newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"סרט שלל" משעתק את הכוחנות הישראלית מול הפלסטינים במסווה מוסרי

סרטה של הבמאית קרנית מנדל, העוסק בסרטי קולנוע של יוצרים פלסטינים שנלקחו כשלל מביירות, מתחפש לסרט מוסרי שמבקש לעסוק בבעיה של גזילת חומרי תרבות והעלמתם. אך הניסיון לעסוק בביזת האוצרות הפלסטיניים ובהסתרתם, מתבצע מעל ראשם של היוצרים הפלסטינים

מאת:

"סרט שלל" של הבמאית קרנית מנדל מ-2021, שמוקרן בערוץ 8, לוקה לדעתי במחלת העיוורון ובקולוניאליזם דורסני. הסרט עוסק בלקיחת שלל של סרטי קולנוע בביירות, שיצרו קולנוענים פלסטינים מהפכנים בין שלהי שנות ה-60 של המאה הקודמת ועד פלישת ישראל ללבנון ב-1982.

אקט קולוניאלי נוסף במהלך ההרסני המופעל כנגד התרבות וההיסטוריה הפלסטינית. (צילום מתוך הסרט "סרט שלל", הוט 8)

אקט קולוניאלי נוסף במהלך ההרסני המופעל כנגד התרבות וההיסטוריה הפלסטינית. (צילום מתוך הסרט "סרט שלל", הוט 8)

מנדל מציגה חומרים קולנועיים שונים, כך נראה בסרט, ללא אישור הבעלים. הדבר מזכיר את התערוכה "אמנות ערבית גנובה", שהוצגה ביולי 2018 במרכז לאמנות ופוליטיקה בשכונת נווה שאנן בתל אביב, שבה הוקרנו עבודות וידיאו של אמנים ערבים מפורסמים מבלי שיוצריהם נתנו את הסכמתם, ומתוך ידיעה ברורה שלא היו מאשרים את הקרנתן בשל החרם התרבותי על ישראל.

בעוד ש"אמנות גנובה" הצהירה על הגזל בצורה גלויה, עוררה סערה וזכתה לגינוי בעולם האמנות, "סרט שלל" יוצר כביכול מצג מניפולטיבי כי התקבל אישור לשימוש בחומרים. הסרט מתחפש לסרט מוסרי, שמבקש לעסוק בבעיה של גזילת חומרי תרבות והיסטוריה, העלמתם ומחיקת הזיכרון. אך הניסיון לעסוק בביזת האוצרות הפלסטיניים ובהסתרתם, מתבצע מעל ראשם של יוצרים פלסטינים.

מהבחינה הזאת, סרטה של מנדל הופך לאקט קולוניאלי נוסף במהלך ההרסני המופעל כנגד התרבות וההיסטוריה הפלסטינית.

מראית עין של הסכמה

מנדל מבצעת בחומרים אקט נוסף של מחיקה. היא "מגלה" מהיכן נלקחו הסרטים – הקרדיטים מופיעים בחלקם, כך שמלאכת הגילוי אינה קשה – אך לא טורחת לראיין את היוצרים או את בני משפחותיהם. אולי לא שיתפו אתה פעולה. סרטי הקולנוע שמציגה מנדל נוצרו על ידי כמה יוצרים ממוסדות שונים, ובהם המוסד לקולנוע פלסטיני ויחידת התרבות והאמנות של אש"ף, והיא אף מציינת אותם. למרות זאת, מהסרט משתמע שמנדל מבקשת אישור לשימוש בחומרים ממנהל של מוסד אחר, מסברי ג'רייס, המנהל האחרון של מרכז המחקרים הפלסטיניים, החי כיום בישראל. היוצרים המקוריים שקופים מבחינתה.

בתכתובת שנמסרה לי מנדל כותבת כי ג'רייס אמר לה שהוא "מאשר שמותר לה להשתמש בחומר. למרות שהוא [מ]פקפק בערך של סמכותו לתת אישור כזה". הפקפוק היחיד של ג'רייס המובא בסרט הוא אם הארכיון הישראלי יכיר בסמכותו של ג'רייס להרשות, כלומר האם לוקח השלל (הקולונייזר) יסכים להכיר רשמית בקולונייזד. לעומת זאת הפקפוק המרכזי, כיצד מבקשים אישור ממי שאין לו "סמכות לתת אישור כזה", לא עולה בסרט. אצל הצופה, שלא בהכרח מבין בדקויות פנים-מוסדיות פלסטיניות, מתקבל הרושם כאילו מנדל קיבלה את אישור הארכיון האחראי.

זאת ועוד, מנדל מציגה בסרטה צילומי סטילס של יוצרי הקולנוע, שלמיטב ידיעתי לא ביקשה את אישור היוצרים ו/או המצולמים או משפחותיהם. כן, בכתוביות בסוף הסרט מופיעה הבהרה כי חלק מהחומרים מופיעים בו בהתאם לסעיף 27א לחוק זכויות היוצרים 2007 בדבר ההיתר להשתמש ב"יצירות שבעלי זכות היוצרים בהן אינו ידוע או לא אותר". אולם לפי הסרט של מנדל עצמה, היוצרים והמצולמים ידועים לה. אם כך מדוע לא פנתה אליהם?

בעקבות הצפייה בסרט ובשורות הקרדיטים, ממנה משתמע כי לא התקבל אישור מהבעלים השונים, פניתי בימים האחרונים לחלק מהיוצרים הפלסטיניים שביימו והפיקו את הסרטים שנלקחו שלל, ולאנשים שתמונותיהם מופיעות בסרט, ואלה אמרו לי שלא היתה אליהם פנייה מהפקת "סרט שלל" לאשר שימוש בחומרים. לאור זאת, גם פניתי לקבל את תגובתה של מנדל לנדון, והיא בחרה שלא להגיב.

הפרומו הרשמי של "סרט שלל":

"העמדה שלי היא ישראלית"

ב-2017 ביימתי סרט שעוסק באותו נושא בדיוק, ונקרא "ביזה וגניזה, הארכיונים הפלסטינים בישראל". הסרטים שבהם עוסק סרטה של מנדל נפתחו לאחר מאבק שאני ניהלתי עם הארכיון, כפי שהיא עצמה מעידה.

בסרט, ובמאמרים ובספרים שפרסמתי בנושא מאז 2009, דנתי באופן שבו ישראל לא רק לוקחת שלל חומרי תרבות פלסטיניים לאורך המאה ה-20 ועד היום, אלא גם מנהלת אותם בצורה קולוניאלית, דכאנית ודורסנית. ישראל מעלימה אותם פעמיים מהמרחב: במעשה השלל ובהסתרת החומרים בארכיוניה, ובמניעת גישה אליהם וחשיפתם. יתרה מכך, ישראל משכתבת את התכנים המקוריים שלהם, והחומרים מקוטלגים באופן מוטה שיתאים לנרטיב הציוני.

לדוגמה, החומרים נרשמו בארכיון צה"ל כ"ארכיון אש"ף" – גוף לא קיים. הארכיון הישראלי לא טורח לחקור את החומרים הפלסטיניים וההקשר שלהם, את המקור של הארכיון, מטרותיו או שמו, פעולה אלמנטרית בכל קטלוג ארכיוני. הדבר מצער שבעתיים, מכיוון שמחומרי הארכיון שנלקחו שלל  ניתן להבין בקלות מהיכן נלקחו שלל.

העניין המרכזי שלי בסרט "ביזה וגניזה" היה לחשוף את היוצרים והתכנים שישראל מבקשת להעלים, ולהחזירם לא רק להיסטוריה הילידית, אלא גם עבור הקהל הישראלי ,שאינו מודע מחד להיסטוריה הפלסטינית ומאידך לתהליכי ההרס הקולוניאליים שישראל משיתה על הנרטיב וההיסטוריה הפלסטינית.

לשם כך, חקרתי את הבירוקרטיה של הארכיון (ראו גם ספרה של אילנה פלדמן מ-2008, Governing Gaza) ואת המכניזם של ההעלמה והמחיקה. במקביל, איתרתי את היוצרים הפלסטינים או את בני משפחתם, נתתי להם קול ומקום מרכזי בסרט, והחזרתי אותם לקדמת ההיסטוריה.

הסרט, בגרסה אנגלית, ובגרסה בעברית ובערבית, פתוחים כבר כמה שנים לצפייה, מתוך אקט מודע של החזרת החומרים למרחב הציבורי ולחשיפת הנושא. לאחר קבלת אישור היוצרים להצגת החומרים וחשיפת הסרטים, תנאי בל יעבור, אני עוסקת רבות בסוגיית החזרת החומרים לבעליהם. עד אז, ואף שהארכיונים נמצאים בשבי הישראלי, רק הבעלים צריכים להחליט מי יכול להשתמש בהם.

לא רק זאת, אני פועלת מתוך מודעות לממד הבעייתי של עבודתי. בשל העובדה שהארכיון הישראלי מחזיק אותם בכוח, לפלסטינים אין גישה אליהם. אמנם ניהלתי מאבק לפתיחתם, ובעקבות המאבק אף חשפתי אותם, אך יכולתי להצליח במאבק הזה רק בשל היותי ישראלית. מאמצי הפלסטינים שניהלו בעבר מאבקים לפתיחת חומרים שנלקחו בביירות לא נשאו פרי.

על הטענה שהעליתי בפני מנדל לפני זמן מה כי היא משכפלת את המנגנונים הציוניים של שכתוב ומחיקה היא ענתה: "ברורה לי הבעייתיות של זה מנקודת מבט פלסטינית, ואכן, רבים לא שיתפו אתי פעולה. זו היתה דילמה מוסרית מבחינתי. אבל זו האמת שלי: אני ישראלית. לא ציונית, אבל בפועל אני עושה שימוש מלא בכל מה שמדינת ישראל מספקת לי כאזרחית, כולל ההגנה הביטחונית שלה, ולכן העמדה שלי ישראלית". דברים אלה אומרים הכל.

בסופו של יום, הסרט של מנדל משעתק את מעשי הכוחנות שמפעילה ישראל כנגד החומרים הפלסטיניים, ונראה כעוד שלב בהפנמת האלימות שישראל משיתה על הפלסטינים. ואולי ראוי שגנזת המדינה, רותי אברמוביץ', האחראית על כלל הארכיונים בישראל, וכלל הגופים שמעורבים בהפקה ובשידור, יבחנו מחדש את השימוש שנעשה בסרטים שהחזקתם בארכיון הישראלי נולדה בחטא.

ד"ר רונה סלע היא חוקרת של היסטוריה חזותית, אוצרת ובמאית, ומרצה באוניברסיטת תל אביב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf