newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תספחו, ימנים, תספחו

העובדה שגנץ אימץ את עולם המושגים של הימין מראה שהמהלך של נתניהו להפוך את הכיבוש לשקוף הצליח יותר מדי. הפיכת שיח הריבונות, שעד לא מזמן נח בשוליים הסהרוריים של הימין, למיינסטרים צפויה לטלטל את הסטטוס קוו הנוח כל כך לישראל, זה שמאפשר לה את המשך הכיבוש והרחבת ההתנחלויות

מאת:

אז גם יו"ר כחול לבן, בני גנץ, רואה בחזונו את ישראל מספחת את בקעת הירדן. במהלך ביקור בבקעת הירדן הכריז היום (שלישי) גנץ כי "בקעת הירדן היא חומת המגן המזרחית של מדינת ישראל, בכל תרחיש עתידי שלא יקרה. אנחנו רואים את חבל הארץ הזה כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. לפיכך, לאחר הבחירות אנחנו נפעל להחלת הריבונות על בקעת הירדן, נעשה זאת במהלך לאומי מוסכם ובתיאום עם הקהילה הבינלאומית".

ראשי כחול לבן, בני גנץ ומשה (בוגי) יעלון, בביקור בוורד יריחו, סמוך לבקעת הירדן, ב-21 בינואר 2020 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

נכון, לא מדובר בעמדה חדשה באגף הביטחוניסטי של המרכז-שמאל היהודי. ב"מתווה אסטרטגי" שפירסם באוקטובר 2018 המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הבית האידיאולוגי של גנרלים לשעבר כמו גנץ, נכתב שישראל צריכה כבר היום להודיע שבקעת הירדן היא אזור בעל חשיבות אסטרטגית ש"יישאר בשליטה ישראלית עד שתושג הסכמה על הסדרי ביטחון מספקים לישראל".

ונכון, הסייגים שהוסיף גנץ להצהרה היום – "מהלך לאומי מוסכם", ובמיוחד "תיאום עם הקהילה הבינלאומית" – מרוקנים במידה רבה את ההצהרה הזאת מתוכן. למעט נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, וגם זה לא בטוח (ראוי להזכיר שגם כשהעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, טראמפ לא הכיר בסיפוח מזרח העיר ואמר ש"גבולותיה הסופיים של הריבונות הישראלית בירושלים ייקבעו במשא ומתן בין הצדדים"), "הקהילה הבינלאומית" לא תקבל מהלך כזה.

ועדיין, גם אם אין לו כוונה מעשית לספח את בקעת הירדן, גנץ בחר להשתמש בעולם המושגים של הימין. ובעולם המושגים הזה, ה"סיפוח" הפך לבון-טון, לנייר לקמוס הבוחן את מידת הימניות של איש ציבור.

זה מזכיר קצת את סיסמת הבחירות של בנימין נתניהו ב-1996 – "עושים שלום בטוח". לנתניהו, ככה אנחנו יודעים היום בוודאות, לא היתה שום כוונה לעשות שלום, כפי שאולי היום לגנץ אין כוונה לספח. אלא ששלוש שנים אחרי הסכם אוסלו, נתניהו נאלץ לאמץ את עולם המושגים של השמאל-מרכז דאז, ובעולם המושגים ההוא למלה "שלום" היה מעמד-על. בתמצית, זה הסיפור של הפוליטיקה הישראלית ב-25 השנה האחרונות. שלום – אאוט, סיפוח – אין.

מתנה למתנגדי הכיבוש

לא בטוח שזה כל כך נורא. במובן מסוים, כמעט חבל שעל פי הסקרים, בלוק הימין לא יצליח להגיע ל-61 מנדטים בבחירות במארס. שכן אם נתניהו ינצח, קשה לראות איך הוא מתחמק מההבטחות המפורשות שלו לספח את בקעת הירדן מיד. במצב הנוכחי, סיפוח הוא המתנה הכי טובה שיכולים לקבל מתנגדי הכיבוש.

לא מדובר באיזו אמירה לניניסטית שכמה שיהיה יותר רע, ככה יהיה יותר טוב. סיפוח יטלטל את הסטטוס קוו הנוח כל כך לישראל, זה שמאפשר לה את המשך הכיבוש והרחבת ההתנחלויות; הוא ייאלץ את החברה הישראלית, וגם את הקהילה הבינלאומית, לחזור לעסוק ב"נושא המדיני" שנעלם לחלוטין מסדר היום הפוליטי והמדיני; והוא יכריח את תומכי רעיון שתי המדינות, ואפילו את תומכי המדינה האחת, לצאת מאזור הנוחות שלהם ולהתאים את החזון שלהם למציאות.

בניגוד למה שאפשר לחשוב, ההשפעה של סיפוח על קביעת גבולות הקבע של ישראל או על עצם ההיתכנות של רעיון שתי המדינות לא חייבת להיות מכרעת. ישראל סיפחה את מזרח ירושלים לפני יותר מ-52 שנה, ימים ספורים אחרי מלחמת יוני 1967. זה לא מנע מנציגים ישראלים רשמיים ולא רשמיים לאיין את הסיפוח הזה במשאים ומתנים שונים עם הפלסטינים, ולהסכים שמדינת פלסטין העתידית תשלוט בשכונות הפלסטיניות של העיר.

זה תקף אפילו לגבי אהוד אולמרט, שעשה קריירה פוליטית בליכוד מהנאמנות שלו ל"ירושלים המאוחדת לנצח" וכיכב בתשדירי הבחירות של נתניהו ב-1996 כשהאשים ש"פרס מחלק את ירושלים" על רקע זכוכיות מתנפצות. בשיחות שלו עם הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) ב-2006 הוא עצמו הציע לחלק אותה. גם סיפוח רמת הגולן בחוק הגולן ב-1981 לא מנע מאהוד ברק, ולפי הפרסומים גם מנתניהו עצמו, לדון עם אסד האב על חזרה ישראלית לקו המים בכינרת.

הסיפוח גם לא ייטיב במיוחד את מצבם של המתנחלים הלא מאוד רבים שחיים בבקעת הירדן. כבר היום, ובמיוחד בעשור של שלטון נתניהו בין 2009 ל-2019, הקו הירוק נמחק במידה רבה, ומתנחל החי בגדה המערבית נהנה היום מזכויות כמעט זהות לאזרח החי בתחומי ישראל.

סיפוח אולי יסיר כמה מגבלות שמוטלות היום על מתנחלים, אבל מצד שני עשוי להקשות עליהם את החיים. כשהחוק בבקעת הירדן יהיה החוק הישראלי ולא הצווים שמוציא הצבא פחות או יותר לפי ראות עיניו, ושהביקורת על פעולות הממשלה ועל פעולות המתנחלים שם תימצא בידי בתי משפט אזרחיים ולא בידי בתי משפט צבאיים – ייתכן מאוד שיהיה קשה הרבה יותר להפקיע אדמות, להקים יישובים ליהודים בלבד, לגרש פלסטינים מאדמותיהם, ועוד פעולות שהשלטון הצבאי הישראלי בגדה המערבית התמחה בהן ב-52 השנה האחרונות.

המהלך יסייע לפלסטינים

גם אם ישראל תחליט להעניק לפלסטינים שהיא תספח מעמד של תושבות, כמו במזרח ירושלים, ולא אזרחות מלאה, המעמד הזה יאפשר להם לנוע באופן חופשי ולעבוד בתחומי ישראל, בהחלט שיפור למצב הנוכחי. אין גם חשש אמיתי שהם יוותרו על השאיפות הלאומיות שלהם. זה לא קרה במזרח ירושלים אחרי 52 שנות כיבוש, ואפילו לא עם המיעוט הפלסטיני בתוך תחומי מדינת ישראל הריבונית.

יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ומלך ירדן עבדאללה ברמאללה, באוגוסט 2017 (צילום: פלאש90)

אבל הסיפוח יכול לסייע למאבק הפלסטיני כולו – לא רק לאותם פלסטינים שיימצאו בשטחים שתוכרז בהם הריבונות הישראלית. סיפוח יכריח את הרשות הפלסטינית ואת אש"ף לצאת מהתרדמת שנפלה עליהם, וייקל עליהם להחליט לפרק את הרשות, להחזיר את השליטה הישירה בגדה המערבית לידי ישראל ולהתחיל (או בעצם לחזור) להיאבק למען זכויות אזרחיות במדינה דמוקרטית אחת בין הים לירדן, האידיאל המקורי של אש"ף.

אם ישראל אכן תימנע מלהעניק לפלסטינים זכויות אזרח מלאות, יהיה קל מאוד להראות שמשטר האפרטהייד בגדה הוא לא עניין זמני הנובע מכך שמדובר ב"שטח במחלוקת", כפי שישראל אוהבת לומר. האפרטהייד יהפוך לדגל רשמי.

סיפוח גם יחזיר את הנושא הפלסטיני למרכז השיח הערבי. השלטון בירדן מתמודד כבר היום עם אופוזיציה חזקה להסכם השלום עם ישראל. ההפגנות האחרונות נגד הסכם הגז עם ישראל הן עוד הוכחה לקושי הזה. במקרה של סיפוח, קשה לראות את המלך עבדאללה ממשיך את הסכם השלום עם ישראל, אם ירצה לשמור על שלטונו.

ירדן אולי תהפוך לפלסטין, כפי שנתניהו ייחל בספרו "מקום תחת השמש", אבל ל"פלסטין" הזאת יהיה צבא והוא יהיה מכוון נגד ישראל ולטובת האחים הפלסטינים מהצד השני של הירדן.

בגלל המצור המשפטי

נתניהו, שמכיר את הזירה הבינלאומית יותר מכל מנהיג אחר בימין ואולי בכלל בישראל, יודע היטב את הדברים האלה. לכן, במשך העשור שלו בשלטון, הוא נמנע מצעד דרמטי כמו סיפוח, ובה בעת שיכלל למדרגת אמנות את הסטטוס קוו בגדה המערבית.

הרחבת התנחלויות, סיפוח זוחל, מחיקת הקו הירוק בתודעה הישראלית ונורמליזציה מוחלטת של הכיבוש עד כדי הפיכתו לשקוף לחלוטין, מתוך תקווה שבסופו של דבר הציבור הישראלי, הקהילה הבינלאומית, המשטרים הפרו-אמריקאיים באזור ואולי אפילו הפלסטינים עצמם ישלימו עם המציאות של שלטון ישראלי בלעדי בין הירדן לים, ויורידו את האופציה של מדינה פלסטינית מסדר היום.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצהיר במסיבת עיתונאים על כוונתו לספח את בקעת הירדן, ב-10 בספטמבר 2019 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

זה עבד לו מצוין. עובדה שאפילו מתנגדו הגדול גנץ לא מדבר על שתי המדינות. אבל ייתכן שזה עבד לו יותר מדי טוב. דווקא בגלל שמדינה פלסטינית לא עומדת לכאורה על הפרק, הימין הדתי-לאומני (מה שפעם נקרא "הציונות הדתית") הרשה לעצמו להפוך את הסיפוח לתביעה פוליטית, מה שלא עשה ב-40 השנים שבהם ישב בממשלות ימין למיניהם מאז המהפך ב-1977. אם ההתנחלויות הצליחו למנוע הקמת מדינה פלסטינית, אומרים שם, למה שלא נלך לשלב הבא, למימוש רעיון ארץ ישראל השלמה, לסיפוח?

כל עוד נתניהו היה חזק פוליטית, הוא היה יכול לנפנף את פטפוטי הסיפוח של נפתלי בנט וחבריו. אבל ברגע שהמצור המשפטי סגר עליו, מרחב התמרון שלו הלך והצטמצם. אין לו שום ברירה אלא לאמץ במלוא הגרון את שיח הריבונות, שרק לפני שנים ספורות נח אי שם בשוליים הסהרוריים של הימין.

זה לא שנתניהו לא מאמין בריבונות יהודית ויהודית בלבד בין הירדן לים. הוא רק לא האמין שצריך לעשות את זה דרך סיפוח. היום זה אפילו לא דיל של סיפוח תמורת חסינות, כי יש סיכוי טוב שחסינות נתניהו כבר לא יקבל. זה סיפוח או כלא.

צריך לחזור ולהבהיר: סיפוח הוא מעשה מנוגד לחוק הבינלאומי, שנכפה בכוח על התושבים הפלסטינים, והוא יהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד באופן רשמי. צריך להתנגד לו. אבל אחרי שנים כל כך ארוכות של שלטון מחנה "ארץ ישראל השלמה", אולי הגיע הזמן שהמחנה הזה גם יעז להעמיד את הדרך שלו למבחן.

סיפוח יחדד את הוויכוח האמיתי – שוויון לכל מי שחי בין הירדן לים, עדיף במסגרת של שתי מדינות עם הגדרה עצמית לכל אחד מהעמים החיים כאן, או עליונות יהודית ובלעדיות יהודית במרחב. ייתכן שאי אפשר להתחמק מהרגע הזה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf