newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חיבור העבודה-מרצ: המסמר האחרון של פיקציית "השמאל הציוני"

במאמציה לשרוד, מרצ חברה למפלגה שאמנם עושה עבודה חשובה מול קהלים בפריפריה, אך המילה כיבוש לא קיימת אצלה. בכך היא נפרדה מפנטזיית "השותפות היהודית-ערבית" במתכונתה הציונית, וטוב שכך. הגיע הזמן להבין שלשותפות הזו ולשמאל בישראל יש בית אחד, והוא חייב להיות בהנהגה ערבית

מאת:

קשה שלא לחייך אל מול האירוניה שבה מרצ, פעם גולת הכותרת של השמאל הציוני "הנכון" והיום הסרח העודף של מחנה שלא ברור אם עודנו קיים בכלל, נבלעה אל תוך הפתק הטעון כל כך, "אמת", ועוד בהובלת שני פוליטיקאים מזרחים. אירוניה, ושיעור בצדה: את מה שמזרחים לא מצליחים להשיג בהתגנבות יחידים (מוסי רז, אבי דבוש) במחוזות האלה, יש להם סיכוי גדול יותר להשיג אחרי גיבוש עמוד שדרה נפרד ומובחן, ריבוני.

חיבור חמוץ בין שני גופים פוליטיים שנלחמים על עצם קיומם. עמיר פרץ וניצן הורוביץ (צילום: המחנה הדמוקרטי)

חיבור חמוץ בין שני גופים פוליטיים שנלחמים על עצם קיומם. עמיר פרץ וניצן הורוביץ (צילום: המחנה הדמוקרטי)

החיבור הזה, כפי שכתב אבי דבוש, הוא חיבור חמוץ, בין שני גופים פוליטיים שנלחמים על עצם קיומם. אבל יותר מכל, הוא מהווה את המסמר האחרון בארון הקבורה של הפיקציה ושמה "השמאל הציוני".

למען החיבור הזה, מרצ לא רק הסכימה לדחוק את עיסאווי פריג' למקום ה-11 ובכך להפנות עורף לפנטזיות על הנהגה ערבית-יהודית שקידמו מוסי רז ועיסאווי פריג', אלא אף להעמיד לפני הנציג הערבי שלהם ברשימה את יאיר גולן, שאמר מפורשות כי תהיה לו בעיה לשבת בממשלה אחת עם חברי הרשימה המשותפת והטיף להם כאחרון הליברמנים "להפסיק לעסוק באופן אינטנסיבי בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהתמקד יותר בענייני הפנים". כל זאת כדי לחבור לרשימה שבניסיונה לגייס קהלים חדשים, בעיקר מאזורי הפריפריה, נמנעה באדיקות מלדבר על הכיבוש ועל השליטה האלימה במיליוני בני אדם נטולי זכויות בגדה המערבית, בעזה ובמזרח ירושלים.

אני לא מזלזלת בניסיון הזה בכלל: במציאות שבה הציבור היהודי בישראלי שוקע עמוק יותר לתוך הסחי הלאומני, הגזעני והפשיסטי, כל אלטרנטיבה לימין הדורסני ולו תחת השיח החברתי-כלכלי גרידא הוא ניסיון מבורך. אבל מפלגה שהמושג "כיבוש" לא נמצא כלל באוצר המילים הרעיוני שלה לא יכולה להיחשב למפלגת שמאל. ומפלגה שממשיכה לדבוק בזהותה הציונית אחרי 71 שנות עליונות יהודית תחת הדגל הזה, צריכה לבחון מחדש את הגדרתה כמפלגת שמאל.

כתומכת בל"ד ומצביעת הרשימה המשותפת, יש לי עניין קטן באופן שבו הקשת הציונית בוחרת לחלק את כוחותיה. אבל החיבור הזה בין העבודה-גשר לבין מרצ עושה חסד עם ההיגיינה הציבורית, כי בבחירות הקרובות היא תכפה הכרעה ברורה בין שתי ברירות שרבים בציבור היהודי הפרוגרסיבי עדיין מתקשים לעשות: גוונים – רכים או קשים – של עליונות יהודית, או שוויון זכויות אזרחיות וקולקטיביות-לאומיות אמיתי.

הקריסה המתמשכת של מחנה השמאל היהודי גרמה לרבים מתוכו להפנים את חיוניותה האקוטית של השותפות היהודית-ערבית. אלא שהדרך לעשות זאת התמצתה, על פי רוב, בשיבוצים סמליים של מועמדים ערבים תוך מצג שווא סימטרי בין המדכא למדוכא, המתבסס על הגמוניה יהודית נצחית. האסטרטגיה הזו יצאה קרחת מכאן ומכאן: לא איתנה מספיק כדי להפיח רוח אמיתית בשותפות כזו ולגייס אליה תומכים ערבים, ולא "רכה" מספיק כדי לספח לשורותיה חברים חדשים מקהילות יהודיות. ולא בכדי; באיחור קל של שבעים ומשהו שנים, הגיע הזמן להבין שיש עוגות שאי אפשר לאכול אותן ולהמשיך להחזיק בהן שלמות.

נכון שהמערכת הפוליטית הישראלית נדמית לעתים כתמהיל בלתי אפשרי של ניגודים ואינטרסים וזהויות ומאוויים, אבל בעומקם, הדברים פשוטים משהם נדמים: במדינה שבה לא רק הממשלה והשלטון אלא המשטר עצמו בנוי על פריבילגיות מובנות ומרחיקות לכת לקבוצה לאומית אחת על חשבון השניה, כל חתירה לכיוון של שוויון – גם בזכויות האזרחיות וגם בזכויות הקולקטיביות – צריכה להיות מובלת על ידי הקבוצה המדוכאת. הצעד הראשון שנדרשים בני קבוצת הרוב, בעלת הזכויות העודפות, לעשות הוא להיות נכונים לקבל עליהם את ההובלה הזאת, אחרת הם שוב ימצאו את עצמם בעמדת האדון הטוב שנושא ונותן עם האדון הרע על הרחבת זכויות הצמיתים.

הצעד הזה לא דורש ויתור על הזהות ואפילו לא על האינטרסים הייחודיים של קבוצת הרוב, אבל הוא כן דורש את ניתוק הקשר בין האינטרסים האלה לבין רעיון העליונות. כלומר הוא מכריח את היהודים שמבקשים להשתייך לשמאל במשמעות האוניברסלית שלו להכיר במקומם בהיררכיית הגזע שיצרה כאן הציונות, ולהבין שכל שינוי חייב להתחיל מנכונות מוצהרת להתפרק מזכויות היתר שהיא מקנה, לטובת רעיונות של שוויון וצדק במובנם הלא-ציוני, כלומר לא בערבון מוגבל.

ליהודים פרוגרסיביים, שמאליים בתפיסתם העצמית, אין כל סיבה להצביע לרשימה אחרת מלבד הרשימה המשותפת. ח״כ איימן עודה במהלך ארוע השקת הקמפיין בעברית של הרשימה המשותפת בתל אביב, 20.8.2019 (צילום: אורן זיו)

ליהודים פרוגרסיביים, שמאליים בתפיסתם העצמית, אין כל סיבה להצביע לרשימה אחרת מלבד הרשימה המשותפת. ח״כ איימן עודה במהלך ארוע השקת הקמפיין בעברית של הרשימה המשותפת בתל אביב, 20.8.2019 (צילום: אורן זיו)

לפני החיבור בין העבודה-גשר לבין מרצ, היו שהביעו משאלה לראות את מרצ (או חלקים מתוכה) חוברת לרשימה המשותפת (או לחלקים מתוכה) כדי ליצור את אותה מפלגה יהודית-ערבית נכספת. הרעיון הזה לא יצא לפועל, וטוב שכך, משתי סיבות: האחת, שפירוק החזית הפוליטית הפלסטינית שהושגה בדי עמל לטובת יהודים שמתפתלים באי נוחות מול הקולות הפלסטינים שמתעקשים לדבר גם על זכויות קולקטיביות לצד אלה האזרחיות הוא מעשה נואל, קולוניאלי במהותו. הסיבה השניה היא שהתביעה הזו מייצרת מצג שווא של סימטריה שרחוקה שנות אור מהמציאות הישראלית.

האמת הפשוטה היא שליהודים פרוגרסיביים, שמאליים בתפיסתם העצמית, אין כל סיבה להצביע לרשימה אחרת מלבד הרשימה המשותפת. מי שיקרא את המצע של המשותפת יגלה שלמורת רוחו של יאיר גולן, החזון שלה רחב הרבה מעבר לסוגיות היום-יום של האזרחים הפלסטינים בישראל, חזון מתקדם ואמיץ של שוויון אזרחי מלא והכרה בזכויות הלאומיות של שני הקולקטיבים במדינה. ליהודים שלא חוששים לוותר על העליונות היהודית לטובת צדק במובנו האוניברסלי לא צריכה להיות כל סיבה שלא לאמץ אותו בשתי ידיים. למעשה, אין להם כל חלופה אחרת בבחירות המתרגשות עלינו לטובה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המצב ברפיח מידרדר, ותושבים בורחים למרכז החרב של עזה

האיומים בפלישה, המתקפות המתגברות והתנאים הקשים באוהלים, דוחקים פלסטינים רבים לעזוב את "המקום הבטוח" האחרון ברצועת עזה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf