה לי כי ערכים אנטי דמוקרטיים שכאלה ולאומנות גסה שכזו דווקא טבועים בהתנהגות האוניברסיטה בעת האחרונה.

בהמשך הטקסט באתר האינטרנט הרשמי של המוסד נכתב כי "אוניברסיטאות לא אמורות להיות חשופות להשפעה ממשלתית. המערכת האוניברסיטאית צריכה להיות מבוססת על נקודת המוצא של חופש אקדמי, מחקר וחשיבה ביקורתית, ובה התלמידים והסגל יהנו מפלטפורמה שלא רק מאפשרת, אלא מעודדת באופן שיטתי את חופש המחשבה והביטוי". אני מאתגר אתכם לחשוב על המשמעות של ההצהרה האצילית הזו עבורכם, עבור המוסד שלכם ועבור הסטודנטים שלומדים בו.

לאחרונה, כשהזכרתי בקבוצה מסוימת באנגליה שאני עומד לבקר בישראל בכנס במוסד יד יצחק בן צבי בירושלים, הנוכחים הביעו תדהמה, חוסר שקט ואף זעם על כך שאני לא מחרים את המוסדות האקדמיים הישראלים. ההתנהגות של האוניברסיטה שלכם בשבועות האחרונים הקשתה עליי עוד יותר להגן על הפעולות שלי. אם ברצונכם שהאקדמיה הבינלאומית תשמור על קשריה עם ישראל והאוניברסיטאות שבה, על אוניברסיטאות אלה להפגין כעת את עצמאותן מהמדינה, ולא את הישענותן עליה או את השותפות שלהן עם ערכי הממשל ופעילויותיו המזוויעות.

* פרופ' אנתוני בייל הוא חוקר תרבויות ימי הביניים מאוניברסיטת לונדון. הביא ותרגם מאנגלית: אריאל נורה כהן