פרשת אנקרי: אין אפליה שלא ניתן להצדיק כסוג של אמונה

לאחרונה ביטלה הזמרת אתי אנקרי הופעה מתוכננת בשל חשש לתביעה בשל סירובה להופיע בפני גברים, מקרה שנוצל על ידי רבים להתנגחות ב-"צביעות" הליברלית שעוצרת ברגע שמדובר בזכותם של חרדים להתפרנס בהתאם לאמונתם.

השבועות שחלפו מאז סיפקו כמה תזכורות מהדהדות למשמעויות של עסק או נותן שירות שמרשה לעצמו, בשם האמונה הדתית, להדיר או לפגוע בלקוחותיו, והבהירו שוב עד כמה חשוב שלא נבלבל בין אמפתיה לבין חוק וצדק.

לפני כשלושה שבועות פסק בית המשפט שרשת שופרסל תפצה לקוחה טרנסג'נדרית, לאחר שמוכרת פנתה אליה בלשון זכר למרות שדרשה שיפנו אליה כאישה. אחת הטענות שהועלו הייתה כי מדובר במוכרת דתייה, ויש להתחשב במי שפועלים בהתאם לאמונות שאינן מקבלות שינוי מגדר ומחייבות פנייה לאדם על פי מינו הביולוגי. למרות שטענה זו לא עמדה במוקד הדיון המשפטי, אין ספק שהיא עומדת ביסוד האירוע כולו. המוכרת, כאישה דתייה, פעלה בהתאם לאמונתה. השאלה המהותית היא האם זהו צידוק קביל.

לפני כשבועיים תבעו בנותיו של נפטר את המושב הדתי תרום שבו נקבר, אחרי שמנהלי הטקס סירבו לאפשר להן להשתתף בטקס הקריעה ונאסר עליהן ללכת אחרי המנוח עד לקבר בטענה שהדבר מנוגד למנהג המקום ואצלם גברים עולים עם הארון, ורק אחרי עזיבתם מגיע תור הנשים. כשהבנות התעקשו להצטרף ולראות את אביהן נטמן, זכו למטר עלבונות קשים.

זהות הלקוח, ולא אופי השירות, היא הבסיס לאפליה

מדובר באירועים שונים ונסיבות שונות, אבל הם פנים שונות של סוגייה משפטית אחת: האם מותר לעסק או לנותן שירות לסרב לתת שירות ללקוח בשל אמונתו הדתית או צו מצפונו? אספקטים שונים של הסוגייה הזו הגיעו עד היום לבתי המשפט (למשל: מה דינו של בעל בית דפוס דתי שסירב לתת שירותי הדפסה לארגון להט"בי, או בעל אולם אירועים דתי שסירב להשכיר את האולם לחתונה לסבית).

חשוב להבדיל בין הסוגייה הזו למצב שבו הסירוב לא נובע מזהות מקבל השירות, אלא מכך שהשירות עצמו סותר האמונה הדתית. למשל, סירוב של קונדיטור לאפות עוגה שעליה מסר שמנוגד לאמונתו הדתית, נושא שהגיע עד בית המשפט העליון בארה"ב (אבל לא הוכרע עקרונית).

בדוגמה מישראל, נהג מונית מוסלמי סירב להסיע נוסע עיוור שנעזר בכלב נחייה בטענה שאמונתו אוסרת עליו להסיע כלבים. האבחנה לא תמיד חדה, וקל לתרץ סירוב גזעני או מפלה בטענה שהשירות עצמו הוא הבעיה, ולא זהותו של הלקוח; אך באירועים שנסקרו לעיל אין קושי כזה. מדובר במקרים מובהקים שבהם זהות הלקוח, ולא אופי השירות, היא הבסיס לאפליה.

החוק עונה באופן שווה לכל המקרים, ואינו מכיר בסירוב הדתי או המצפוני לסרב לספק שירות ללקוח בשל זהותו. הסיבה הפשוטה: כל חריג בהקשר הזה יהפוך לפרצה שתכשיר כל אפליה שהיא. אין אפליה שאינה ניתנת להצדקה כסוג של אמונה או בחירה מצפונית. אחד הנימוקים הנפוצים להצדקת אפליית השחורים בארה"ב היה דתי: חטאו של חם, שראה את ערוות נח אביו, חל על כל הגזע השחור והצדיק בעיני רבים – מטעמים דתיים גרידא – את ההפרדה בינם לבין לבנים. נדרשה פסיקה אמיצה של בית המשפט העליון האמריקני כדי לאסור עליה. הדים לכך מצאנו בהתנהלותם של גורמי כשרות המסרבים להעסיק אתיופים בטענה שלפרשנותם הדתית, אלה אינם יהודים, ואף בהצעתו של ח"כ סמוטריץ' להתיר הפרדה בין יולדות יהודיות וערביות.

קל לקפוץ ולהתרעם שאין מקום להשוות בין מידת הפגיעה בבנות שהודרו מטקס הקבורה של אביהן לבין גברים שלא התאפשר להם לקנות כרטיס להופעה; אבל הטיעון הזה תקף לשני הכיוונים. הטקס הדתי של הקבורה הוא בעל חשיבות דתית גדולה בהרבה מאשר ביצוע של אלבום חילוני ושנועד למטרות פרנסה. לפיכך, גם אם הפגיעה בבנות קשה וחמורה יותר, גם דרישה מחברה קדישא לפעול בניגוד לנוהגיה הדתיים היא הסגה קשה יותר של עקרונות הדת.

המקרה של אנקרי מעורר אמפתיה, אפילו בקרב חילונים מובהקים, ולא במקרה דווקא על המקרה הזה ולא על השניים האחרים נזעקו הדוברים האנטי-ליברליים להילחם. אבל המטרה האמיתית שהם מקדמים – תיקון חוק איסור הפליה באופן שיכשיר את האפשרות לבחור קהל לקוחות מטעמים דתיים – מסוכנת לאין שיעור. לא "הליברליזם" הוא שפוגע בחופש העיסוק של אנקרי, אלא אמונותיה הדתיות. מאחר שאין אפליה שלא ניתן להצדיק כציווי דתי או מצפוני, הרי שאם ישונה החוק בהתאם לדרישה, ייוותר חוק חלול וחסר משמעות שיכשיר כל הדרה נגד נשים, מיעוטים, אתיופים, הומוסקסואלים ואחרים.

עו"ד שגיא אגמון הוא סמנכ"ל עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון