"אי אפשר להכשיר חזיר": יוצרת "סרט שלל" מגיבה לביקורת

בתחילת השבוע פירסמה באתר זה ד"ר רונה סלע מאמר ביקורת על סרטי, תחת הכותרת "'סרט שלל' משעתק את הכוחנות הישראלית מול הפלסטינים במסווה מוסרי".

במהלך יותר מעשור של עבודה על הסרט, הכנתי את עצמי לאפשרות שאצטרך להתמודד עם תגובות קשות כשהסרט ייצא לאוויר העולם: תגובת מערכת הביטחון, תגובות מימין, וכן, גם תגובות פלסטיניות. לרגע לא חשבתי שאצטרך להתגונן בפני ישראלית שעשתה בדיוק מה שעשיתי, ושתגרור אותי לדון בשאלה מי מאתנו "ראויה" יותר לעסוק בחומרים פלסטינים. למרות זאת, אני מוצאת לנכון להעמיד כמה נקודות על דיוקן.

ד"ר סלע פנתה אלי במייל ב-2015 בשאלה כלשהי. במייל חוזר שיתפתי אותה, בתמימות, שבכוונתי להפיק סרט מהחומרים המצויים בארכיון צה"ל, שנלקחו שלל מהארכיונים של אש"ף בביירות במהלך מלחמת לבנון הראשונה. ידעתי שהיתה מעורבת בגילוי החומרים; מעולם לא טענתי אחרת, או שאני הראשונה שגילתה אותם (ואיני יודעת שהיא היתה הראשונה). שאלתי אותה אם תסכים להתראיין לסרטי. סלע בחרה לא לענות לי. כעבור כשנה הוציאה בעצמה סרט בנושא. לא הגבתי, ולא מצאתי לנכון לעסוק בכך. קורה שאנשים עוסקים באותו נושא במקביל. בעיני זה אף חיובי.

צפיתי בסרטה של סלע בהקרנת הבכורה שלו במוזיאון תל אביב (מוסד ישראלי הנתמך בתקציב ישראלי, "קולוניאליסטי", לתפיסתה של סלע). לא אכתוב את דעתי האמנותית על הסרט. אתייחס רק להיבט שסלע מגדירה  כ"רשות לעשות שימוש בחומרים".

מצפייה בסרטה לא קיבלתי את הרושם שהיא עצמה יודעת מהיכן הגיע כל קטע ומי יצר אותו. למשל, מוצג בו קטע מתוך כתבה שצולמה בשטחים הכבושים בתקופת האינתיפאדה הראשונה. כמי שעסקה בחומרי ארכיון באופן מקצועי במשך שנים, זיהיתי אותו כדיווח חדשותי של רשות השידור, ולא כללתי אותו בסרטי על תקן "חומר פלסטיני".

לגבי טענתה של סלע שיש לה "רשות להשתמש בחומרים", חשוב להבין: כדי לקבל רשות כזו, במובנה המשפטי המלא, עליה לדעת מי יצר כל שוט ופריים המופיע בסרט ולפנות אליו.ה. פעולת "קלירנס" כהלכתה היא התחקות יסודית אחר בעלי הזכויות – צלם/תסריטאי/בימאי/מפיק או יורשיהם, ביחס לכל פריט ופריט.

זאת לעתים פעולה סבוכה גם בחומרים שלגביהם ידועה, לכאורה, זהות היוצר.ת; לרוב יש יותר מיוצר.ת אחד, בעלות משותפת, הוראות דין מיוחדות וקונקרטיות, חוזים המעניקים זכויות לצד נוסף, או מחלוקת בין מזמין העבודה למבצע, וכן הלאה.

במצב שבו אין מידע מלא על זכויות היוצרים, כל בקשת רשות היא פעולה סימבולית – בניגוד לפעולת קלירנס ממשית, קרי, אישור מבעל זכויות היוצרים. כעת, בהיעדר מידע מלא על מקור החומר ויוצריו, נשאלת השאלה מי, בעצם, רשאי לאשר את השימוש בחומרים אלה? האם מוסטפא אבו עלי ז"ל, הבמאי הפלסטיני שעמד בראש יחידת ההסרטה? האם הנהגת אש"ף, שמימנה חלק מחומרים אלה? האם קרובי היוצרים? ארכיון צה"ל (שטען מנגד כי החומרים אינם ברשותו יותר)? מי הגורמים שאישרו לסלע, לדבריה, את השימוש בחומרים? ומדוע אין הם פונים אלי ישירות?

אדגיש: אני מתייחסת כעת להיבט המוסרי והערכי של השימוש, לא המשפטי. מבחינה משפטית קיימים נימוקים רבים לאפשרות שלי לעשות שימוש בחומרים אלה; בניגוד לדבריה של סלע, האישור של ד"ר ג'רייס הוא בעל משמעות משפטית. קצרה היריעה מלהסביר מדוע, אולם בכל מקרה הוא אינו ההיבט המשפטי היחיד, הוא חלק קטן (גם אם חשוב) מתוך מכלול של היבטים משפטיים הקיימים בסרט.

אינני משפטנית, אני רק יוצרת סרטים שפעלה בליווי משפטי צמוד בבחינת "כל אשר יורוך"'. מהצד המשפטי ה"יבש" של הדיון, מיותר לציין כי לא הייתי הגורם היחידי שביצע את הבדיקה המשפטית הנדרשת במסגרת עדינה זו.

השאלה הנכונה, אם כן, היא מהו שימוש ראוי בחומרים, ומי מוסמך לאשרו. לכך עונה סלע שהשימוש שלה בחומר לגיטימי, ואילו שלי איננו כשר. ובכן, אלא אם סלע קיימה הליך קלירנס מלא ושלם כהלכתו, ואם, לשיטתה, שימוש לא מורשה בחומר הוא "קולוניאליסטי", ו/או "מנציח כיבוש", אזי אולי לשתינו לא צריכה להיות זכות כזו, והדבר המוסרי היחיד שישראלים יכולים לעשות בחומרים הוא לפעול למען החזרתם לבעליהם החוקיים.

בראייה זו, רשות להצגת פריים זה או אחר לא משנה את העובדה שהחומרים נלקחו על ידי הצבא בפעולה שאנו  שותפות לה, בעצם היותנו אזרחיות במדינת ישראל. הדגשתי בסרטי שאני מדברת בשם עצמי ומנקודת מבט ישראלית, ואילו היא מתיימרת לייצג נקודת מבט פלסטינית ולהגן באופן פטרנליסטי על הזכויות שלהם באותם חומרי הארכיון, תוך שהיא מחליטה כיצד להציגם וכיצד לערוך את הסרט פרי עמלה.

יש מקום לשאול את סלע אם, לדבריה, אסור לישראלית לדבר בשם הפלסטינים, כי זהו שעתוק של הכיבוש, מדוע עשתה זאת בעצמה? מדוע לא הסתפקה בהעברת החומר לידיהם?

למה הדבר דומה? להתפלפלות בין שני פוסקי הלכה לגבי מידת הכשרות של נתח חזיר. הם מתווכחים איזה סימן מקנה לחזיר את כשרותו, אלא שחזיר, יודע כל יהודי, לא ניתן להכשיר.

אני כמובן מודעת לשאלה המוסרית שסלע מעלה, ואינני מפחיתה בערכה. לאורך שנות העבודה על סרטי הקדשתי לדבר מחשבה רבה וקיימתי שיחות רבות בנושא עם פלסטיניות ופלסטינים. אגב, כשנתקלתי בחומרים לראשונה, לא היתה לי כל כוונה לעשות סרט. ההחלטה הגיעה מאוחר יותר, משום שהדבר לא עזב אותי. חשבתי שעלי לחשוף את מה שראיתי, לא בהכרח בשל מידת האקסקלוסיביות של הגילוי, אלא בשל ערכו.

העובדה שיש מי שידע על קיום הארכיון בישראל, או אפילו עסק בנושא לפני, אין פירושה שהנושא הובא למודעות הציבור באופן ראוי ומספק. להיפך, ככל שנעסוק בכך יותר, נגביר מודעות ואחריות ציבורית לנושא. באותו אופן, נקודת המבט שלי בעשיית הסרט לא היתה ניסיון לדבר בשם העם הפלסטיני; מבלי להוריד בערך הדבר עבורם, לא עשיתי את הסרט "בשבילם". ה"מנדט" שלי לעשייה, מבחינתי, נבע מכך שישראלים צריכים לדעת מה נעשה בארכיון צה"ל, ושלפחות חלקם גם רוצה לדעת מה מוסתר מהם.

עם זאת, אציין כי סרטי נעשה בשיתוף פעולה עם פלסטיניות ופלסטינים שליוו את עבודתי בדרכים שונות (חלקם לא מוכנים להיחשף בשל סיבות שונות ומגוונות, פוליטיות ואחרות). יותר מכך, אף פניתי ליוצרים פלסטיניים בבקשות לשיתוף  פעולה, הצעתי ליוצרי קולנוע פלסטינים לביים את הסרט, ואפילו נתתי עותק של החומרים לאחד.

רבים עזרו לי מאחורי הקלעים, אך הרגישו שאין באפשרותם לקחת חלק פעיל ולשתף פעולה עם ישראלית. הם גם אמרו שמבחינתם חשוב שאעשה את הסרט, דווקא תוך הקפדה על נקודת מבט ישראלית על החומרים. כך עשיתי, ואני מקווה שהצלחתי בכך.

אינני טוענת, אגב, שהדבר מעניק לי בהכרח "תעודת כשרות", אני רק מספרת דברים כהווייתם: עד כה לא קיבלתי אף פנייה, חוץ מזו של ד"ר סלע, הגורסת כי אין לי "זכות" לטפל בחומרים. להיפך, קיבלתי טלפונים ומיילים של תודה ובקשות להקרין את הסרט מול קהל ערבי, ובכוונתי לארגן אירועי הקרנה כאלה בחודשים הקרובים, יחד עם מפיק הסרט, גיל סימה.

מבחינה קולנועית היה זה מסע מורכב וארוך מאוד. מבחינה אישית שילמתי עליו מחירים כבדים. בחרתי בכך, אבל חשוב לי להבהיר שהיתה כאן הכרעה ערכית. כן – לעשות סרט ישראלי עבור ערוץ ישראלי לקהל ישראלי, וכן – תוך שימוש בחומרים אלה. לא לעשות סרט שיוקרן רק בחו"ל או בפסטיבלים פנימיים של עדת השמאל (היו הצעות קונקרטיות שלהן סירבתי). אני עומדת מאחורי בחירה זו ומוכנה לקיים דיון פתוח בנושא, אך איני יכולה להתמודד מול מי שטוענת שה"חזיר" שלה כשר משלי.

בהזדמנות זו, ברצוני להודות שוב לערוץ 8 ולקרן החדשה לקולנוע שאפשרו לי להעלות דיון זה בטלוויזיה הישראלית ובאמצעות מימון ישראלי. היתה זו החלטה אמיצה מצד גופים אלה, אשר ליוו את העשייה במשך שנים ארוכות בסבלנות, ולא דחקו בי בזמן שהסרט עבר, יחד איתי, מסע מהמורות מייגע.

אני עומדת מאחורי "סרט שלל" בכל צורה ואופן, ומקווה שהסרט הצליח להעביר מסר חשוב לגבי חשיבותם של חומרי ארכיון וחשיפתם לציבור.

קרנית מנדל היא במאית ותחקירנית ויזואלית