שבוע ימים בגיא צלמוות שכמותו לא ראיתי מעולם

שבת, שש וחצי בבוקר. אזעקות כבר מייללות בגוש דן, אבל אני מתעורר רק כשחבר, צלם עיתונות, מתקשר. מתוך שינה אני מבין שהחל משהו בגבול עזה. בתור צלם, אני רגיל להתארגן מהר, ותוך כדי ריצה למכונית לנסות להבין מה קורה. בשנים האחרונות סיקרתי כל "מבצע" בעזה, אבל כבר בדרך דרומה אנחנו מבינים שקורה משהו שונה. בנסיעה על כביש 6 אנחנו רואים עשן מיתמר מכמה יישובים, אבל מחליטים להמשיך לשדרות. מתחילים להגיע דיווחים על פשיטה על יישובים ליד הגבול.

מבלי להבין עדיין את מלוא עוצמת האירוע בשדרות, נוסעים לכיוון העיר, אך נתקלים במחסום. שוטר מפנה אלינו נשק דרוך. אנחנו עושים סיבוב פרסה לאשקלון, שם תיעדתי בעבר לא מעט מתקפות טילים, אך הפעם המצב חמור יותר. סימני העשן מעידים על מספר רב של זירות, ובחלקן אין די כוחות הצלה, אם בכלל. הכוחות נאלצים לתעדף לאיזו זירה ללכת קודם. בזירות פחות חמורות תושבים מכבים בעצמם את האש בעזרת צינורות השקייה ביתיים.

>> יחד עם הגדר, קרסה גם הקונספציה של נתניהו

אזעקה רודפת אזעקה, ואחרי שקמנו משכיבה לצד חומה של בית אנחנו נכנסים אל בית משפחה שהתעוררה לתוך אזעקות. הילדים מקבלים בוואטסאפ סרטונים שמקורם לא ברור, לפיהם "מחבלים מסתובבים בעיר". כמה צלמים ואני מנסים להרגיע אותם שהכל קורה משדרות דרומה, אבל אין לנו באמת שום מושג. בינתיים מגיעים הדיווחים על פסטיבל המוזיקה ברעים.

אני פוגש עוד כמה צלמים, וביחד אנחנו מחליטים לנסוע לשדרות, שם חמושים פלסטינים השתלטו על תחנת המשטרה. בין צילום לצילום ובריחה מאזעקות, מתחילה לחלחל ההבנה שמדובר באירוע שטרם ידענו.

פתאום הבנו שהירי מכוון אלינו

כבר בכניסה לשדרות עמדו מכוניות נטושות, ובתוך העיר גופות פזרות לצד המדרכה ועל הכביש. במדינה שבה לכל חשד לניסיון דקירה בירושלים מגיעים עשרות שוטרים בתוך דקות, בשבת בצהריים לא היו שוטרים או חיילים ברחובות, כולם היו בזירות אחרות. מתוך תחנת המשטרה נשמעו קולות ירי ופיצוץ. שוטרים בודדים עמדו בחוץ, לצד רכב שטח עם לוחית פלסטינית ירוקה ומקלע בחלקו האחורי. בהתחלה בכלל לא שמתי לב שהוא שם.

קבוצת הצלמים, שבשלב הזה מונה כבר שמונה מכוניות, מחליטה להתקדם לכיוון נתיבות על כביש 35, נתיב הבריחה של מי שהצליחו לעלות על כלי רכב ולהימלט ממסיבת הטבע. בין צומת שער הנגב ליכיני, הרבה מכוניות נטושות, חלק מהנוסעים ברחו, אחרים נרצחו. גם כאן הגופות מוטלות על הכביש, לצד חפצים אישיים, המעידים שהגיעו מקמפינג. פתאום נשמעו יריות. בהתחלה חשבנו שבאו מהתחנה בשדרות, אך הירי מתגבר ונשמע קרוב, ואנחנו מבינים שהוא כלפינו. כולם נשכבים על הקרקע. אחרי דקות ארוכות, כשהכדורים שורקים לנו מעל הראש ומנפצים חלונות במכוניות שלצידנו, מגיע כוח צבאי ומתמקם מאחורי חומת ההפרדה בין הנתיבים. אנחנו זוחלים לשם ותופסים מחסה יותר בטוח, מאחורי בטון.

במשך רוב היום בשדרות לא היתה קליטה סלולרית, בגלל הפסקות חשמל ואולי גם בגלל הפלה מכוונת של הרשתות, כדי למנוע מהפלסטינים שחדרו לתקשר ולהפיץ תיעוד מצולם. רק בלילה אני צופה בסרטונים מהמסיבה וממקומות אחרים ומבין באמת מה קרה. שואלים אותי הרבה איך אפשר להתמודד עם כל הזוועות שמצלמים. אין לזה תשובה ברורה, מלבד העבודה שעוזר לעבוד לצד חברים וחברות. בשבילי, דווקא הנוכחות בשטח, מבלי להזדקק לתיווך של הטלוויזיה או הרשתות, מסייעת לעבד את האירועים בצורה קצת פחות טראומתית, מכיוון שראיתי אותם בעצמי. גם כאשר הם נוראיים.

למחרת, יום ראשון, אני חוזר דרומה ומגלה שהמצב רחוק מלהיות בשליטה. חיילים ושוטרים ספורים ברחוב, והדי היריות והפיצוצים מעידים שהקרבות נמשכים. על הכבישים טנקים נוסעים, מחרצים את הכביש. זה תמיד סימן רע, שהמלחמה באמת החלה, כשטנקים נעים ככה, כשאין להם זמן לחכות להובלה. האירוע במשטרת שדרות מסתיים מאוחר יתר דחפורים צבאיים מתחילים להרוס את התחנה. בחוץ נערמות גופות של חמושים פלסטינים, לצד כלי נשק.

בעוד שרוב הגופות של הישראלים מפונות, גופות הפלסטינים נותרו ימים על הקרקע, עטויי אפודים לצד תחמושת ולעיתים גם נשקים. ברכבים ולצידם נמצא ציוד רב – מכשירי קשר, סוללות, מזון ושתיה, המעידים על מתקפה מתוכננת היטב.

מאז, הימים מתחילים להתערבב. קשה לזכור מתי המלחמה החלה, אך כל מי שאני פוגש, חיילי סדיר ומילואים ואזרחים, עסוקים בשאלה איך זה קרה. החל מהכשל המודיעיני, דרך רגעי הפריצה מעזה ועד לתגובה המאוחרת של הכוחות. קשה לכתוב על גודל המחדל, אבל פיסות ממנו מתגלות בכל סיבוב בשטח. בממשלה ובצבא אומרים כי יענו על השאלות "אחרי הלחימה", אבל קשה שלא לשאול אותן כעת.

במהלך השבוע הסתובבתי באתרים שבהם פגעו טילים, בשטחי כינוס של כוחות, ביישובים שנפתחו לאחר שהושגה בהם שליטה מחדש. בשכונת עתיקות באשקלון, שבה ברבים מהבניינים אין ממ"דים או מקלט ציבורי בקרבת מקום, טיל פגע בקומה הראשונה של בניין, וריסק את הדירות המפוצלות לערבוביה אחת של הריסות.

בדרום, גורם ביטחוני מסביר כי הפעם זה יהיה ארוך מהרגיל. הוא מציין כי בפועל אין גדר בעזה, בגלל שנפערו בה עשרות פרצות, וכי בשטח, נכון לתחילת השבוע, מסתובבות עשרות חוליות של פלסטינים חמושים. לשאלה איך המחדל התרחש הוא משיב "אין לי תשובה". נראה שלאף אחד אין.

תחילה, נראה כי גם יחידת דובר צה"ל לא מתפקדת ולא מארגנת גישה לאתרים השונים. צלמים ועיתונאים עושים מאמץ להגיע למוקדי הרצח. ביום רביעי בבוקר, הגענו עצמאית לאזור שבו התקיימה מסיבת הטבע, שבה נרצחו 260 צעירים ועוד רבים נחטפו. כבר בדרך לשם, מאות כלי רכב לצד הכביש הראשי, חלקם שרופים, נטושים. על רבים מהם רוסס בספריי איקס ותאריך, סימן לכך שעברו בדיקה של הכוחות בשטח. בכניסה עדיין ניצבת עמדת אבטחה, מתחם הקמפינג עדיין עומד, גם הבר, ובמרכז הבמה, הרמקולים ברחבה. מסביב פזורים עדיין מחצלות, אוהלים, ערסלים וציוד אישי. הכל עוד עומד, כאילו מחכה שהמסיבה תתחדש. גופות הנרצחים כבר פונו, אך כמה מהחמושים המתים עדיין מוטלים על הקרקע. חיילים עוברים וסורקים כדי אחר שאריות תחמושת.

בהמשך היום, אנחנו נוסעים לסיור בכפר עזה, שם נהרגו רבים, המספר הסופי עוד לא ידוע. אלוף איתי וירוב מסביר בכניסה לישוב איך יתנהל הסיור: "אני לא רוצה לדבר יותר מידי, אחרי לחימה של 48 שעות, מה שאתם תראו זה טבח גדול, 40 שנות שירות לא ראיתי דבר כזה".

המראות ביישוב אכן קשים מאוד. חלקים גדולים ממנו הוחרבו, בעיקר מגורי הצעירים. הכוחות עוד עבדו על פינוי כלי נשק, חילוץ גופות וסריקות. רבים נרצחו במיטותיהם, או כשרק קמו משנתם. השער שממנו נכנסו הפלסטינים נותר פרוץ, ובליל של מכוניות שרופות, נשק, גופות וציוד אישי מראה את המסלול שעשו התוקפים בתוך היישוב. ברקע, מאחורי גדר היישוב, עשן מיתמר מההתקפה על עזה. כשאין אזעקות, שומעים את מטוסי הקרב והתותחים.

למחרת לאחר הסיור בכפר עזה, שדיווחים ממנו עוררו הדים בעולם, יוצא סיור עיתונאים לבארי. גם שם הנזק כבד, מעל מאה הרוגים, בתים הרוסים לגמרי מירי טילים, ורכבי שטח, נשקים וגופות חמושים מפוזרים בכל מקום. חלק מהבתים נותרו פתוחים, ומבחוץ אפשר להבחין בשגרת היום שנקטעה, מזון על השולחנות, מאוורר שעדיין מסתובב, כביסה על החבל וצילומים על המקרר. גם כאן וגם בכפר עזה, גם בין כל ההריסות, קשה לקלוט את גודל הזוועה.

דורשי הנקמה

במשך כל השבוע, אני מקבל פניות מקרובי משפחה ומחברים שתקועים בבית ולא יכולים להגיע לדרום. הם מחפשים כל שביב מידע, או קצת חוט כדי להבין מה קרה ליקיריהם. נראה שבימים הראשונים איש לא דיבר איתם. גם חבר מעזה מספר שקרוב משפחתו, נער, עבר את הגדר לאחר שהמתקפה החלה, כמו מאות צעירים, על פי ההערכה, שלא היו חלק מהמתקפה המאורגנת. מאז הוא נעדר. גורם ביטחוני ציין כי רבים מההרוגים בקרב הפלסטינים אינם לוחמים, אלא "שבאב" שהגיעו אחרי שהגדר נפרצה. בתיעוד מכפר עזה נראים כמה מהם עומדים בתור עם אופניים וציוד קמפינג שגנבו, כדי לצאת מהשער הפרוץ חזרה לרצועה.

האירוע החדשותי הראשון שצילמתי בחיי היה בגיל 17, במרץ 2003, כאשר פלסטיני פוצץ אוטובוס מלא בנוסעים ורצח 23 אנשים, רבים מהם בני נוער. שמעתי על הפיגוע דרך חברים בבית הספר, מיהרתי הביתה, לקחתי את מצלמת הפילם שלי ויצאתי לזירה. לפני שיצאתי עוד הספקתי להתקשר לאמא שלי לעדכן, היא אמרה, "אל תלך", אך כששמעה שאלך בכל מקרה, רק ביקשה שאשמור על עצמי. המראות היו קשים, אוטובוס מפויח, גופות מכוסות ורסיסים בכל עבר. בערב, כשחזרתי הביתה, גיליתי שהכרתי שתיים מהקורבנות, שלמדו בתיכון מקביל לשלי.

אלה היו ימי האינתיפאדה השנייה, שבה נהרגו כ-1,050 ישראלים וכ-4,000 פלסטינים במהלך חמש שנים. ה"אין פרטנר" של אהוד ברק, בשילוב האלימות הקשה, הובילו רבים למסקנה כי אין פתרון מלבד עוד ועוד כוח, ואיתה התזוזה האדירה לימין. השמאל הציוני כמעט נעלם, ומלבד השמאל הרדיקלי, במשך תקופה ארוכה איש לא יצא לרחובות למחות ולדרוש פתרון אחר.

עשרים שנה אחר כך, בתוך ימים ספורים נהרגו יותר ישראלים מאשר באותן חמש שנים. בתוך ימים, גם עמדות הציבור הקצינו ימינה, אם עוד נותר לאן לזוז, וכמו שכתבה אורלי נוי, כעת גם שמאלנים דורשים נקמה ואת מחיקת עזה.

בשיחות עם עשרות תושבים במהלך השבוע, לא ברור מה יותר חזק – הכעס על הממשלה, גם מצד תומכי נתניהו, או הרצון לנקמה. הממשלה, בכל אופן, מוציאה לפועל את האופציה השנייה, והעשן מעזה מזכיר את המראות של 2009. עם הפחד מכל אזעקה והריצה למרחב מוגן, אי אפשר שלא לחשוב על מי שנמצאים בצד השני ללא מקלטים, אזעקות או חשמל, המשלמים ברגעים אלה מחיר על פשע שלא הם ביצעו.