עונת ציד הערבים

מאז תחילת המלחמה, מדי שבוע עולה לכותרות שמו של אזרח או אזרחית ערבי/ה, על פי רוב דמות בכירה בתחומים כמו תרבות, אקדמיה או רפואה, מוערכת על ידי הקהילה המקצועית והציבור הערבי.

שמם לא עולה במסגרת כתבה על ישראל היפה, המגוונת והשוויונית, תכנים המיועדים בעיקר לקהל בחו"ל למטרות תעמולה והסברה, אלא הם מוצאים את עצמם בלב סערה תקשורתית, המעניקה להם תואר חדש של "מחבל בחליפה", "תומך טרור", "מכחיש אונס", "אנטישמי", או כולם יחד.

נסיבות האירועים וההתבטאויות שבגינן מועמדים אותם אנשים למשפט ציבורי, מלמדים על אסטרטגיית פעולה נשנית וסדורה, שמעבר להשתקה ורדיפה של אותו אדם, נועדה גם לשלוח מסר ברור לאזרחים הפלסטינים בישראל.

מסע הרדיפה מתחיל במשרדים של ארגוני ימין פשיסטיים, שמנהלים בנק מטרות, הכולל שמות של חוקרים, אקדמאים, פוליטיקאים, אמנים ומובילי דעת קהל ערבים, ומפעילים שורה של "תחקירנים", "פעילים" ו"רכזים", שכל תפקידם לעקוב אחר בנק המטרות, במטרה לצוד קטע מצולם שלא עולה על מספר שניות, אמירה בת מילים בודדות, או לייק שאפשר להיתלות בו כדי להמשיך את פס הייצור.

בשלב הזה מעורבים גם אזרחים יהודים מן השורה, אשר נטלו על עצם בהתנדבות את המשימה לעקוב אחר כל ערבי בסביבה שלהם, לארוב לו עם מצלמה או עם אצבע מוכנה על לחצן צילום מסך. בזכות האווירה הציבורית, אותם אזרחים מרגישים כי הם תורמים לעורף, מחזקים את מדינת הלאום היהודי, ואולי אף זכאים להדליק משואה.

ברגע שמצליחים למצוא אמירה או התבטאות "חשודה", ארגוני הימין הפשיסטי, יחד עם "התארגנויות ציבוריות" פיקטיביות ובעזרת שורה של חברי כנסת, מורידים מבול של פניות ותלונות על שורה של מוסדות רשמיים, הכוללים מעסיקים, רשויות אכיפת החוק, מוסדות ביקורת רשמיים, ועדי עובדים וכל גוף הקשור איכשהו לאותו אדם. מטרתם המוצהרת של מכתבים אלה היא להלין על אותה אמירה מצד האיש או האישה, אבל המטרה הסמויה היא להלך אימים על אותם מוסדות, ולנצל את המלחמה כדי לשרטט מחדש את הגבולות למי מותר לדבר, ומה מותר לו לומר.

בימים של "יחד ננצח", מוסדות רשמיים ולכאורה ממלכתיים, נופלים לפח שטמנו להם. באותו רגע מתאדים כל עקרונות המנהל התקין, ערכי הדמוקרטיה, ואיתם גם הזכויות של אותו "נאשם", בראשם הזכות להגן על עצמו. ברגע אחד, אותם מוסדות "מפוארים" שמתהדרים בפני העולם בערכים של הכלה וגיוון, מגיבים בהיסטריה כאחרון הטוקבקיסטים וממהרים להתנער מאותו אדם, מדבריו וממעשיו, מבטלים את תרומתו ושולחים אותו הרחק מעיני הציבור.

הסערה המושלמת

עם פרסום התגובה הראשונה מצד גורם רשמי שנפל במלכודת, מתחיל השלב המכריע בתהליך: הלינץ' הציבורי. בימים רגילים, לינץ' כזה היה מתחיל ומסתיים בחשבונות של כמה משפיעני ימין לאומניים ברשתות החברתיות ובאייטם בערוץ 14. אולם היום, עיתונאים בכירים ומובילי דעת קהל שפויים ובעלי שם מבקשים ליטול חלק בשלל, ובאקט של טיהור עצמי משתתפים בלינץ', תוך אימוץ מלא של הנרטיב הפשיסטי והימנעות מחקר העובדות.

כך נוצרת הסערה המושלמת, שבמסגרתה מקרבים אזרח ערבי שהתגלה כפלסטיני, או סתם כאדם, שלא מוכן להשלים עם מסע מתגלגל של נקמה נגד כל מה שחי ודומם בעזה, או עם עשרות אלפי ילדים רעבים ללחם, ממש מעבר לגדר. קורבן זה נבחר בקפידה, ממיטבי בנות ובני החברה הערבית, כי מעבר לענישה, אקט זה נועד להרתיע את כל האחרים, ולגמול לאלה שעומדים במבחן הפטריוטיות הישראלית.

לא במקרה בנק המטרות ההולך ומתרחב כולל לרוב ערבים הפעילים במרחבי האקדמיה, הרפואה, המשפט והרוח. כי במרחבים אלה, ערבים רבים מצליחים להצטיין על אף המכשולים שבדרך, ואף לעקוף את מקבליהם היהודים שבעודם רצים בדרך הסלולה, עמיתיהם הערבים קופצים מעל חומת ההפרדה כדי ליטול חלק בעיצוב המרחב. לתחומים אלה יש גם את הכוח לעצב את התודעה, ובדרך לביסוס משטר של עליונות יהודית צריך לשרטט קו ברור בין עליונים לנחותים, שלא יתבלבל אותו ערבי ויחשוב כי היותו רופא מוצלח, שופט או חוקר בכיר, מבטיחה לו שוויון או הגנה.

מפעל רדיפה זה נוחל הצלחה מסחררת בימים אלה, ומצליח להתקדם בצעדים רחבים לעבר טיהור המרחב הציבורי, שרטוט גבולות גזרה חדשים, ועיצוב דמותם של המוסדות הממלכתיים. זאת, גם בזכות השתיקה הציבורית הרועמת מצד מי שלפני רגע יצאו חוצץ נגד כל פגיעה בדמוקרטיה, בחופש הפרט, וחופש הביטוי, לצד זרם הולך ומתרחב בציבור הישראלי, הרואה בציד הערבים משימה לאומית ותרומה לתועלת הציבור.

בפעם הבאה שתשמעו שם של ערבי תחת הטייטל "תומך טרור" או "אנטישמי", נסו להאזין למסר הסמוי המסתתר מאחורי הסיפור ושאלו את עצמכם "בצד של מי אני?". כי בסופו של יום, מפעל רדיפה זה עתידו לזהם גם את סביבת המחייה שלכם.

אמל עוראבי הוא משפטן ופעיל זכויות אדם, ונמצא ברשימה השחורה של הארגונים הפשיסטים.