הפלסטינים והקורונה: סיפור הצלחה עם כלים צנועים

"כשנותרה לך דרך אחת לשרוד, אל תהסס לקחת אותה". ניתן להגיד שזו דרכם של הפלסטינים בהתמודדות עם מגיפת הקורונה.

העם והממשלה הפלסטיניים מודעים לכך שמשאביהם הרפואיים והכלכליים צנועים מאוד. הם גם מודעים לעובדה שהתפשטות הווירוס תהיה אסון, שהמשאבים שברשותם לא יוכלו להתמודד איתו. לכן, עם הופעת המקרים הראשונים של קורונה בפלסטין, נקטו הפלסטינים את אמצעי הזהירות הנוקשים ביותר, הפרידו את הערים הפלסטיניות אחת מהשנייה (ערים שלמרות קרבתן הפיזית אחת לשנייה, מופרדות בגלל הכיבוש הישראלי והתפשטות ההתנחלויות הישראליות). עם הופעת המקרים הראשונים בבית לחם, העיר הופרדה משאר הערים הפלסטיניות. זה היה הצעד הראשון שננקט כדי למנוע את התפשטות הווירוס למחוזות האחרים.

בתוך בית לחם ננקטה סדרה של צעדים, שהביעו רצינות ואחריות. בתי המלון, שם התגלו מקרי ההידבקות, הפכו למרכזי בידוד, וכך הנגיף לא עבר לבתי החולים. גם הרופאים שטיפלו בנדבקים בנגיף שהו  בבידוד בעצמם, והדבר תרם להגבלת ההתפשטות. כוחות הבטחון הפלסטינים סייעו בהגנה על אזורי הבידוד, מנעו מאנשים להתקרב אליהם וסגרו את הרחובות הסובבים לתנועת מכוניות והולכי רגל. צעד נוסף היה לבודד יישובים, שבהם הופיעו מקרי הידבקות בקורונה, משאר מחוז בית לחם. כך הצטמצם אזור התפשטות הנגיף בתוך המחוז עצמו.

בהתחלה, הבדיקות היו נשלחות לישראל, מה שהאריך את הזמן מהרגע שבו לוקחים את הדגימות ועד שמקבלים תוצאות. עכשיו זמן ההמתנה יותר קצר אחרי שנפתחו מעבדות בבית לחם שסופקו להן ערכות בדיקה וצוותים טכניים.

כצעד מניעתי, הרשות לא היססה לסגור את כל אזורי ההתאספות. מרגע הופעת הנגיף, נסגרו בתי הספר והאוניברסיטאות בכל הערים הפלסטיניות. בבית לחם נסגרו גם המוסדות הפרטיים והציבוריים, הבנקים וכל מקום בו יכולים אנשים להתקהל. צעד זה סייע רבות בצמצום מעגל ההידבקות. הרשות נקטה  צעד מרחיק לכת והורתה לסגור מסגדים וכנסיות לא רק בבית לחם, אלא בכל הערים הפלסטיניות.

צעד אחר לא פחות חשוב בהתמודדות עם המגיפה הוא המודעות הציבורית למצב. הקהילה בבית לחם גילתה מחויבות וללא כפייה הגבילה את התנועה עד כמה שאפשר. בלי צורך להכריז על סגר ובלי הוראות מלמעלה, נסגרו כל החנויות, ורק בתי מרקחת, מאפיות וחנויות מזון נשארו פתוחות.  אנשים לא נהרו לקניות, לא חסרים מצרכים, ובמחירים שלפני המגיפה. הצעדים האלה הגבירו את הביטחון העצמי ואת הביטחון הכללי, ונוצרה הרמוניה בין הנהלים שהכריזה עליהם הממשלה ובין הצעדים שנקטה החברה.

נקודה מעניינת ומרגשת היא שהרוח ההתנדבותית חזרה לחברה הפלסטינית. צעירות וצעירים פלסטינים מתרחקים ממקומות מועדים להתקהלות ברחובות ובמחנות הפליטים ועוזרים בחלוקת מזון שנתרם למחוז בית לחם ממחוזות חברון, שכם וג'נין וערים פלסטיניות אחרות.

האלמנטים של רוח הסולידריות החברתית, עבודה התנדבותית, מחויבות מרצון, גילוי אחריות סייעו באופן משמעותי להגביל את התפרצות הנגיף. מספר ההידבקויות בפלסטין נמוך יחסית (8 מקרים למיליון נפש, לעומת ממוצע עולמי של 24.1 מקרים למיליון ו-37.4 בישראל נכון ל-17.3.20) הוא מהנמוכים  בעולם. העם הפלסטיני רואה את המצב כקרב לאומי, שבו הוא חייב לנצח. ברשתות החברתיות רבים מדברים במושגים האלה,  וישנם כאלה שמשווים בין הקורונה לכיבוש ורואים בשניהם אויבים שחייבים לנצח.

הפלסטינים מאוחדים נגד הקורונה כמו שהיו מאוחדים באינתיפאדה הראשונה ב-1987, הם חמושים באותה הנחישות ומחויבים לכל מה שיעזור להם לנצח. אולי העם הפלסטיני מסוגל לבצע נסים רק בעתות מצוקה.

אין  ספק שישנם אנשים בודדים, שאינם נשמעים לכללי הזהירות, אינם לוקחים אחריות ואינם מעריכים לנכון את רמת הסכנה של המצב. ישנם גם כאלה שרואים במצב כהזדמנות לרווח מורלי או אפילו כלכלי. אבל מדובר באנשים בודדים, וברוב המקרים הם מוצאים את עצמם מנודים משאר החברה הפלסטינית.

מדובר כאן בתמונה כללית ביותר, שבתוכה ישנם אלפי סיפורים אישיים וקולקטיביים. הקרב עוד לא תם, כך אומרים הפלסטינים, אך רק כך ניתן לנצח את המגיפה. ההבדל בין המגיפה לאינתיפאדה הראשונה הוא שבאינתיפאדה הראשונה, פלסטינים היו מוכנים להיהרג מאש הכיבוש מבלי להניד עפעף. עתה הפלסטינים מעריכים את חייהם ושמים אותם בעדיפות ראשונה. האם מדובר כאן בסתירה או  שאותה סיבה עומדת מאחורי שתי הבחירות? אולי הסיבה בגללה פעם היו הפלסטינים מוכנים למות, והסיבה שעכשיו הם שומרים על חייהם היא אותה סיבה – היותם חלק מעם שמתעקש לשמור על ייחודו. לפלסטינים ישנה תחושה שהולכת ומתעצמת בעתות מצוקה והיא שכל עוד לא נרים ידיים לתבוסה, זה נחשב לניצחון.

עאוני אלמשני הוא פרשן ופעיל פוליטי פלסטיני, תושב בית לחם. תרגמה מערבית: דימה דראושה