נקודת התורפה של ישראל היא מול התנגדות לא אלימה

חמוש פלסטיני בלוויית הרוגים בהתקפה הישראלית על ג'נין, ב-5 ביולי 2023 (צילום: נאסר שתייה / פלאש90)

צפיתי בפשיטה של הצבא על מחנה הפליטים בג'נין דרך מצלמות אל-ג'זירה, ששידרו מכמה מקומות במחנה שידור חי ומתמשך. מכמה זוויות נראו צעירים פלסטינים אוחזים ברובי M16 יורים לעבר הנגמ"שים והדחפורים המשוריינים של הצבא. זה היה ירי שביטא כעס ומחאה על הפלישה הברוטלית למקום שלהם. היורים הפגינו אומץ, אבל הירי היה חסר תכלית ולא עצר את הצבא. מה גם שלפי הצילומים, הוא לא בוצע בידי לוחמי גרילה מיומנים. הצבא הישראלי לא נפגע, והתקדמותו לא הואטה.

בשלב השני של הפעולה הצבאית הישראלית נטמעו צעירי ג'נין באוכלוסייה האזרחית. הצבא, שקיווה לגרות אותם לצאת ולעמוד מולו ואז לפגוע בהם, התאכזב. לסיירת צנחנים המתוסכלת נותר רק להצטלם ליד שער המחנה, ולשלוח מסר של עליונות וזלזול ביריביהם. צעירי ג'נין ידעו להסתתר, אך לא היה ביכולתם להתנגד ההתנגדות ממשית. ואילו האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית היתה פסיבית, אך ודאי לא אדישה למחיר ששילמה.

>> "סחבו את ההורים על הכתפיים, כמו בנכבה". עדויות ממחנה ג'נין

אזרחי ג'נין נעזבו לגורלם המר, בין הפטיש הישראלי הכבד לסדן הקל של החמושים. מדינות ערב, המוקטעה ברמאללה והנהגת חמאס ברצועת עזה שחררו הצהרות תקיפות, אך מעבר למטר המילים ומטח כבוד קטן של רקטות מרצועת עזה – לא עשו דבר. מדינות העולם עשו עוד פחות מכך. האלימות הישראלית לא יצרה הסלמה, וכולם הניחו לישראל להחליט מתי היא תסיים את המבצע. סביר להניח שישראל עוד תחזור למחנה ג'נין ותשתמש בדרכים שפילסה באמצעות הרס מסיבי של בתים כדי להחדיר ביתר קלות כלי רכב משוריינים ולוחמים.

סוג ההתנגדות שצעירי מחנה ג'נין הפגינו ממשיך את אתוס המאבק המזוין של ארגוני אש"ף משנות השישים והשבעים במאה שעברה. אז נועדה ההתנגדות החמושה להפוך את בני הדור השני של הנכבה לפעילים, לשחרר אותם מהתבוסה התודעתית באמצעות היסמכות עצמית, ולטעת תקווה של שיבה ושחרור. בסיסי אש"ף היו במדינות הגובלות בישראל. לישראל לא היתה שליטה על השטח בו היו בסיסים אלו. כל פעולה נגדם היתה חציית גבול.

המצב היום שונה לגמרי. ישראל שולטת על הגדה המערבית, לא רק על הקרקע ובאוויר. ישראל מנטרת את הנתונים הביומטריים של הפלסטינים, את השיחות שלהם בטלפונים הניידים, אוספת את התכתובות שלהם באינטרנט ומפקחת על התנועה שלהם בתוך המרחב הכלוא שלהם, ממנו החוצה ואליו פנימה. למעשה ישראל שולטת על כל אורחות חייהם. ישראל לא צריכה לחצות גבול כדי להגיע אליהם.

Israel has launched what’s thought to be its biggest military incursion into Jenin in the occupied West Bank for around 20 years.

Several Palestinians were killed as Israeli forces attacked from the air and sent in ground forces ⬇️ pic.twitter.com/mk6MBHzn58

— Al Jazeera English (@AJEnglish) July 3, 2023

כתבה באל-ג'זירה על המתקפה בג'נין (ניתן לראות חמוש פלסטיני יורה מדקה 1:49)

מאבק מזוין נוסח אש"ף אינו משחרר את פלסטין. הוא גובה מישראל מחירים בנפש בפעולות ירי, דריסה ודקירה של אזרחים, מתנחלים וחיילים משני עברי הקו הירוק. אבל החברה המיליטריסטית בישראל, ובעיקר המתנחלים בתוכה, מוכנה נפשית להשלים עם הקורבן, ולא רואה ברירה אחרת מלבד הישענות על כוח. בחברה הישראלית אין היום תנועה ציבורית דומה לזו של ארבע אימהות, שדרשה מהממשלה להוציא את הצבא מרצועת הביטחון בלבנון. אין גם תביעה דומה לזו שלחצה על אריאל שרון להוציא את קומץ המתנחלים מרצועת עזה. נדמו אפילו הקולות שקראו בעבר להוציא חד צדדית את המתנחלים מהעבר המזרחי של מכשול "ההפרדה".

יחסי הכוחות הצבאיים הם בעליל לטובת ישראל, והמאבק המזוין נוסח אש"ף אינו אפקטיבי בגדה המערבית. כאמור, בין הגדה לישראל אין גבול. הרשות הפלסטינית אינה מדינה בדרך, אלא קבלן משנה של ישראל. במציאות של משטר אחד, שבו המאבק לשחרור מתנהל מתוכו, מבפנים, נקודת התורפה של הכוח הישראלי היא אי יכולתו להתמודד לאורך זמן עם התנגדות אזרחית לא חמושה, שהופכת את האוכלוסייה האזרחית מסבילה לפעילה. הדבר בא לביטוי באינתיפאדה הראשונה. אין פירוש הדבר שהצבא לא ינסה לדכא אותה באלימות קשה, כמו שדיכא באינתיפאדה הראשונה את מרד המסים בבית סאחור ושבר ידיים ורגליים של מפגינים. אבל לאורך זמן הוא ייכשל.

זה אינו רעיון חדש. הצעות דומות העלו בעבר, בנפרד, מוסטפא ברגותי ומרואן ברגותי. הן נדחו על ידי אבו מאזן והממסד שלו. הם העדיפו להעמיד פנים של מדינה בהמתנה, ולהנות מפירורי השלטון שישראל זרקה להם. כל עוד היה "תהליך מדיני", לאשליה העצמית הזו היה קנה רצוץ להישען עליו. היום גם זה איננו. דיפלומטים מודים, לרוב לא לייחוס, כי שוררת מציאות של משטר אחד בין הירדן לים. אם זה מה שאתם מעדיפים, זו בעיה שלכם. אנחנו לא בעסק.

אתוס ההתנגדות החמושה בנוי לא רק על הגלוריפיקציה של המאבק המזוין נוסח אש"ף, אלא גם על דימויים של גבריות וכוח, שמאפיינים את הצעירים, ומוצגים כמנוגדים לרפיסות של אבו מאזן. המשוואה הזו עובדת יפה בפוליטיקה הפנימית הפלסטינית, אבל היא חסרת תועלת מול הכוח של ישראל, לא מייצרת דעת קהל אוהדת בחברה היהודית ולא לחץ מדיני על ישראל. מציאות של משטר אחד מחייבת מאבק שונה, מאבק אזרחי מבפנים.