תוצאות ההסתה: צעירות עטויות חיג'אב סופגות הטרדות ועלבונות

"החברה הישראלית מענישה אותנו על מה שהיא חושבת, לא רק על מה שאנחנו חושבים". פלסטינית עטויית חיג'אב בירושלים, 2013. למצולמת אין קשר לכתבה (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

לא קל להיות ערבי בישראל בימים אלה. אזרחים רבים רואים בך אויב, ויש תחושה שהסתה נגדך הפכה לגיטימית ונוחה. על אחת כמה וכמה כשהזהות שלך ברורה, כלומר שניתן להסיק מהמראה שלך שאתה ערבי. למשל, אם את צעירה ערבייה שעוטה חיג'אב.

"היום החברה הישראלית מענישה אותנו על מה שהיא חושבת, לא רק על מה שאנחנו חושבים", אומרת פידאא שחאדה, פעילה מלוד ולשעבר חברת מועצת העיר. לפני כמה ימים היא כתבה על אירוע שקרה לה כשהיתה במכוניתה עם אמה ושכנה, שתיהן חובשות חיג'אב. מכונית התקרבה אליהן, והנהגת לחצה על הבלמים וניסתה לחסום בפניהן את הכביש.

>> "מאז המשטר הצבאי, הערבים בישראל לא פחדו כל כך"

>> רדיפת האזרחים הערבים: "כ-100 סטודנטים בהליכים משמעתיים"

אחרי ששיתפתי את סיפורה של שחאדה, הגיבו צעירות ערביות נוספות וסיפרו שקרו להם דברים דומים. אחת סיפרה, למשל, שלאחר שחזרה ממשמרת ערב בעבודתה, עבר לידה כלי רכב שבו נהג בחור צעיר, שהתחיל להציק לה ולחסום בפניה את הדרך.

שחאדה מבהירה כי זה לא היה האירוע היחיד. "נכנסתי עם אמא שלי לחנות למוצרי חשמל בחולון, וכשבעל החנות ראה את אמי עם החיג'אב שלה, הוא התחיל לצעוק: 'אנחנו לא מוכרים לעזה'. נאלצנו לעזוב. בלוד נכנסנו עם האחיין שלי בן ה-4 לחנות, והמוכר אמר שהוא לא מוכר לערבים. ביקשתי ממנו להסביר את זה לילד בן ארבע שבא לקנות שוקולד. לא היה לו מה לומר".

סיפורה של מורה ערבייה עוטה חיג'אב שמלמדת בבית ספר יהודי באזור המרכז, ומעדיפה לדבר בעילום שם, משקף היטב את המצב. לדבריה, "בשבועות הראשונים של המלחמה לימדנו דרך שיחות וידיאו, ולא הרגשתי שינוי, אולי פעם אחת, שהופיעו לידי מילים בערבית, אחד התלמידים מחה ועניתי לו. בשבוע שעבר חזרנו ללימודים בבית הספר, והיו לי חששות גדולים. שיתפתי את ההנהלה בחששות, אבל הם אמרו שאני חלק ממשפחת בית הספר, ושהיחסים בתוך בית הספר לא ישתנו. למעשה, בית הספר תומך בנו מאוד. אבל התחושה מוזרה.

"מורים מדברים כל הזמן על המלחמה ועל תמיכה בצבא, ואני לא יכולה לומר את דעתי. כשאמרתי שאני נגד מלחמה, אחת המורות שאלה, 'האם את מתכוונת שניתן לחמאס לנצח אותנו?' אז החלטתי לא לדבר ולהתרחק כשמתחיל דיון, אף שזה ממש לא אני. עבדתי שנים רבות בבתי ספר ערביים, ובשנים האחרונות אני עובדת בבתי ספר יהודיים, ותמיד נהגתי להביע את דעתי ואת עמדתי. עכשיו אנחנו חיים במציאות אחרת, וזה מעייף ומפחיד מאוד.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"שמעתי על בתי ספר אחרים שבהם הורים פנו להנהלה בדרישה שלא לאפשר למורים ערבים להמשיך לעבוד. זה עדיין לא קרה בבית הספר שלי, אבל ברור שדברים השתנו, ושתחושת הפחד הדדית. אחת המורות אמרה שעכשיו היא מפחדת מהערבים בישראל ולא תלך עוד לפארקים שבהם הם נמצאים. אני מאמינה שאחרי תום המלחמה הדברים לא יחזור להיות כפי שהיו, שמשהו השתנה, ולדעתי לא מהצד שלנו. אנחנו רגילים שישראל פוגעת בפלסטינים ובערבים כמונו. הרחוב הישראלי ספג מכה קשה ב-7 באוקטובר, והתגובה לפעמים כוללת אותנו, לצערי, גם אם הם טוענים אחרת".

ברמה האישית, מספרת המורה, "אני נועלת את הרכב מבפנים, סוגרת חלונות. אני מרגישה את המבטים של אנשים ברחוב, והם אומרים הרבה. הייתי רגילה ללכת כל בוקר לקנות קפה בבית קפה, הייתי הולכת לים או לפארק כמעט כל יום. אני לא עושה את זה יותר, הפסקתי ללכת לכל מקום מלבד העבודה. להיות צעירה בחיג'אב אומר שהזהות שלי ברורה".

עם זאת, לדבריה, "אני מאמינה שבנוכחותי ובהמשך עבודתי יש מסר חשוב. אני מורה ערבייה שנוכחת בין היהודים, ומסוגלת להראות את אנושיותי ולהמשיך ללמד ביושר ובמקצועיות. גם כשאני שומעת אמירות כמו 'למחוק את עזה', אני אומרת שהם לא מבינים מה הם אומרים ושזה ישתנה, והרגשות שלי אף פעם לא מושפעים מההצהרות האלה, אף שממש כואב לשמוע את דברים כאלה".