שאלת פלסטין חושפת את הקרע בין ההנהגה לחברי המפלגה בלייבור

יש פירות שהם גם מתוקים וגם חמוצים. הדיון וההחלטות בנושא פלסטין בכינוס השנתי של מפלגת הלייבור הבריטית בסוף ספטמבר משאירים בדיוק את אותו טעם חמוץ-מתוק מטריד בפה.

ההצעה בנושא פלסטין שעברה בכינוס היתה מרשימה ביחס לסטנדרטים של כל מדיניות קודמת של מפלגת הלייבור. היא לא נקטה בעמדה מפורשת בסוגיית פתרון המדינה האחת או שתי המדינות, אבל חוץ מזה היתה מאוד בלתי מתפשרת. היא גינתה את האלימות הממסדית במסגד אל אקצא, את הפינויים בשייח' ג'ראח, ואת ההתקפה הקטלנית על עזה במאי. והיא הדגישה את הפרסומים של בצלם ושל HRW, שלפיהם ישראל מבצעת את פשע האפרטהייד.

הדבר המרשים ביותר היה הפעולות שנכללו בהחלטה: קריאה לאיסור על סחר בנשק שנעשה בו שימוש להפרת זכויות האדם של הפלסטינים, וכן איסור על כל הסחר עם התנחלויות לא חוקיות. ואכן, יש טעם להטיל סנקציות על פעולות לא חוקיות של ישראל, בייחוד כאלה שקשורות לבנייה בהתנחלויות, לכיבוש הגדה המערבית, למצור על עזה, לחומת ההפרדה ולמניעת זכות השיבה מפליטים פלסטינים. ההצעה עברה ברוב גדול לפי מראה הידיים המורמות באולם. הקולות לא נספרו.

לתומכי זכויות הפלסטינים זו היתה התקדמות חריגה לעומת עמדות קודמות שבהן החזיקו מפלגות המיינסטרים בבריטניה. מעניין לציין שב-2018, בזמן הדיון הראשון אי פעם בכינוס הלייבור בסוגיית פלסטין, עברה החלטה פרו-פלסטינית ברוב גדול שכלל הנפת דגלי פלסטין ברחבי מרכז הכנסים הגדול, אבל הפעולות שהוצעו היו מוגבלות להקפאת מכירת נשק בריטי לישראל וסיום המצור על עזה.

פרט לכך, ההצעה כללה בקשה לפתיחה בחקירה בינלאומית בלתי תלויה לגבי השימוש של ישראל בכוח נגד מפגינים פלסטינים (ללא גינוי מפורש), והגדלת הסיוע הבריטי לפליטים פלסטינים דרך אונר"א. הביקורת הקשה הרבה יותר על ישראל בהחלטה של 2021, והתמיכה בצעדים חריפים יותר נגדה, הם חסרי תקדים.

בסיס התמיכה: החברים ואיגודי העובדים

איך זה קרה? ניכר כי היה שינוי משמעותי בעמדות בנושא ישראל/פלסטין במפלגת הלייבור, ויש ראיות לכך שמדובר בשינוי רחב יותר, אם כי חריף פחות, גם בעמדות של הציבור הרחב. נראה כי השילוב בין התקפות על פלסטינים מצד הצבא הישראלי וגם מצד כנופיות רחוב בישראל גרם לתזוזה. אבל פועלות כאן גם מגמות ארוכות טווח.

לא מפתיע שבקרב החברים מהשורה בכינוס הלייבור, לא רק השמאל אלא גם אנשי המרכז במפלגה הם ביקורתיים מאוד כלפי ישראל ונכונים יותר לראות את הצורך במדיניות רדיקלית יותר. מהצד הימני של המפלגה, העמדה הדומיננטית היא לראות את פלסטין כסוגיה שמאלית קורביניסטית מסוכנת. אך אף שהימין מחזיק בהנהגת המפלגה ואוחז חזק בבירוקרטיה שלה, בשאלה הזאת הם נמצאים במיעוט בקרב חברי המפלגה.

חברי המפלגה הם רק 50% מכוח ההצבעה בכינוס, והשאר נמצא בידיים של איגודי עובדים שקשורים עם המפלגה. ושם היה שינוי הדרגתי אך עמוק בעמדה כלפי סוגיית ישראל/פלסטין. לרוב המכריע של האיגודים הגדולים יש מדיניות ביקורתית מאוד כלפי ישראל, שעברה בהתלהבות בהצבעות בכינוסים השנתיים שלהם.

זה לא קרה יום בהיר אחד. מדובר בתהליך שנמשך כבר עשורים, שבמסגרתו תומכי זכויות הפלסטינים, ובמיוחד קמפיין הסולידריות עם פלסטין, מקיימים תקשורת גם עם פעילי שטח וגם עם הנהגות האיגודים. כמעט כל האיגודים הגדולים תומכים – וקיים ארגון מבוסס איגודים בשם לייבור ופלסטין, שיש לו נוכחות גדולה בכינוסים של הלייבור.

השילוב הזה של תמיכת הרוב גם בקרב החברים הפרטיים וגם בקרב איגודי העובדים היה מה שהוביל לתוצאות כל כך מכריעות בהצבעה, שלא נדרשה הצבעה בפתקים. כתוצאה מכך אנחנו לא יודעים כמה גדול היה הרוב, אבל יש הערכות שמדובר בשיעור של 80% תומכים מול 20% מתנגדים.

ועכשיו למרור

מיד אחרי התמיכה הגורפת במדיניות החריפה נגד הדיכוי הישראלי של הפלסטינים שמונע מהם את הזכות לשלטון עצמי, שרת החוץ בממשלת הצללים, ליסה ננדי, פירסמה הצהרה, שלפיה "אנחנו לא יכולים לתמוך בהצעה הזאת… היא לא מתייחסת לסוגיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני… אנחנו נשארים מחויבים לעמדה שלנו… שחייב להיות פתרון דיפלומטי מוסכם לסכסוך הישראלי-פלסטיני בהתבסס על פתרון שתי המדינות". במילים אחרות – עסקים כרגיל.

מי שאינו בקיא עלול לחשוב שהחלטות בכינוס אמורות לקבוע את המדיניות. מדובר בגוף ריבוני, שבתיאוריה לפחות, ההנהגה מחויבת ליישם את החלטותיו. אבל זו דרך החשיבה הישנה.

עוד לפני ההצבעה, האתר "ג'ואיש ניוז" דיווח ש"מקורות מקושרים בלייבור" אומרים כי "גם לקיר (סטרמר, היו"ר) וגם לליסה (ננדי) אין סבלנות להצעות האלה בנושא ישראל ופלסטין. הם טוענים בתוקף שהן אינן מייצגות את עמדת המפלגה, וככאלה הן אינן מתקבלות על הדעת… גם קיר וגם ליסה ערוכים לפרסם גינוי של ההצעה כפי שהיא, וגם של מי שעומדים מאחוריה".

ההנהגה ניסתה לבצע תמרונים לפני הכינוס כדי לצמצם את המבוכה. נעשו ניסיונות לא מוצלחים למנוע מההצעה להגיע כלל להצבעה. ההצעה הועלתה על ידי אגף הנוער של המפלגה, צעירי הלייבור, שעדיין מנוהל על ידי תומכיו של ג'רמי קורבין, היו"ר הקודם. צעירי הלייבור נענשו בכך שנמנע מהם לקיים כינוס משלהם, ואז סירבו לאפשר להם לערוך אירוע של יום אחד לצד הכינוס המרכזי של המפלגה.

בסופו של דבר, ממש לקראת הכינוס הודיע להם נציג המפלגה שלא יאפשרו להם להביא דובר מטעם קמפיין הסולידריות עם פלסטין בפגישה שלהם שתתקיים בשולי הכינוס. הסיבה: התמיכה של קמפיין הסולידריות ב-BDS "עלולה להפר את הגדרת האנטישמיות של IHRA".

ההודעה הזאת היתה טעות חמורה בשיקול הדעת לגבי האווירה בכינוס – ששיעור גדול ממשתתפיו מביע תמיכה גלויה בקמפיין הסולידריות עם פלסטין ועונד סרטים של הקמפיין במקום את הסרטים הרשמיים של הלייבור. האיסור הזה התבטל.

אז מה בעצם קורה?

פלסטין היא כיום, ללא ספק, הסוגייה הבינלאומית הליברלית (והרדיקלית) הגדולה של התקופה. כמו דרום אפריקה ו-וייטנאם לפניה, היחס של ישראל לפלסטינים והזלזול שלה בחוק הבינלאומי מציבים אותה מחוץ לנורמות ההתנהגות הראויות עבור רוב האנשים המודעים פוליטית בעולם. אז מדוע הנהגת הלייבור יוצאת נגד חברי המפלגה בסוגיה הרגישה הזאת?

קיר סטרמר תועד כשאמר שהוא "ציוני ללא הסתייגות" (אף שלא דיבר כך עד שנבחר לעמוד בראש המפלגה ב-2020; לפני כן הוא הציג את עצמו באופן מפורש כמועמד של אחדות). קשה לראות את ההתלהבות הפתאומית הזאת מהציונות כעמדה אידיאולוגית או עקרונית של סטרמר, מכיוון שבפועל הוא משתמש בה כדי לנקות את המפלגה מחברים לא נוחים מהשמאל. תקופתו של ג'רמי קורבין בראשות המפלגה השלישה את גודלה – התווספו אליה כ-400 אלף חברים, שרובם נוטים שמאלה. נראה כי המשימה של סטרמר כיום היא לשכנע אותם לעזוב.

מספרים גדולים אכן עשו זאת, מכיוון שסטרמר פשוט חזר בו מהבטחותיו בקמפיין לשמר את רוב סעיפי המדיניות הפרוגרסיבית שפותחו תחת קורבין. רבים מאלה שנשארו הושעו, למשל בגלל שהעזו לאפשר להצעות שמותחות ביקורת על היבטים במדיניות של ההנהגה החדשה בפגישות במחוזות ההצבעה שלהם (כולל הסילוק למעשה של קורבין עצמו מהמפלגה). כמה אלפים סולקו מהמפלגה בגלל שייכותם לקבוצות שמאל שנוטות לסוציאליזם ולא לסוציאל דמוקרטיה. רבים אחרים יצאו בעצמם בגועל – כ-150 אלף לפי הספירה האחרונה.

ה"צידוק" לרוב ההשעיות והסילוקים הפרטיים, כמו גם לקביעות על מה ניתן ועל מה אסור לדבר בפגישות של סניפי המפלגה, הוא אנטישמיות. או נכון יותר, טענות לאנטישמיות. בין השאר, נעשה שימוש בדייג של פוסטים ברשתות החברתיות שנים אחורה כדי למצוא הערות על ישראל, על ציונות או על BDS, או על כוח שלא נדרש לדין וחשבון (מה שנחשב כרמז לקונספירציה), שבהתאם להגדרת האנטישמיות של IHRA – שספגה ביקורת קטלנית – ניתן לטעון שיש בהן רמיזות לדעה קדומה נגד יהודים. אך, הציונות של סטרמר קשורה ישירות למדיניות הטיהור הפוליטית שלו – מכיוון שרוב התומכים הנלהבים של פלסטין ממוקמים בשמאל.

האסטרטגיה הפוליטית הברוטלית הזאת של בנייה מחדש של המפלגה – שעד לפני שנתיים היתה המפלגה הגדולה ביותר במערב אירופה – היא חסרת תקדים. ההנהגה איבדה אמון במפלגה, והחליטה לבחור חברים חדשים.

מה שההצבעה בעניין פלסטין בכינוס המפלגה בספטמבר מראה היא שלסטרמר יש עוד דרך לעבור אם הוא רוצה להפוך את המפלגה לבטוחה עבור הימין. למרות נטישת החברים, יש עדיין יותר פעילי שמאל בתוך המפלגה מאשר היו בה בשלושת העשורים האחרונים או אפילו יותר. קיימת גם תסיסה של פעילים שאינם מוצאים את מקומם, שרבים מהם מנסים למצוא דרכים חדשות להשיג השפעה פוליטית מחוץ למבנה המפלגתי.

בינתיים, סטרמר והצוות שלו לא מצליחים למצוא שום דבר מעניין לומר לציבור הבריטי, כך שגם לנוכח הממשלה האינקומפיטנטית והמושחתת ביותר בהיסטוריה העכשווית הלייבור עדיין מפגרים בסקרים. לא ניתן כיום לשלול את האפשרות שהמדיניות הרדיקלית הזאת תנדוד ליישויות פוליטיות אחרות.

ג'ונתן רוזנהד הוא פרופסור אמריטוס ב-LSE וחבר מפלגת הלייבור. תרגום: יונית מוזס