מצבם של אלפי העקורים בג'באליה מידרדר במהירות
מחלות מתפשטות בקצב מהיר בבתי הספר הצפופים במחנה הפליטים, שבהם מסתתרים תושבים; אין כמעט מים ראויים לשתייה; רבים אוכלים בקושי ארוחה ביום – וההפצצות הישראליות לא נפסקות לרגע
גם הצפון וגם הדרום מוצפים בעקורים. פלסטינים שברחו מביתם בג'באליה ובית חאנון, ומצאו מחסה בדרום הרצועה, ב-30 בנובמבר 2023 (צילום: סטרינגר / פלאש90)
במעבדת הכימיה בתיכון אוסמה בן זאיד, מסתתרות 12 משפחות מההפצצות הישראליות. כ-50 אנשים הפכו את החדר, שגודלו 30 מ"ר, למקום המגורים שלהם. הם משתמשים בפיסות בד כדי לספק קצת פרטיות לכל אחת מהמשפחות.
אחת מהמשפחות האלה היא משפחתי: אני, אישתי וארבעת ילדינו, אחי, אישתו וארבעת ילדיהם. הילדים והנשים ישנים בפנים, והגברים ישנים בחצר בחוץ.
במחנה הפליטים ג'באליה שבצפון רצועת עזה, בתי ספר רבים כמו זה מוצפים במשפחות פלסטיניות עקורות שמחפשות מקום מקלט מהמתקפה הישראלית על הרצועה הנצורה, שנכנסה כעת לחודש השלישי שלה. נאלצנו כבר לברוח מבתינו שבשכונת אל-קצאציב בג'באליה ב-17 בנובמבר, מפני פלישת הכוחות הקרקעיים, בלי שהספקנו אפילו לקחת בגדים ומזון. אחרי שניסינו ללא הצלחה להסתתר בבית הספר של אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב), שכבר סבל מצפיפות יתר, מצאנו את עצמנו בבית הספר הממשלתי עומאר בן זאיד.
משפחתי לא ברחה דרומה מכיוון שאנחנו רואים שכל חלקי רצועת עזה נתונים להפצצות ישראליות בלתי פוסקות, ואנחנו יודעים שאין מקום בטוח. אנחנו עדיין מאמינים שלהישאר במחנה היא הדרך שלנו להתנגד לקריאה הישראלית לעקור אותנו מביתנו בכוח. אנחנו מסרבים להישמע להוראות שלהם.
>> אלפים בורחים מח'אן יונס, אבל כבר אין לאן
ואנחנו לא לבד: למרות עוצמת ההתקפות וההשתלטות ההולכת וגוברת של הכוחות הקרקעיים על צפון עזה, אלפי גברים, נשים, ילדים וקשישים פלסטינים עדיין נמצאים שם. בבית הספר אוסמה בן זאיד לבדו שוהים כ-3,500 אנשים, וברחבי העיר ישנם ריכוזי עקורים נוספים.
מקומות המקלט האלה רחוקים מלהיות בטוחים, ואינם חסינים בפני ההפצצות הישראליות. הצבא הישראלי כבר הפציץ ישירות שני בתי ספר במחנה ג'באליה – אבו חוסיין ואל-פאחורה, שניהם של אונר"א – שבהם הסתתרו אלפי עקורים, הרג עשרות ופצע מאות.
התנאים בבתי הספר האלה קשים מאוד. אין חשמל, והשירותים כמעט אינם שמישים. אנחנו שותים מים מבארות שמימיהן אינם ראויים לשתייה, מלוחים ומזוהמים במי ביוב. אנחנו חולים כל הזמן, במחלות בדרכי העיכול בגלל המחסור במים נקיים, ובמחלות בדרכי הנשימה.
אנחנו ישנים בלי שמיכות ומזרנים, והלילות קרים מאוד; כולנו שוכבים יחד על חתיכת בד קטנה, בלי דבר להתכסות בו.
אני מנסה לספק את הצרכים הבסיסיים של משפחתי ולקנות לחם, או אפילו רק קמח. אני מתעורר כל בוקר בארבע והולך למאפייה היחידה בצפון עזה שעדיין מתפקדת כמה שעות ביום. אני עומד בתור ארוך, לפעמים יותר משמונה שעות, כדי לקבל חצי כיכר לחם – מספיק כדי להאכיל את הילדים. המזון למבוגרים מוגבל יותר. אנחנו אוכלים פעם אחת ביום, ארוחה שכוללת כמה ירקות, למשל עגבניות או מלפפונים, עם זעתר.
"מחלות שונות מתפשטות בקצב מהיר בין העקורים, בגלל צפיפות חמורה", אמר לי ראמי אבו שרקה, מנהל בית הספר. הוא מדגיש שזה קורה במיוחד בקרב ילדים. בבית הספר יש כיום כ-1,600 ילדים.
"בנוסף, יש התפשטות מהירה של שלשולים ומחלות עור, בגלל המחסור במים נקיים לשתייה והיגיינה", הוא אמר. "צריך לחכות כשעה כדי להשתמש בשירותים, אם יש בכלל מים".
אבו שקרה הוסיף שבבית הספר מסתתרים גם מאות תינוקות ומאות נשים בהריון, כמו גם אנשים שסובלים מנכויות קשות וממחלות כרוניות. "האנשים האלה צריכים טיפול רפואי סדיר", אמר.
עם בוא החורף, הקור צפוי להפוך את תנאי המחיה לקשים אף יותר. לדברי אבו שקרה, משפחות גרות מחוץ לבית הספר באוהלים, שניזוקו בגשמים וברוחות שהיו לאחרונה, והן נשארות בחוץ בלי אפילו ברזנט מעל לראשן, מכיוון ש"אין יותר מקום בתוך בית הספר".
"אני רק רוצה ללכת הביתה"
חנאן אבו אל-ריש, פלסטינית בת 33 מג'באליה שמסתתרת גם היא בבית הספר, איבדה את בעלה ושניים מילדיה בהפצצה ישראלית על השוק המרכזי במחנה. כשדיברתי איתה, אל-ריש בישלה מרק עדשים – על מדורה, מכיוון שאין גז בישול – לארבעת ילדיה הנותרים.
אל-ריש סיפרה שאחרי שהצבא הפציץ בתי מגורים צמודים לביתה, כקילומטר מבית הספר, היא עזבה ברגל באמצע הלילה עם ילדיה, והגיעה לכאן. "כשהגעתי לבית הספר, המצב היה בל יתואר", אמרה. "המקום היה עמוס בתושבים עקורים, והחצר היתה מוצפת בביוב שזלג מבתי השימוש".
אל-ריש הצליחה בקושי רב למצוא מקום למשפחתה, 2 מ"ר בכיתה שכבר שכנו בה 10 משפחות אחרות. לדבריה, היא וילדיה אוכלים ארוחה ביום.
"מכיוון שהצבא הישראלי מכוון ישירות לבתי ספר שבהם שוכנים עקורים, המקלטים בצפון הרצועה אינם בטוחים, במיוחד בג'באליה", אמרה. "ההפצצות גרמו לכל כך הרבה מוות ופציעות. אבל אנחנו נחושים, ולא נעזוב את המחנה למרות ההשמדה השיטתית".
"ההפצצות גרמו לכל כך הרבה מוות ופציעות". הריסות בג'באליה, ב-11 באוקטובר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)
נאדר אל-שאפעי, תושב ג'באליה בן 32, שוחרר מבית החולים הטורקי-פלסטיני – המטפל בחולי סרטן – אחרי שישראל הכריחה את בית החולים להיסגר, בתחילת נובמבר. הוא לא יכול לקבל את הטיפול מציל החיים שהוא זקוק לו בתוך עזה והיה אמור לנסוע למצרים כדי לקבל טיפול ב-17 באוקטובר, אבל בגלל המלחמה נמנע ממנו לצאת. כל מה שהוא יכול לעשות עכשיו זה לנסות לרכוש בעצמו את התרופות ואת משככי הכאבים שהוא זקוק להם.
"אני רק רוצה לחזור הביתה ולהיות עם המשפחה שלי", אמר לי. "מרכזי הפליטים אינם ראויים למחייה. אין מים, אין חשמל ואין מזון, והתנאים איומים, למשל השירותים והכיתות הצפופות".
אל-שאפעי, כמו שאר אלפי תושבי ג'באליה, סירב לעזוב לדרום. בכל ההתקפות הישראליות הקודמות על עזה, תושבי המחנה לא עזבו בשום תנאי.
חיים מלאי ייסורים
בכניסה לקומה השנייה בבית הספר, פגשתי את תחסין כסכין, בן 46, יושב עם אישתו וארבעת ילדיהם על פיסת בד בלוייה. כסכין איבד שלושה מבניו כשהצבא הישראלי הפציץ את ביתו בג'באליה – בית שעבד 20 שנה כדי לבנות. שאר בני המשפחה היו לכודים מתחת להריסות במשך יותר מחמש שעות עד שצוותי חילוץ אזרחיים הצליחו להוציא אותם.
כסכין תיאר את התנאים בבית הספר, ואמר שהבעיה הגדולה ביותר היא השירותים. "בגלל צפיפות היתר, אנחנו מחכים הרבה זמן כדי להתפנות. יש גם מחסור במים נקיים. אנחנו שותים רק מים מלוחים שאינם ראויים לשתייה. זה לא היגייני".
יוסף אבו טוק, בן 37, הגיע לבית הספר אחרי שברח מביתו בבית חאנון, צפונית לג'באליה. הוא משוטט ברחובות מחנה הפליטים כל יום כדי לאסוף מים שבקושי ראויים לשתייה, עצים למדורה וקופסאות קרטון כדי למכור לעקורים, שיוכלו להכין לחם בתנורים פרימיטיביים. "אנחנו לא יכולים לסבול את החיים במקלטים האלה, הם לא ראויים למגורי אדם, וזאת בלי להזכיר את סכנת המוות מהתפשטות של מחלות", אמר.
"ההפצצות ממשיכות כל הזמן, בלי לעצור, והעולם צופה בדממה בזמן שישראל עוקרת אנשים והורסת בתים על יושביהם", המשיך אבו טוק. הוא מקווה שבתקופה הקרובה תושג הפסקת אש, כדי שהוא ומשפחתו יוכלו לחזור לביתם ולחיות בשלווה ובביטחון.
סאפיר אל-מסרי, בן 56, מסתתר גם הוא בבית הספר. הוא נאלץ לעזוב את ביתו עם משפחתו, 12 נפשות, אחרי שהצבא הפציץ בתי מגורים סמוכים. "לא אעזוב את המחנה!" אמר בהתרסה, ונשבע להתנגד לניסיונות של ישראל לגרש אותו ואת שאר תושבי המחנה לדרום הרצועה.
"כמה משפחות עזבו את מחנה ג'באליה והלכו דרומה, אבל עדיין יש כאן רבים שמסרבים קטגורית לעזוב מכמה סיבות – בעיקר כי אין חלופות. ישראל מפציצה את רצועת עזה מצפון לדרום", הסביר אל-מסרי. "אין אזורים בטוחים ברצועה. בנוסף, משפחות רבות עדיין דבקות בבית שלהן ובאדמה שלהן, ומסרבות לעזוב בשום תנאי".
החיים שלנו הפכו לייסורים מתמשכים. הסבל שעימו התמודדו הדורות הקודמים בנכבה של 1948 הפך למציאות שלנו. קולות ההפגזות וההפצצות לא שוככים לרגע. להיפך, הם רק מתחזקים: רסיסים מטילים ישראליים שפגעו בבתים ובמסגדים סמוכים גורמים לנזק לכיתה שאנחנו גרים בה היום.
למרות כל זה, המשפחה שלי ואני עדיין אופטימיים, ומנסים להיאחז בתקווה שעוד יגיעו חדשות טובות, שתהיה הפסקת אש כללית, לא רק "הפוגה הומניטרית" לכמה ימים, ושנוכל לחזור הביתה, אפילו אם נהרס. אבל אנחנו יודעים שכלל לא בטוח שנוכל לחזור.
איברהים מוחמד הוא עיתונאי פלסטיני עצמאי מעזה, שעוסק בנושאים הומניטריים וחברתיים. הוא מחזיק בתואר ראשון בעיתונות ותקשורת מאוניברסיטת אל-אקצא. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
