לא מדינה אחת ולא שתיים. קונפדרציה ישראלית-פלסטינית

קץ עידן טראמפ יכול להחזיר את הצבע לפניהם של שוחרי השלום, אך כדי לפרוץ את המבוי הסתום שאליו נקלע המרחב הישראלי-פלסטיני אנו נדרשים ללכת בנתיב חדש. המוצא עשוי להיות כינונה של קונפדרציה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

נתחיל בנקודה מרכזית: נראה שהדילמה הידועה – מדינה אחת או שתיים – כבר אינה קיימת בישראל/פלסטין. השאלה האמיתית העומדת על הפרק היא אפרטהייד או קונפדרציה. הבחירה לטעמי ברורה, מטעמים מוסריים ופוליטיים גם יחד.

קץ עידן הנשיא דונלד טראמפ אכן יכול להחזיר את הצבע לפניהם של שוחרי השלום, אך תחילה יש להבין את נתוני היסוד של המבוי הסתום שאליו נקלע המרחב הפלסטיני/ישראלי. ראשית, לא ניתן לחלק את המרחב שבו מעורבבים שני העמים במולדתם לשתי מדינות ריבוניות מופרדות. שנית, לא ניתן לאחד את שתי הישויות למדינה אחת.

המוצא, כפי שארחיב בהמשך, הוא כינונה של קונפדרציה ישראלית-פלסטינית – סוג של "אוטופיה פרגמטית", שהגיע זמנה לעלות כאופציה מרכזית לפתרון הסכסוך. בעידן הנשיא הנבחר, ג'ו ביידן, היא יכולה להפיח רוח חיים במפרשיהם המדולדלים של רודפי השלום בשני העמים.

ישראלים ופלסטינים בירושלים, באוגוסט 2013 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ישראלים ופלסטינים בירושלים, באוגוסט 2013 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אין צורך להרחיב על הכישלון המהדהד של מתווה ה"הפרדה"  כבסיס לשלום, שהוביל בשיאו  הגרוטסקי ל"עסקת המאה", התפוררות התנועה הלאומית הפלסטינית וקריסת השמאל הישראלי.

התוכנית גם חשפה את כוונות האפרטהייד של הימין היהודי הקולוניאלי ללא כחל ושרק. התסכול מפתרון ההפרדה הוביל לאחרונה רבים וטובים לאמץ את פתרון המדינה האחת, בה יתגוררו שני העמים בדו-קיום שוויוני ודמוקרטי.

חזון המדינה האחת הוא אכן דמוקרטי ומפתה. ייתכן גם שבעתיד גם יתאים לארצנו המסוכסכת. בעקבות אדוארד סעיד, סחף החזון את רוב האקדמאים הפלסטינית בשנים האחרונות, וגם מספר קטן של יהודים בולטים, כגון מירון בנבנישתי וגדעון לוי.

לאחרונה טילטל הפובליציסט הידוע פיטר ביינרט את קהילות היהודים בתפוצות, בהמליצו לוותר על חזון המדינה היהודית ולבנות מרחב שוויוני ליהודים ופלסטינים.

עם זאת, המעבר החד ממתווה שתי המדינות הקלאסי לחזון המדינה המשותפת, למרות כוונותיהם הטובות של מנסחיו, סובל מסדרה של כשלים הגותיים ופוליטיים, המונעים ממנו להתנסח כאג'נדה פוליטית או כתנועה עממית רחבה. אמנה כאן שלושה מהכשלים האלה.

ראשית, הוא נמצא במתח עם עקרונות המשפט הבינלאומי, המעניק לפלסטינים, כמו לישראלים, זכות הגדרה עצמית לאומית בגבולות 67'. לא קם עדיין לאום בתקופה המודרנית  שוויתר על זכות בינלאומית מוכרת להגדרה עצמית, ואין לצפות מהפלסטינים שיוותרו על החזקה שבזכויות האדם.

בנוסף, לישראל יש קייס היסטורי להגן על היותה ישות ריבונית מוכרת בגבולות 67'. זאת ועוד, לא התקיים בעידן המודרני שום איחוד בין שני עמים שונים למדינה אחת. יוצאי הדופן כמו גרמניה ווייטנאם איחדו חלקים של אותו עם. כלומר, שדה המשפט הבינלאומי חסום.

שנית, הציבור מתנגד. רוב עצום בקרב הישראלים ורוב צנוע יותר אך קבוע בקרב הפלסטינים משני צדי הקו הירוק מתנגד למתווה. אמנם דעת קהל יכולה להשתנות, אך הלאומיות הציונית בישראל חזקה ומוצקה, והיא לא תקבל שינוי עמוק באופייה של המדינה הנחשבת עניין קיומי.

צריך להצטייד באופטימיות מופלגת כדי לקוות שאותה מדינה אתנוקרטית, שכיום אפילו לא מאפשרת איחוד משפחות בין בני זוג מהגדה ומישראל, תאפשר הענקת אזרחות למיליוני פלסטינים. זהו חלום באספמיה. כלומר, גם השדה הפוליטי חסום.

donate

שלישית, פתרון המדינה האחת יוצר גיאוגרפיה מדומיינת הזהה לזאת של מתנגדיו החריפים ביותר של הפיוס – המתנחלים ותנועות החמאס והג'יהאד. זהו כמובן המצב בפוליטיקה היהודית בעשורים האחרונים, לאחר שמחקה את הקו הירוק וקיבעה שלטון יהודי בין הירדן לים בשם השאיפות הקולוניאליות של המתנחלים ותומכיהם.

רבים טוענים "אנחנו הרי כבר במציאות של מדינה אחת", אך תפיסה זאת מוטעית – קיים משטר אחד, אך לא מדינה, המבוססת על חוק אחיד ואזרחות שוויונית. קיים כיום משטר אפרטהייד דה-פקטו עם מובלעות-חסות  פלסטיניות.

השלמה עם הגיאוגרפיה של מדינה אחת ומחיקת הקו הירוק גם מהצד הפלסטיני עלולות אם כך לקבע את משטר העליונות היהודית בין הירדן לים לשנים ארוכות. כלומר, גם השדה הגיאוגרפי-פוליטי מסוכן.

מול מכשולים עמוקים אלה, קיימת סכנה שהמעגלים הרחבים של תומכי המדינה האחת מוציאים עצמם משיח הפיוס הפוליטי, ובכך מסייעים ללא משים לשימור הסטטוס קוו הדינאמי. בתהליך "שקט" זה ישראל מקבעת ומעמיקה את משטר "נפרד ולא שווה" בין הירדן לים, שמתבטא, למשל, בחקיקת חוק הלאום והפיכת ההתיישבות היהודית לערך עליון בחוק יסוד.

מול מגמה זו, לשוחרי השלום והצדק אין פריווילגיה לאמץ מתווה מופשט שאינו שזור במסגרות הפוליטיות בעולם האמיתי. כפי שלימד אותנו אנטוניו גראמשי, תפקידם של הוגים, פעילים ומנהיגים המבקשים לפרק את המבנה ההגמוני הוא לגבש קואליציות ("בלוקים היסטוריים") המסוגלים לשנות את המציאות המרה תוך מאבק בעולם החומרי, ולא בהפצת רעיונות מופשטים להם אין שדה פוליטי.

מתווה שכזה מוביל את שוחרי השלום בשני העמים לנתיב הקונפדרציה, כפי שפיתחה התנועה היהודית-פלסטינית ארץ לכולם.

על הפרק מתווה פוליטי ומשפטי מורכב יחסית, הנראה במבט ראשון כאופק רחוק ודמיוני. עם זאת, בניגוד לחזון המדינה האחת, הוא נשאר בתחומי הדין הבינלאומי, ותואם דפוסים רבים של המציאות הפוליטית הלאומית, התרבותית והמרחבית של הארץ.

המתווה מושתת על קיומן של שתי מדינות ריבוניות בגבולות 67' המוכרים בחוק ובקונצנזוס הבינלאומי. זאת בניגוד לפתרון ה"שכן: של פדרציה שבה יש מדינת על אחת מבוזרת.

בקונפדרציה המדינות אינן שואפות להפריד את הטריטוריות והאוכלוסיות אלא להיפך, לערוך אינטגרציה הדרגתית של המרחב דרך תנועת עובדים, כלכלה, תיירות וכו'. במקום לחסום, לעקור, להפקיע ולסלק, כנדרש ממודל ההפרדה, המתווה משרטט תוכנית לנהל את המרחב הקיים באופן משולב, תוך כיבוד הזכויות האישיות והקולקטיביות והתייחסות אל שורשי הסכסוך.

המדינה הפלסטינית תקלוט את הפליטים הפלסטינים המעוניינים לשוב ותחיל את החוק הפלסטיני על כל תושביה, כולל היהודים שישאפו לחיות בה. לאורך זמן ובהדרגה, הגבול בין המדינות ייפתח, ויאפשר לפלסטינים ויהודים עבודה, קניות, נסיעות ומגורים בכול רחבי הארץ, בדומה לנעשה באיחוד האירופי, ואולי באופן יותר מתאים למצבנו – בדומה לבוסניה (שם קיימת כעין קונפדרציה בין הסרבים והקרואטים-בושניאקים).

תחת המתווה ישראלים ופלסטינים יישארו אזרחי מדינת האם גם אם יחיו מעבר לגבול; כך לא ישפיעו על הפוליטיקה הריבונית של שתי המדינות, וכך יסירו את החרדה המשתקת מ"הצפה" דמוגרפית.

ירושלים רבתי תהווה מחוז אוטונומי מאוחד ומשותף, שבו ישכנו בירות שתי המדינות. הקמת המדינה הפלסטינית תלווה בכינון מוסדות-על משותפים בנושאי ביטחון, סביבה, כלכלה, הגירה, וזכויות אדם.

ההתנחלויות, ששטחן הבנוי מכסה פחות מ-2% מהגדה, יהפכו ליישובים יהודיים בפלסטין, תחת חוקי הריבון הפלסטיני ותוך מציאת הסדרים להחזרת הקרקעות שנגזלו מבעליהן. את המתווה הפוליטי והמשפטי ילווה תהליך פיוס חינוכי ותרבותי בין העמים החולקים את המולדת המשותפת בהיסטוריה, בדמיון ובמציאות כבר דורות רבים.

הברירה אם כך היא פוליטית ומוסרית. ניתן להמתין להבשלת התנאים למדינה אחת, אך אלה לא יגיעו מן הסתם בעתיד הנראה לעין, ויגרמו לעוד שנים ארוכות של הפרדה, אפליה, סבל ואלימות.  בתנאים הקיימים, מתווה הקונפדרציה מציע אוטופיה פרגמטית ובת ביצוע, שכעת הגיעה זמנה.

פרופ' אורן יפתחאל מלמד גיאוגרפיה פוליטית ולימודים עירוניים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. דבריו אינם בהכרח מייצגים את עמדת המוסד

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בכיכר הבימה בתל אביב, ב-22 בספטמבר 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בכיכר הבימה בתל אביב, ב-22 בספטמבר 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

השוטר שהטיף מוסר לוופא הוא התגלמות האדון הקולוניאליסטי

"אל תלמדי אותי את העבודה שלי", אמר השוטר לאישה שסובלת מאלימות כמה ימים לפני שנרצחה, והדגים את התנהלות המשטר שמפקיר את הנשים הפלסטיניות בפרט ואת החברה הפלסטינית בכללה. אך למרות הייאוש, אנו נמשיך לחיות וללמד את כולם אילו חיים מגיעים לנו באמת

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf