newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התשובה לפחד: פטיש שניצלים להגנה עצמית

בהיעדר שלום או תקווה, וכדי להרגיע הורים ניצולי שואה, נותרה לי רק דרך אחת להתגונן מפני האלימות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: אסתי ג. חיים

ובתוך עיסת האלימות, השנאה, הפחד והתסכול, הצלחתי להצחיק עד דמעות את ידידתי, מרינה, הקופאית בסופר הקרוב לביתי.

עם בשורות הזוועות האחרונות באחד מימי השבוע טרם צאתי מהבית לאזורי ספר מסוכנים ברחובות העיר ובאוטובוסים, התקשרו אבי ואמי להזהיר אותי פן לא אזהר ואצא לשיטוטי חסרי האחריות, ובתמימותי אאמין באדם, וברוחו – רוח עז.

אמי ציוותה עלי ליטול עמי דבר מה להגנה עצמית. כבת להורים ניצולי שואה (אשכנזים, אך לחלוטין לא אליטה – אבל זה סיפור אחר) איני יכולה להרשות לעצמי להיות ברווז או כבשה, ואת מבטחי בראש הממשלה וחבר מרעיו הרי לא אשים.

עם זאת, כמי שכל רמז לאלימות גורם לה חולשת גוף ונפש, ולו בסרט טלוויזיה סוג ה' שעיני צפתה בפסיק ממנו באקראי, ברור כי אין בידי נשק חם. בשל אותה חולשה, לא יכולתי ליטול את סכין הלחם, שהרי היא בעלת פוטנציאל לשימוש אלים העלול, חלילה, לפגוע במישהו.

על מנת להרגיע את הורי הפוסט-טראומטיים ממילא, ואולי גם את עצמי, התחלתי בחיפושים אחר כלי להגנה עצמית.

לאחר התלבטות בין מערוך ישן לבין פטיש שניצלים שיצא זה מכבר משימוש, תחבתי לתיקי את פטיש העץ. הוא היה קטן וניתן בקלות לנשיאה בתיק. לאורך היום, בדרכים, ברכב הציבורי וברגל, עלו בדמיוני מצבי תקיפה והתגוננות, וכיצד בדיוק יסייע לי פטיש העץ לשיטוח שניצלים. למותר לציין כי התוצאה הייתה כאב בטן וחולשת רגליים, ובעיקר אי אמון ואי השלמה עם המצב החדש, עם השנאה, עם התסכול ועם העיוורון. התחושה הנוראה כי לא נעשה כל מאמץ להרגיע, להתקדם לקראת הפתרון היחיד, לפני הקטסטרופה. כל אפשרות של דיבור נזנחה מזמן. ובאין כל ניסיון אפילו, למשא ומתן, לפתרון משותף למען כל בני האדם החיים כאן, הזכאים לחיים נורמאליים, נותר רק האבסורד של אלימות נוראה.

בעודי צועדת ברחוב ומדמיינת מה עלול לקרות, אני מבינה כי הדבר הנורא מכל בשבילי יהיה לגרום לי להשתמש באמצעי ההגנה הטיפשי שלי, לגרום לי לפגוע באדם אחר. אני משתדלת לסלק מראשי את התמונות המפחידות ואת תחושת הסכנה. סתם יום של חול, אדם צועד לסידוריו. אדם שוחר שלום. אדם שוחר נורמאליות. זה פשוט, לא?

לקראת סוף מסעי, בקופת הסופר, התפתחה שיחה ערה אודות התגוננות אזרחית. אחת הנשים בתור טענה בתוקף כי יש "לנטרל" כל מי שנראה מאיים באמצעות בעיטה באשכיו, ולהימלט. אחרת הניחה על דלפק הקופה את העגבניות והסלרי ומלמלה פסוקי תהילים… מרינה עשתה את עבודתה בשתיקה. השעה הייתה שבע בערב, והיא הייתה עייפה מכדי לחשוב על הסכנות האורבות לה בדרכה הארוכה הביתה. נו, קבעה-שאלה, יהיה רע, מה? אין מי שיוציא אותנו, את כולנו, יהודים וערבים, מכל הבלגן הנוראי הזה. אין מי שיעזור לנו.

ואני שלפתי את כלי הנשק הסודי שלי. כולנו פרצנו בצחוק. לא מפני שהפחד מפני אלימות מצחיק. אלא האבסורד. או כפי שנהגה סבתי לומר – אם לא נצחק, נבכה.

באין חזון, באין רצון, באין שלום, באין הגיון, באין פתרון, באין תקווה, לא נותר אלא להישען על פטיש שניצלים רצוץ.

אסתי ג' חיים היא סופרת, ילידת חיפה, זוכת פרס ברנר לספרות על ספרה החמישי, הרומן "אנשי פינות", ופרס היצירה ע"ש לוי אשכול לשנת 2003. סיפוריה פורסמו בתרגומים לשפות שונות. מלמדת באוני' באר-שבע, סמינר הקיבוצים ובבית אריאלה.

> להסתובב בתל אביב עם תינוקת יהודיה-פלסטינית בבטן בימי דקירות

פטיש שניצלים (אילוסטרציה: Clément Bucco-Lechat CC BY-SA 3.0)

פטיש שניצלים (אילוסטרציה: Clément Bucco-Lechat CC BY-SA 3.0)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משבר האקלים, אילוסטרציה (צילום: pikist)

משבר האקלים, אילוסטרציה (צילום: pikist)

אין תשובה אחת למשבר האקלים. זה לא אומר שהכל אבוד

תשומת הלב הציבורית כמעט לא מופנית כיום למשבר שמעמיד את העתיד של כולנו בסימן שאלה, אך אנחנו נכנסים לתקופה קריטית לשינוי המגמה, ואסור להרפות מהנושא. על אף הביקורת, גם משמאל, על ה"גרין ניו דיל", נראה שהתפיסה הזאת יכולה בהחלט לקדם אותנו לפתרונות ממשיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf