עמותת תרבות חדשה שואפת להפוך לבית של האמנים הערבים בישראל

אילו חיינו במציאות אחרת, בנסיבות שבהן מתקיים קשר טבעי עם העולם הערבי והעולם בכלל, אמל מורקוס היתה ככל הנראה אחד השמות האמנותיים הערביים החשובים בעולם. אלא שכמו כל אחד ואחת מבני העם הפלסטיני, ובעיקר אלה מתוכם המחזיקים באזרחות ישראלית, הנסיבות היוו עבורה מכשול ממשי בדרך למקום הראוי לה. אך למרות כל הנסיבות והמכשולים, אמל מורקוס הצליחה להפוך לאחד הקולות הפלסטיניים הבולטים, והגיעה לפסטיבלים ולבמות יוקרתיות ומכובדות בעולם הערבי ובמערב.

מורקוס, תושבת כפר יאסיף שבגליל המערבי, נולדה לבית פוליטי – אביה, נימר מורקוס ז"ל, היה מנהיג קומוניסטי ידוע וכיהן כראש מועצת כפר יאסיף. המודעות הפוליטית הייתה חלק מילדותה, ולא מפתיע שהיא באה לידי ביטוי גם בשירים שלה ובפעילותה האמנותית. מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, היא השיקה שירים רבים העוסקים ברובם ביחס לאדמה, לפולקלור ולנרטיב הפלסטיני.

לצד השירה, לאורך השנים מורקוס כיכבה בתקשורת, בהגשת תוכניות רדיו וטלוויזיה, האחרונה שבהן התוכנית "שיר לי שיר" בערוץ "מקאן". לצד כל אלה, היא מעורבת בפרויקטים לטובת קהילת האמנים, והייתה מהיוזמים של פעילויות מחאת הזמרים בתקופת סגירות הקורונה. לאחרונה יזמה מורקוס הקמה של עמותה חדשה לתמיכה במוזיקאים ערבים בישראל, בשם "אל-אמל בִּל-תקאפה" ('התקווה בתרבות').

"ההחלטה להקים עמותה הייתה קשה, כי האמנתי לכל אורך הדרך שהזמר צריך להשתחרר מכל מה שכרוך בבעיות ניהול ולוגיסטיקה", אומרת מורקוס. "תמיד הרגשתי שהמטרה שלי באמנות היא לא רק רווח. אני מתעוררת כל בוקר עם הרבה חלומות ורעיונות יצירתיים, והבנתי שקשה להשיג את החלומות האלה לבד. במסגרת עמותה יש יכולות מקצועיות ויכולת לגייס כספים משמעותית יותר, אז החלטתי לבנות צוות, תוך דאגה שהעמותה לא תהיה רק ​​קבוצה שנפגשת ומדברת”.

"מה שחסר לאמן הערבי הוא ייעוץ והכוונה משפטית וטכנית בנושאים בסיסיים", היא מוסיפה, "כגון כיצד להכיר את זכויותיו האמנותיות, המשפטיות והכלכלית, או כיצד לפנות לתקשורת. עמותה כזו מהווה גם מענה לסטודנטים בפקולטות המוזיקה כדי לסייע להם להשתלב בתחום, כי לעיתים חלקם מגיעים למצב של ייאוש שמוביל אותם להגירה או פנייה ללהקות של חתונות וימי הולדת וזה משפיע לרעה על היצירתיות שלהם. פעמים רבות הם פשוט משנים תחום. מטרת העמותה משתקפות גם בתמיכה באמן כדי שיידע שהוא יכול ליצור ולהפיק יצירות חדשות. פוליטיות, עמותה כזו יכולה לאמץ עמדה ולהראות נוכחות חשובה לאמנות ולאמנים. אחת ממטרות העמותה היא הקמת ועדה למעקב אחר הסוגיות שמעסיקות את האמנים הערבים".

המסגרות הישראליות לא מספיקות

מורקוס, שלאחרונה השיקה מופע חדש בשם "ענא אמל" ('יש לנו תקווה'), הכולל גם את שירה החדש "אנא הונא" ('אני כאן') מאת המשורר הפלסטיני, מחמוד דרוויש, שהולחן על ידי בנה, פיראס זריק, אומרת שאין בחברה הערבית גוף הדומה לעמותה זו. "יש את מה שנקרא 'פורום העמותות הערביות', שמקיים מפגשים של אגודות אמנות ערביות להתייעצות בעניינים של דרישות כלכליות ומשפטיות, אך פורום זה אינו מייצג את כל האמנים, במיוחד לא פרילנסרים".

המסגרות הישראליות, לטענתה, לא מהוות מענה לאמן הערבי: "ישנם יחידים המצליחים להשתלב, לרוב בתחום המשחק, ולרוב הם מופיעים בסרטים או בסדרות בעברית ולא בערבית. איגוד אמני ישראל (אמ"י) ועמותת 'אשכולות' הם מענה לחלק מהאמנים, במיוחד אלה שמשדרים ומציגים את יצירותיהם ברדיו המקומי ובערוצים השונים, ועוזרים להם להשיג זכויות כספיות, אבל זה לא מספיק. המוסד שלנו לא בא להוות אלטרנטיבה למסגרות האלה. אני מדברת על מוסד יותר תרבותי שעוסק ביצירתיות ובהפקות אמנותיות ומתחשב בכל המגזרים, ומפיץ ערכים מסוימים כמו המודעות לסביבה, זכויות אדם, זכויות ילדים, נשים ואחרים".

את הצורך בחממה תומכת לאמנים היא חוותה על בשרה. "לפני הקורונה הופעתי בסדרת מופעים בבוסטון, ב-2019, ובאותה שנה הגשתי וערכתי את התוכנית 'שיר לי שיר', ואחר כך השתתפתי בסרט ובעוד סדרה עם הבמאית מייסאלון חמוד, ואז הגיעה הקורונה, שבעצם הושיבה אותנו בבית. בתקופת הקורונה, נתתי הרצאות באוניברסיטת ניו יורק, העליתי את חמשת האלבומים שלי בפלטפורמות דיגיטליות, ולמרות שאלו דברים טובים, ההתרחקות מהשירה הפריעה לי, וההתרחקות מהבמה הפריעה לי יותר. הזמרים הרגישו שהם משהו מיותר בחברה, ושהחזרה לעבודה נעשתה קשה יותר. זאת גם היתה אחת הסיבות להחלטתי להקים עמותה.

"אחרי זה הוצאתי שני שירים חדשים, והתחלנו, פיראס בני ואני ,לתכנן את סיבוב ההופעות. ואז גיליתי שנדבקתי בקורונה ומצבי החמיר. הקורונה השפיעה על הגרון שלי בצורה משמעותית, והסוכרת עלתה אחרי ההדבקות, אבל הרופאים הבטיחו לי שאקום ואחזור ואקיים את ההופעה הראשונה שלי ב-9.10, וזה מה שהיה. הסיסמה שלנו בתקופת המחאה נגד סגרי הקורונה היתה ש'אמנות היא רפואה בתקופת המגיפה', שכן חזרתי לבמה הייתה התרופה שלי".

באשר לשינוי החברתי שהיא מחפשת, אומרת מורקוס: "אחד החלומות שלי תמיד היה לתרום לשינוי החברה לטובה. בשנת 2007 לימדתי במכללת מוסררה בירושלים עם קבוצת אמנים וזמרים בכירים, קורס אמנות לשינוי חברתי. זה דחף אותי לצעד של הקמת עמותה".

מורקוס גאה במיוחד בחומר האנושי של העמותה: "הצוות כולל נוכחות פמיניסטית בולטת, וכולל אנשים מתחומים שונים, שלכולם חשוב לקדם את החברה בנוסף להתקדמותם המקצועית. הוא כולל בין היתר עיתונאי, ד"ר לשפה הערבית, ד"ר למדעי המדינה, מומחה לדיבור ושמיעה, אמן ויוצר כלי נגינה, נגנית ומורה למוזיקה.”

בנוסף לנסיבות האישיות של האמנים, מורקוס סבורה כי קיימות סיבות רחבות יותר להקמת עמותה כזו. "ניתן לומר שחולשת המפלגות מעצימה את מעמדם של הוועדים העממיים ומוסדות החברה האזרחית. הייתי מיוזמי תנועת המחאה של הזמרים נגד הסגרים בעקבות הקורונה וקיימנו פגישות והפגנות. באותה תקופה הבנתי שיש זמרים שלא יודעים את זכויותיהם כפי שצריך, ועלה הרצון להקים את איגוד הזמרים הפלסטינים בתוך הקו הירוק. הרעיון עדיין קיים, והקמת העמותה שלי תעזור לי ללמוד יותר מבחינה לוגיסטית איך אפשר להקים ולנהל איגוד בסדר גודל כזה".