newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"חיילים" בארגוני פשיעה מדברים: "לא איכפת לנו למות"

הם מגיעים מעוני, מתחילים בגיל צעיר, מאמינים שאקדח ביד ייתן להם כוח וכסף, ואומרים שאין דרך חזרה: מי שנכנס לעולם הפשע, לא יכול לצאת ממנו. מונולוגים יוצאי דופן של שני "חיילים" בארגוני פשיעה ערביים בצפון

מאת:

"הם שונאים אותנו. הם שונאים את הערבים. מבחינתם, פחות ערבי זה לטובתם. היום הכל עניין של כסף וכוח. אם יש לך כסף וכוח, אנשים ידפקו לך חשבון". את הדברים האלה אומר לי "חייל" באחד מארגוני הפשע בצפון.

אפילו אנשי הפשע שונאים את הפשע. (צילום אילוסטרציה: אורן זיו)

בסדרה שאנחנו מפרסמים כאן ב"שיחה מקומית", בשיתוף עם ערוץ "כאן",מגזין 972+ ואתר ערב48, אנחנו מתארים כיצד ארגוני פשיעה השתלטו על החברה הערבית ושלחו זרועות לכל תחומי הכלכלה ואפילו השלטון המקומי, תוך עצימת עין, ולפעמים אפילו עידוד סמוי, מצד המשטרה והמדינה. השמות של ארגוני הפשיעה האלה מוכרים – חרירי, קראג'ה, ג'ארושי – אבל מי שעושה את העבודה עבורם, מי שיורה יריות "אזהרה", מי שרוצח, הם "החיילים", אלה שנשארים בצל, בשולי השוליים של הארגון.

בפרק הזה בסדרה אנחנו מנסים לברר מי "החיילים" האלה, ומה מה מניע אותם. שוחחנו עם שניים מהם.

את א', בחור בתחילת שנות השלושים לחייו, פגשתי באחת מערי הצפון. בחור גבוה ורזה, פניו עצובות וקולו עצוב ושבור עוד יותר.

"ירדתי לפשע בגיל 15. מכרתי קצת סמים, פה ושם קצת פריצות קטנות, בגיל 15 כבר היו לי שני אקדחים. לפני 15 שנים, אקדח לא עלה יותר מ-1000 שקלים, אז הצלחתי להסתדר ולקנות.

"התחלתי לעבוד לבד, בהתחלה לא השתייכתי לשום ארגון פשע. בעיר שאני גר בה, רובנו לא שייכים לארגונים, אלא עובדים פרטי. לא התעסקתי בדם, לא הרגתי, אבל היה לי נשק כדי להפחיד אנשים. השתמשתי בנשק כדי לאיים ולפתור סכסוכים בין אנשים תמורת כסף, או להפחיד מישהו ולקבל תמורה. בעיר שלי יש המון עבריינים והמון נשק".

נגיד שאני רוצה לקנות אקדח. תוך כמה זמן אוכל להשיג אחד?

"באופן מיידי. שימי כסף עכשיו על השולחן ומיד יהיה אצלך אקדח. זה מאוד נגיש".

א' מוסיף: "עולם הפשע לא קל. תמיד יש פושעים יותר גדולים ממך. אתה כמו דג קטן, אוכלים אותך, לכן אתה צריך להתחבר לארגון. אתה לא יכול להמשיך להיות עבריין קטן, אחרת רומסים אותך".

הפגישה עם העבריין השני היתה מסובכת הרבה יותר. נקבעו כמה פגישות ובוטלו מכל מיני סיבות; הוא סירב לתאם איתי ישירות, רק דרך איש קשר שהעביר לי מסרים ממנו לגבי השעה ומקום המפגש. כשנפגשנו, הוא וידא שכביתי את הטלפון ושאני לא מקליטה אותו.

ב' הוא בחור באמצע שנות העשרים לחייו. נמוך, שחום, רזה מאוד. יש לו המון צלקות על הפנים והידיים, והוא נראה מבוהל. לא מפסיק להסתכל סביבו, חסר מנוחה באופן קיצוני.

מקבלים כמה מאות שקלים על ירי על כלי רכב או בית. שוטרים בוחנים מכונית שהוטמנה בה פצצה ביפו (צילום: פלאש 90)

"נולדתי בעיר מעורבת בשכונת מצוקה. הנה, את רואה בעצמך את השכונה שלנו. כמו מחנה פליטים, אפילו מחנה הפליטים של ג'נין נראה יותר טוב. ישראל לא מתביישת.

"נשרתי מבית הספר בכיתה ז'. אף אחד לא עודד אותי להמשיך ללמוד. אבא ואמא שלי גרושים, שניהם התחתנו בשנית. אני ואחי הבכור המשכנו לגור עם אבא. לאבא שלי נולדו עוד חמישה ילדים. גרנו בבית עם שני חדרי שינה. אימא שלי הביאה עוד שלוש בנות מבעלה החדש, שלא סבל אותי ואת אחי. כל פעם שביקרנו אצלה, עשה לנו פרצופים. אם אימא הייתה נותנת לנו משהו לאכול, הוא היה מסתכל עליה במבט רצחני ומתחיל לזרוק מילים כמו 'שילכו לאבא שלהם, יש לו יותר כסף, אני לא אחראי עליהם, בקושי אני מפרנס אותך ואת הבנות שלך'.

"פשע זה לא מקצוע. אתה פשוט מוצא את עצמך בפנים ואין לך דרך יציאה. או שהמשטרה עוצרת אותך או שאתה נהרג"

"אני מאוד אוהב את אימא שלי. היא אישה מסכנה. היחידה שאוהבת אותי, אבל לא מעיזה להראות לי את זה כי היא מפחדת מבעלה, בעלה מרביץ לה וצועק עליה. גם אבא שלי היה מרביץ לה. מאוד פחדתי בתור ילד לראות אותו מרביץ. היא היתה צועקת, בוכה, מתחננת ואני פחדתי לעשות משהו, הייתי משתתק, עומד ומסתכל, או שאני ואחי היינו מתחבאים בחדר  ובוכים. יום אחד אחי, שמבוגר ממני בשנתיים והיה בכיתה ז', אמר לאבא שלי 'תפסיק'. אבא שלי הביא חגורה והרביץ לו עד שירד לו דם, ואני עמדתי ולא עשיתי כלום. הייתי ילד מאוד פחדן ואלימות שיתקה אותי. אבא היה מרביץ לי ולאח שלי בלי סיבה, אשתו הייתה מסיתה אותו נגדנו. הוא היה נכנס הביתה כמו שור ומתחיל להרביץ לנו. שנאתי אותו ואת אשתו, אבל לא היה לי לאן ללכת.

"אחרי שנה וחצי שהשתמשתי בסמים, אבא שלי גילה. הוא נתן לי מכות רצח, דפק לי את הראש במיטה. אשתו ריחמה עלי, התחילה לצרוח והשכנים הגיעו והצילו אותי ולקחו אותי לבית החולים. שנאתי את אבא שלי והתביישתי בו, כל השכונה ידעה שהוא הרביץ לי. הייתי אז בן 15, נער, כולם צחקו עלי וכינו אותי חנון וחלש ורכרוכי, בחור  שמקבל מכות ואישה מצילה אותו.

"במשפחה הגדולה שלי יש פושע מאוד ידוע, קרוב רחוק. פניתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לעבוד אתו. הבן אדם צחק עלי ואמר לי שאני רזה מדי, נמוך מדי, חלש ומסומם. הוא אמר לי 'אתה צריך לאכול ולגדול ולהתחזק כדי שתהיה גבר'. התחננתי שייקח אותי, אפילו להכין לו קפה ותה. הוא ריחם עלי וצירף אותי.

"ביקשתי אקדח אבל הוא סירב לתת לי ואמר שאני קודם צריך ללמוד ולהוכיח את עצמי. רק אחרי שנה ומשהו, הבוס סמך עלי ונתן לי אקדח. כל כך התרגשתי. הרגשתי שווה, גבר, מוערך. ואז התחלתי לצאת עם הבחורים לחורשות ולהתאמן על בקבוקים, למדתי לירות ואז הרגשתי ממש חזק, עזבתי את הבית וגרתי עם חבורה. אני עדיין משתמש בסמים. בעצם, כולנו משתמשים".

אז בעצם המקצוע שלך זה להיות פושע?

ב' שוקע בשתיקה ארוכה ועצובה לפני שהוא עונה. "פשע זה לא מקצוע. אתה פשוט מוצא את עצמך בפנים ואין לך דרך יציאה. אם נכנסת לשם, קשה מאוד לצאת. או שהמשטרה עוצרת אותך או שאתה נהרג".

החייל א' מאשר את דברי החייל ב': "כל פושע יודע שמתישהו הוא ייהרג, זה רק ענין של זמן. כבר לא אכפת לנו מהחיים, אין לנו מה להפסיד. אם נכנסת לעולם הפשע, אין דרך יציאה. ואם תצא מזה, אסור לך להלשין על אף אחד, אחרת לא יעזבו אותך לנפשך. משחררים אותך, רק אם לא הלשנת על אף אחד".

ה"החיילים" הם הזרוע הכי חשובה של ארגוני הפשע. עו"ד חמודי מסרי (צילום: אורן זיו)

עו"ד חמודי מסרי, המייצג חשודים רבים בחברות בארגוני פשיעה, מסביר את הרקע. "לארגוני הפשע יש היררכיה ברורה, בדיוק כמו בצבא", מסביר מסרי. "יש את ראש הארגון. אין לו סגן, אבל יש סביבו גרעין של אחים ובני דודים, אנשים מקורבים שאפשר לסמוך עליהם. אם ראש הארגון נפגע, נוסע לחו"ל או נכנס לכלא, ממלא המקום הוא תמיד מישהו מקרבה ראשונה, אח או בן דוד.

"לארגונים יש 'זרועות' שמקבלות את ההוראות שלהן ישירות מהאיש המבצעי של הארגון. החולייה החשובה בהיררכיה של הארגון הם  'החיילים'. רוב העבודה השחורה מוטלת על כתפיהם. הם השליחים של הארגון, היורים ומעבירי הסמים והנשק. לכל ארגון יש את המחסלים המקצועיים שלו. הם מקבלים שכר  לפי המקצועיות שלהם וגם בהתאם לזהות האדם שהם הולכים לחסל.

"אחרי החיילים באים ה'פוצרים'.  אלה אנשים שעובדים עם הארגון אבל לא חברים בו, הם לא מקצועיים ולא נחשבים, החולייה הכי חלשה של הארגון. התפקיד שלהם הוא 'לעשות רעש', לירות על בתים, מכוניות או עסקים. הם מכונים 'אנשי המזדה 3' הארגון לא אחראי עליהם ועל משפחותיהם, ואם הם נהרגים, לא מגיעה למשפחה שלהם משכורת חודשית".

בתחתית ההיררכיה, אומר מסרי, נמצא "הקוף", אדם שלוקח את התיק הפלילי מהעבריינים ונכנס במקומם לכלא תמורת תשלום הולם לו ולבני משפחתו.

"כדי לשמור על אחדות החיילים והנאמנות שלהם", מסביר עו"ד מסרי, "המנהיג או ראש משפחת הפשע למממן להם פינוקים. הוא ייתן להם להיכנס למועדונים בחינם, לעשות כמה סחיטות ואיומים ולהכניס את הכסף לכיסם, נותן להם נשק במתנה או אפילו חלקת אדמה. הוא נותן להם חופש פעולה אבל עם הגבלות".

עו"ד מסרי אומר שהתשלום ל"חיילים" בארגוני הפשיעה  ירד, בגלל ההיצע הגדול.  "יש חיילים שעובדים בחינם, כדי להוכיח שהם 'גברים' או כדי להראות למנהיג את הנאמנות שלהם לארגון. אחרים מוכנים, תמורת כמה אלפי שקלים, לירות יריות אזהרה לבית של מישהו או לעסק שלו, לרכב או לחלונות. זו אזהרה: 'היום ירינו על הזכוכית של החלון שלך, מחר נתקע לך כדור'". (ראו טבלה של "מחירון הפשע")

אני שואלת את ב' מה ההרגשה בפעם הראשונה כשיורים. הוא שותק ארוכות, ואז משיב: "בפעם הראשונה זה היה קשה. סובבתי את הפנים, אבל לא הייתי לבד. אתה אף פעם לא לבד במבצע".

בפעם הראשונה ירית במישהו?

"לא, יריתי על בית, על חלונות של בית. זה מלחיץ כי אתה יכול להיתפס, אבל בגלל שלא הייתי לבד היה יותר קל".

ועכשיו כשאתה יורה, איך אתה מרגיש?

"לא מרגיש. רגיל. מתרגלים".

'החייל' א', שהתחיל להשתמש בנשק כבר בגיל 15 עצמאית, בלי שום שייכות לארגון, אומר: "למדתי לירות בקריון  (קניון באזור מפרץ חיפה – ס.ע). יש שם מטווחים, הייתי משלם ונכנס ומתאמן לבדי. היום יש צעירים שנוסעים לחו"ל כדי להתאמן, במיוחד לתאילנד".

על חשבונם?

"לא".

גם גם א' אומר  שעדיף לו להיהרג ולא להיכנס לכלא. שנים רבות בכלא הן הסיוט הגדול ביתר.

לא אכפת לך מהחיים שלך?

"לא".

למה?

"למה מה? לאף אחד לא אכפת ממני אז למה שיהיה אכפת לי מהחיים? איזה מין חיים הם אלה בכלל? אפילו אנשי הפשע שונאים את הפשע".

שמעתי על אנשים שהצליחו לצאת מעולם הפשע, השתקמו והשתלבו בחברה.

"שקרנים. זה רק חנונים עוזבים, ונותנים להם לעזוב כי הם לא טובים. אם היה טוב היה מתקדם. וגם מי שעוזב, מי יעסיק אותו? מי תתחתן אתו? תמיד האנשים יסתכלו עליו כפושע ואז הוא יחזור לפשע כי אף אחד לא יאמין לו שהוא נקי".

אינפוגרפיקה ועיצוב: אווה נג'אר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf