newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המדינה בבג"ץ הלמידה מרחוק: העניים אשמים במצבם

בתשובתם לעתירות שדרשו לתקן את האפליה במערך הלמידה מרחוק, עסקו המדינה ומשרד החינוך בגלגול האחריות והאשמה לכל עבר: הבדואים אשמים שבחרו לחיות בפזורה; 95 אלף ילדים ערבים ללא מחשב זה לא הרבה; וחלוקת מחשבים לילדים עניים תפגע בעקרון השוויון

מאת:

ביום רביעי השבוע דן בג"ץ בשתי עתירות נגד משרד החינוך שדרשו לתקן את האפליה במערך הלמידה מרחוק. המשרד נדרש לשפר את הנגישות של מאות אלפי תלמידים, בעיקר משכבות חלשות, שאין להם מחשבים, רשת אינטרנט בפס רחב או חיבור לחשמל.

בראש העותרים עמדו הארגונים עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, האגודה לזכויות האזרח בישראל והקליניקה למשפט ומדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה. גילוי נאות: לעתירה צורפה חוות דעת מומחה מטעמי, שאזכיר בהמשך.

שר החינוך החדש יואב גלנט (משמאל) ושר החינוך היוצא רפי פרץ, ב-18 במאי 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

שר החינוך החדש יואב גלנט (משמאל) ושר החינוך היוצא רפי פרץ, ב-18 במאי 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

תשובת המדינה לעתירות היא שיעור ניאו-ליברלי בהתנערות מאחריות לחינוך ולשוויון בחינוך. היה אפשר לכנס את פקידי המשרד, לדון בפתרונות אפשריים ולנסות לעזור לאותם תלמידים מהשכבות החלשות. אבל לא. 111 העמודים של תשובת המדינה ומשרד החינוך עוסקים רק בדבר אחד: גלגול האחריות והאשמה לכל עבר, לרבות על החלשים עצמם.

בתקציר: זו בעיה של הבדואים שבחרו לחיות בפזורה; 95 אלף ילדים ערבים ללא מחשב זה רק נשמע הרבה; אם נעניק מחשב לכל ילד רק משום שהוא שייך לקבוצה מוחלשת, זה יצור אי שוויון (אמיתי!); ובכלל – משרד החינוך אחראי רק על מה שקורה במוסדות החינוך, ולא בבתים; הלמידה מרחוק היא עניין שולי שלא צריך לעשות ממנו עניין; וזה שהעשירים מקבלים יותר זה לא אומר שהעניים לא מקבלים את המינימום הנדרש.

האשם הראשון: המצב

האשם הראשון לדעת משרד החינוך באי השוויון בלמידה מרחוק הוא המצב: "סיטואציה חדשה לעולם כולו" (הציטוטים מתוך תגובה מקדמית מטעם המדינה, בג"ץ 2823/20).

רק לאחר שנסגרו מוסדות החינוך (ב-15 במרץ) התקבלה ההחלטה "לקיים למידה מביתו של התלמיד, ובכלל זה באמצעות מערך למידה מקוון", ומשרד החינוך נאלץ "לתור אחר פתרונות יעילים ויצירתיים", וזאת במצבת כוח אדם מצומצמת של 30% מהעובדים בלבד.

האמנם רק לפני כחודשיים החל משרד החינוך לתור אחר פתרונות? ודאי שלא. למידה מרחוק מופיעה במסמכי תוכנית "התאמת מערכת החינוך למאה ה-21" לפחות מ-2012.

כבר אז, לפני שמונה שנים, התגאה ד"ר עופר רימון, סמנכ"ל התקשוב במשרד החינוך, שכל התוכן הדיגיטלי של כל ספקי התוכן בישראל (כגון מט"ח, סנונית, מוזיאון ישראל והספרייה הלאומית) זמין למורים דרך שער אינטרנט אחד: "פורטל התוכן החינוכי", וממוין בהתאמה לתוכניות הלימודים.

"מערכת החינוך לא נדרשה מעולם להפעיל מערך של למידה מרחוק לכלל תלמידי ישראל", ממשיך המשרד לטעון להגנתו. גם זה לא מדויק.המשרד דווקא כן צפה את הדרישה.

כבר בינואר 2015 נערך תרגיל למידה מרחוק במערכת החינוך, שנועד לתרגל "את המורים והתלמידים בקיום שגרת למידה גם בשעת חירום באמצעות מערכות ללמידה מרחוק וחומרי לימוד זמינים ברשת האינטרנט", וכן לבחון את "היכולת של ספקי התוכן והתשתיות ללמידה מרחוק לתת מענה אפקטיבי בזמן חירום".

העניים אשמים בעוניים

האשם השני על דעת משרד החינוך הם התלמידים מהאוכלוסיות המוחלשות. העתירה מונה כמה וכמה קבוצות מיעוטים מדרג חברתי-כלכלי נמוך, שלהם נדרש משרד החינוך לעזור: החברה הערבית, הבדואים בנגב, תושבי מזרח ירושלים, המגזר החרדי ומבקשי מקלט.

משרד החינוך מתפלא בתשובתו מדוע מוזכרים דווקא אלה? לדעת המשרד מדובר "בהנחות יסוד משוערות" (כלומר דעות קדומות) "שאינן יכולות להוות קריטריון לחלוקת משאבי ציבור". כלומר, העותרים טועים בהנחה שדווקא לעניים יש מחסור במחשבים בבית, ולכן המשרד לא יכול לחלק דווקא להם מחשבים.

לפי סקר משקי בית, לשכה מרכזית לסטטיסטיקה. הפערים לפי משרד החינוך הם דעה קדומה

וזה לא הכל: על דעת משרד החינוך של מדינת ישראל, אם היתה מתקבלת החלטה לחלק אמצעי קצה לילדים "רק בשל השתייכותו של פלוני לאותה קבוצה (מהקבוצות שנמנו בעתירה), היה הדבר מוביל לפגיעה בעקרון השוויון בחלוקת משאבי ציבור".

נדגיש: משרד החינוך טוען שחלוקת מחשבים לילדים עניים תפגע בעקרון השוויון!

ארגון עדאלה הציג נתונים שלפיהם לכ-90 אלף תלמידים בחברה הערבית אין אמצעי קצה בבית – מחשב או טאבלט. משרד החינוך טען "שלא ברור הבסיס לאיסוף הנתונים", ושהם מוצגים באופן מגמתי.

אלא מה, משרד החינוך בעצמו ביקש ממנהלי בתי הספר לדווח על תלמידים ללא מחשב בביתם (מוזכר בכתב התשובה), ולפי התנונים של משרד החינוך, בחברה הערבית יש 93,542 תלמידים ללא מחשב או טאבלט, מספר גבוה עוד יותר מאשר הנתונים הפסולים של עדאלה.

כדי שלא נבהל, מזכיר משרד החינוך מיד שיש 1.7 מיליון תלמידים בישראל, כך ש-95 אלף ערבים זה לא הרבה. זאת ועוד – תחזיקו חזק: "בימים אלה נבחנת האפשרות שמשרד האוצר יקצה 30 מיליון שקל" להרחבת פרויקט מחשב לכל ילד.

כתבה של הטלוויזיה החברתית על הלימוד מרחוק 

נבחנת האפשרות!!! ובלי בושה, מוזכר שמאז ראשית הפרויקט הזה ב-1995 חולקו כבר 95 אלף ערכות מחשב לילדים בכל הארץ. בקצב הזה התלמידים הערבים שלומדים כיום בכיתה א', יקבלו את המחשב-לכל-ילד שלהם כאשר יהיו בני 31.

הדבר אולי החצוף ביותר בתשובה היא התייחסות משרד החינוך לתלמידים הבדואים בנגב. לאלה מהם שחווים בעיות בחיבור ובקליטה לאינטרנט, מציע משרד החינוך "לפנות באופן פרטני אל חברות בזק והוט-טלקום". הפרטת האשמה.

לאלה שחיים בכפרים הבלתי מוכרים ובפזורה יש תשובה יותר פשוטה: זבשכ"ם. משרד החינוך מודיע שלא הגיוני לדרוש "הקמת תשתית תקשורת ביישובים אשר הוקמו בניגוד לדיני התכנון"; ומפנה את בית המשפט להורי התלמידים, שהרי: "ההתיישבות בפזורה הבדואית היא פרי בחירה אוטונומית של תושבי הפזורה (הורי הילדים)".

לא אחראים על שוויון

בעתירה מוזכר שעל פי הנחיות משרד החינוך, אם בית ספר נותן לתלמידיו משימה לימודית המחייבת שימוש באמצעי קצה (מחשב או טאבלט), חובתו של בית הספר "לוודא זמינות וגישה של כלל התלמידים לאמצעים אלה". זה שוויון.

על זה משיב משרד החינוך בגיחוך. לדעתו אי אפשר להקיש מאחריות בית ספר לשוויון לאחריות משרד החינוך: "הטענה שהחוזר האמור משמש מקור נורמטיבי לחובה בדבר הקצאת מחשב לכל ילד שאין בביתו מחשב היא מרחיקת לכת". לא פחות.

אנחנו מתקרבים לשיא: משרד החינוך מסביר כי בכלל אין לו אחריות על מה שקורה בבתי התלמידים, משום "שחובת הלימוד אשר בחוק חינוך חובה מתקיימת במוסדות הלימוד עצמם" (דגש במקור). אם יש להם מחשבים בבית או לא, זה לא עניינו של המשרד.

ה (צילום: needpix)

למידה מרחוק, אילוסטרציה (צילום: needpix)

מה גם שממילא מערך הלימוד מרחוק "אינו מהווה תחליף ללימודי החובה במוסדות החינוך", אלא נועד רק "לתת מענה חלקי לתלמידים", כשהמטרה המרכזית בלמידה מרחוק היא "צמצום הנתק ממוסד החינוך" (ולא למידה).

ובטח ובטח שלא היתה אפליה של תלמידים, כי בזה שמשרד החינוך הפעיל למידה מרחוק לא "נשללה האפשרות לקיים למידה מהבית גם ללא שימוש בטכנולוגיה דיגיטלית".

מדינת כל חזיריה

לנוכח העובדה שאין מחשב בכל בית בישראל, ודאי לא כמספר הילדים במשפחה, חוזר וטוען משרד החינוך שדי בטלפון חכם (שוודאי יש להורים), כדי לספק את צורכי הלמידה מרחוק.

בחוות הדעת שכתבתי, שצורפה לעתירה, טענתי כי איכות הלמידה בטלפון נמוכה לאין שיעור מזאת שבמחשב. למשל, במסך קטן וללא עכבר ומקלדת לא ניתן לבצע משימות לימודיות רבות כגון עריכת טקסט או מצגת.

על כך השיב המשרד: גם אם קיים יתרון איכותי לשימוש במחשבים על פני טלפון חכם במסגרת מערך הלמידה מרחוק, "עמדת המדינה היא כי לא היה בכך כדי להוכיח פגיעה בזכות לחינוך או לשוויון, בשים לב לכך שהמדינה עומדת בחובתה הבסיסית לספק חינוך חובה חינם".

כלומר, תלמיד בעל מחשב יכול ללמוד בצורה איכותית יותר ולהתקדם בלימודיו יותר מאשר תלמיד ללא מחשב, אולם המדינה העניקה לשניהם את המינימום – חינוך חינם, ולכן אין כאן פגיעה בשוויון. התוספת שמקבל התלמיד בעל המחשב היא תוספת שמעל המינימום, ולכן, לדעת משרד החינוך, התלמיד שאין לו מחשב בבית לא נפגע.

רק כאשר תופסים צדק חברתי וצדק חלוקתי בצורה כל כך מעוותת, יכול סמנכ"ל התקשוב של משרד החינוך, עופר רימון, לסכם את התקופה בגאווה, ולהכריז (ב-19 במאי בחדשות כאן11) על הצלחה בקנה מידה עולמי: "ליותר מ-90% מהתלמידים במדינת ישראל, ואני נזהר שלא להגיד 95% מהתלמידים במדינת ישראל, היתה מערכת יומית (של למידה מרחוק; ג"ג), וזה הישג שאני חושב שמעט מאוד מערכות חינוך בעולם הגיעו אליו".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf