מעצר של עזתי באשמת "נורמליזציה" עורר ויכוח פלסטיני סוער

כוחות הביטחון של חמאס עצרו קבוצה של צעירים פלסטינים בשבוע שעבר אחרי שעיתונאית היושבת בעזה התריעה בפני השלטונות ברצועה כי הצעירים ניהלו שיחת וידיאו עם ישראלים.

שיחת הווידיאו, שהמיסגור שניתן לה היה דיאלוג עם צעירים ישראלים, היתה חלק מסדרה של פגישות שכותרתן "סקייפ עם האויב", שיזם רמי עמאן, פעיל צעיר בולט מעזה. השיחה שארכה 107 דקות הפכה ויראלית ברשתות החברתיות, אחרי שהפלסטינים שביקרו את המשתתפים בשיחה על "קשר עם ישראלים" ועל "קידום נורמליזציה" העלו אותה לשם.

הסיפור הפך ויראלי אחרי ש"ניו יורק טיימס" פרסם מאמר על האירוע ובו ציין את שמה של הינד ח'ודארי, עיתונאית מוכרת מעזה, שמתחה ביקורת על שיחת הווידאו בעמוד הפייסבוק שלה, תייגה שלושה אנשי חמאס וביקשה מהם "לשים קץ לפארסה הזו" [הערת עורך: ח'ודארי פרסמה בעבר כמה מאמרים ב-972+]

על פי "ניו יורק טיימס", התובע הצבאי של חמאס, העוסק בחשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, הוציא צו מעצר לעמאן ולכמה צעירים נוספים. הזרוע הצבאית של חמאס וכמה ארגונים נוספים פרסמו הודעה משותפת ובה הכריזו כי "נורמליזציה בכל הצורות והפעולות שלה היא בגידה, פשע, ואינה מקובלת מבחינה דתית, לאומית ומוסרית".

כתוצאה מכך, ח'ודארי הוצאה מכמה קבוצות און ליין של עיתונאים וזכתה לביקורת נרחבת מצד עמיתים שלה למקצוע. הכעס הוא מובן, כמובן, אבל כעיתונאים עלינו להיות חשדנים כלפי סטנדרטים כפולים המופעלים כלפי עיתונאים פלסטינים במהלך עבודתם. אחרי הכל, בזמן מלחמה פרשנים ישראלים כמו רוני דניאל מעודדים באופן גלוי וקבוע את הכוחות הישראלים להסלים את ההתקפות שלהם ברצועת עזה, ונדיר שהם סופגים גינוי נרחב מצד עמיתיהם העיתונאים. דוגמאות מעין אלה בוודאי קיימות בכל העולם, אבל היכולת של קבוצות מדוכאות לעקור מקרבן אנשים כמו רוני דניאל או הינד ח'ודארי היא מוגבלת מאוד.

דיאלוג מול נורמליזציה

ואף על פי כן, כעיתונאי, אני מגנה בחריפות את ח'ודארי על כך שסיכנה את חייו של אדם שכן זו הפרה של ערכים אתיים עיתונאיים בסיסיים. אבל עיתונאים וקוראים רבים הלכו רחוק מדי בהתקפות שלהם על ח'ודארי בגלל עמדותיה בנוגע ל"נורמליזציה".

בעוד אינני מתרץ את מעשיה של ח'ודארי, ראוי לפרק את המורכבות של המאבק סביב הנורמליזציה בחברה הפלסטינית ולהצביע על הכשל המהדהד של כלי תקשורת מהזרם המרכזי בעת שהם מנסים להסביר את המורכבויות האלה לקוראים שלהם.

המאמר ב"ניו יורק טיימס" לא הצליח לספק לקוראים שלו תובנות מעוררות מחשבה על המושג "נורמליזציה", שלא לדבר על הסבר מדוע פלסטינים רבים כל כך מסרבים בתוקף לכל סוג של דיאלוג עם ישראלים. המאמר מביע סוג של אהדה למושגים, המרוקנים מתוכן פוליטי, של "דיאלוג" ו"שיחות שלום" בה בעת שהוא מזלזל בתנועת האנטי-נורמליזציה ומציג את מתנגדי הנורמליזציה כמי שמוצאים פגם ב"רעיון של התיידדות עם ישראלים".

אחרי קריאת המאמר, הקורא הממוצע של "ניו יורק טיימס" עשוי לשאול את עצמו או את עצמה: "למה הפלסטינים חושבים שדיאלוג ושבירת מחיצות הם רעיון כל כך רע? האם אנשים משני הצדדים לא אמורים לחפש דרכים להבין זה את זה ולחפש מצע משותף?"

אבל בעיני פלסטינים רבים, כל דיאלוג שנעדרת ממנו הבנה פוליטית שהפלסטינים הם עם שסובל מקולוניאליזם לא יכול לשמש כנקודת פתיחה. הרי פלסטינים רבים מאמינים שכל פלסטין ההיסטורית – לא רק הגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים – נמצאת תחת משטר קולוניאלי ישראלי.

תושבי עזה – שכמעט 70 אחוז מהם הם פליטים מערים, עיירות וכפרים הנמצאים בתוך ישראל של היום – לא מתנגדים רק למדיניות של ישראל כלפי הרצועה. הם מבקשים לעשות דה-קולוניזציה של הארץ כולה ודורשים את זכותם לחזור לבתים שמהם גורשו ב-1948.

פעולות של אנטי נורמליזציה אינן ייחודיות לעזה בשום אופן. בתחילת השנה, אחרי שהנשיא טראמפ הכריז על "עסקת המאה" שלו, פעילים פלסטינים נגד נורמליזציה הצליחו לבטל כמה אירועים ישראלים-פלסטינים משותפים.

התנגדות משותפת

האם פירוש הדבר שפלסטינים וישראלים אינם יכולים לעבוד יחד? כמובן שלא. אבל בעיני פעילים פלסטינים רבים, עבודה יחד פירושה סירוב להתייחס לישראלים ופלסטינים כאחראים באופן שווה ל"סכסוך".

כך לדוגמה, תנועות בהובלה פלסטינית כמו תנועת ה-BDS הציעו מסגרת של "התנגדות משותפת" כדרך היחידה של שתי האוכלוסיות בישראל/פלסטין לנהל עבודה משותפת, ורק אחרי שהצד הישראלי מכיר בפלסטינים הסובלת מקולוניאליזם. תנועת ה-BDS שואבת מתוך המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, שם "פיוס, דיאלוג וסליחה באו אחרי סיום האפרטהייד, לא לפניו" וקובעת כי "פתרון ראוי דורש גישה נכונה".

אני מפרסם את הדברים האלה בגוף ישראלי-פלסטיני המחויב לעיקרון הזה של התנגדות משותפת. כאן לא מדברים על פוליטיקה לשם פוליטיקה אלא כדי לפעול לשם כך שכל בני האדם החיים בין נהר הירדן לים התיכון ייהנו מזכויות שוות ומביטחון. באשר לי, פירוש הדבר הוא בנייתה של מדינה אחת, דמוקרטית, דה-קולוניאלית, חזון שמתקבל בברכה ונדון באתר הזה תחת המסגרת המשותפת שלנו.

פעילים ישראלים מ"סולידריות עם השיבה" משוחחים עם פעילי BDS מ"מצעד השיבה הגדול"

דוגמה נוספת להתנגדות משותפת אפשר למצוא אצל הקבוצה הישראלית האנטי-ציונית "סולידריות עם השיבה", המורכבת מפעילים המצטרפים למחאות השבועיות של "מצעד השיבה הגדול" מהצד השני של הגדר בעזה. אולם קשה להאמין שקבוצה אנטי-ציונית, הדורשת את זכות השיבה לפליטים הפלסטינים ומעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של מדינת ישראל ולא רק את המדיניות שלה, תעורר עניין כלשהו ב"ניו יורק טיימס".

במקום זאת, כלי תקשורת מהזרם המרכזי נוטים להתמקד במעשי אלימות של מפגינים פלסטינים בעזה, למרות העובדה שהמקור המרכזי לאלימות בהפגנות האלה הם הצלפים הישראלים שהרגו 216 פלסטינים, כולל 46 ילדים, ופצעו יותר מ-36,100 אנשים מאז תחילתו של "מצד השיבה הגדול" במארס 2018.

"סולידריות עם השיבה" איננה הדוגמה היחידה של פלסטינים וישראלים המתנגדים יחד. בעשור האחרון, קבוצות כמו "חרם מבפנים" ו"אנרכיסטים נגד הגדר" עבדו באופן צמוד במאבק נגד הקולוניאליזם והכיבוש יחד עם פעילים פלסטינים נגד נורמליזציה. הקבוצות האלה חשובות לא רק משום שהן מאפשרות להבין כיצד נראה שיתוף פעולה אמיתי, אלא כדי להבין כיצד כלי תקשורת מהזרם המרכזי נותנים דיווח לא מדויק לקוראים שלהם על נושאים מורכבים.

אחמד אל באז היא עיתונאי וצלם פלסטיני, חבר בקבוצת אקטיבסטילס. המאמר פורסם באתר 972+. תרגום: מירון רפופורט