newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גורל הליברליות של היהודים בידינו, הערבים

ביחסם לאזרחים הערבים, מובילי המחאה צועדים בנעלי בן גוריון: אנחנו נדאג לכם, אם תתנהגו יפה. הם צודקים במחשבה שאם ההפיכה המשטרית תנצח, אנחנו, הפלסטינים, נסבול. הם טועים לחשוב שיוכלו לנצח בלעדינו

מאת:
מנהיגי המחאה מאמצים את ההתנשאות כלפי הערבים. שקמה ברסלר נואמת בהפגנה בקפלן, אוגוסט 2023 (אבשלום ששוני / פלאש 90)

מנהיגי המחאה מאמצים את ההתנשאות כלפי הערבים. שקמה ברסלר נואמת בהפגנה בקפלן, אוגוסט 2023 (אבשלום ששוני / פלאש 90)

מאז ההכרזה על ה"רפורמה" של יריב לוין והמחאה שקמה נגדה, אפשר לחלק את היחס בחברה הערבית אל המחאה הזו לשלוש קבוצות. לקבוצה הראשונה אפשר לקרוא "אִחנא מא דח'לנא, ייתָפשו בעד", או בעברית "לנו אין מה להתערב, שיריבו אחד עם השני". לשנייה אפשר לקרוא "יש לי משכנתה לשלם, אין מה להתערב". והקבוצה השלישית היא "אם עכשיו רע, יהיה עוד יותר, צריך להצטרף למחאה".

יהודים יקרים, צאו מהכיכר, אנחנו מחכים לכם בכפר

אולם גם הקבוצה השלישית, זו שבעד הצטרפות למחאה, לא ניסחה את עמדתה בצורה ברורה. היא גם לא מימשה את פוטנציאל הכוח הפוליטי שלה במחאה. כתוצאה מכך, אפשר לראות ערבים משתתפים במחאה, אבל לא כקולקטיב, אלא כאינדיבידואלים.

בכל פעם שהלכתי להפגנות במוצאי שבת, השאלה הזו העסיקה אותי. באחת ההפגנות בבאר שבע, לדוגמה, עלתה לבמה לימור לבנת, לשעבר חברת כנסת ושרה מטעם הליכוד. "כולם פה, שמאל וימין, דתיים וחילונים… מתנגדים לחוקי ההפיכה", אני מצטט מדבריה מהזיכרון.

ניגשתי ליד הבמה, וכאשר היתה לי הזדמנות, צעקתי אליה: "מה עם הערבים?". לבנת השיבה לי: "מה איתם?". עניתי לה: "יש פה גם ערבים, ואנחנו גם נגד ההפיכה המשפטית, וצריך להזכיר אותנו בנאומים". "תודה שהערת לי", ענתה לבנת, "אשים לזה לב בנאומים באים". לבנת כמובן לא לבד. ברוב ההפגנות שנכחתי בהן, הנואמים היהודים שכחו את הערבים, ביודעין או שלא.

את הסיטואציה הזו – אזרחים ערבים שמשתתפים בהפגנות שהדוברים בהן לא מתייחסים אליהם – אפשר להסביר ביחסי התלות החד-כיווניים של האזרחים הערבים מול המחאה. הם מבינים שעכשיו רע לאזרחים הערבים, אך בהשוואה למה שיהיה אם חוקי רוטמן-לוין יחוקקו וההפיכה תושלם, המצב הנוכחי הוא הרע במיעוטו.

בן גוריון מוביל את הערבים במעלה המדרגות. כרזת בחירות למפא"י ב-1951

התלות הזו של האזרחים הערבים במחאה היהודית הזכירה לי כרוז ממערכת הבחירות לכנסת השנייה, שהתקיימו ב-1951. בכרוז נראה דוד בן-גוריון עולה במדרגות לצד ערבים שהתמודדו באותן בחירות ברשימות הלוויין של מפא"י. על כל מדרגה כתוב מה יקבלו הערבים אם יצביעו לרשימות האלה.

על המדרגה הראשונה כתוב "תעלים מג'אני", "חינוך חינם". על המדרגה הבאות כתוב "תאמין קאומי" (ביטוח לאומי), "תקדום זראעי" (פיתוח החקלאות), "ח'דאמאת היסתדרותייה וחוכומייה", "שירותים הסתדרותיים וממשלתיים", כלומר כבישים, חשמל ומים.

כותרת הכרוז היא "الى المستقبل المضمون مع القوائم العربية الحليفة لمباي", או בעברית "אל עתיד בטוח עם הרשימות הערביות שכרתו ברית עם מפא״י". הכיתוב בתחתית הכרוז מופנה לרשימות הערביות שלא הולכות עם מפא"י. "فشلكم محتوم والعوض على الله", "כישלונכם ודאי, ואלוהים יפצה אתכם". כך בן-גוריון עיצב את יחסי הממשל והמדינה עם האזרחים הערבים. אם תצטרפו אלינו, תקבלו שירותים. אם לא, חפשו את החברים שלכם.

מובילי המחאה צועדים בנתיב שהתווה להם בן-גוריון. הם לא פנו לקולקטיב הערבי, אלא לאינדיבידואל הערבי. ואפילו לא בתור ערבי, אלא כערבי-ישראלי. הפנייה הזו לא נעשית מתוך שותפות גורל, אלא באמצעות הפחדה: תִראו מה יקרה לכם אם לא תשתתפו.

ואם לא די בכך, מובילי המחאה מעמידים את הציבור הפלסטיני בפני דילמה זהותית קשה. הם דורשים מהאזרח הערבי לעמוד באותה הפגנה ובאותו צד יחד עם רמטכ"לים, שרי ביטחון, ראשי שב"כ ומוסד לשעבר, מי שמייצגים את השטן עבור כל ערבי-פלסטיני בין הים לירדן. וכך נוצרה סיטואציה שלעולם לא צפיתי שתקרה: מצאתי את עצמי עומד בהפגנה שבה נואמים ציפי לבני ובוגי יעלון.

בהפגנות האלה קוראים "דמוקרטיה" ו"בג"ץ שומר על כולנו". אבל אני מעולם לא הרגשתי את הדמוקרטיה שהם מדברים עליה, ואני לא חלק מ"הכולנו" שבג"ץ מגן עליו. הרי רק לפני כמה שבועות, בית המשפט אישר את פינוי את הכפר הלא מוכר ראס ג'ראבה לטובת הרחבת דימונה. ההפגנות השבועיות האלה נראות כמו מצעד דגלים בירושלים-אלקודס.

אם הרפורמה תעבור, הפלסטינים יהיו הראשונים לסבול. מחאה בתל אביב נגד הרצח בחברה הערבית, אוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

אם הרפורמה תעבור, הפלסטינים יהיו הראשונים לסבול. מחאה בתל אביב נגד הרצח בחברה הערבית, אוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

מובילי המחאה מקבעים את התלות בין היליד לבעלי הבית, כמו בכל מדינה קולוניאלית. הם נותנים את האישור למה מותר ומה אסור לומר. זה בא לידי ביטוי כאשר מזכירת חד"ש בחיפה, רים חזאן, נדרשה לשכתב את מסריה כדי שתוכל לנאום במחאה בפברואר השנה, ובסופו של דבר ויתרה.

המארגנים הסבירו אז לכתב "הארץ" כי הם נוהגים לקרוא את נאומי הדוברים מראש "על מנת להקפיד על אורך סביר ועל המסר העיקרי: מול ממשלת האימים הנוכחית נצליח רק ביחד". הם סיפרו שהם פנו לחזאן מיוזמתם, וכי ברור להם ש"כל הדוברים הערבים מדברים על הכיבוש הישראלי וכמו כן על חשיבותה של הדמוקרטיה לכל אזרחי המדינה. עם זאת, הדגש כאמור הוא על המאחד והמשותף… לצערנו חזאן לא הסכימה לעסוק בנאומה בעידוד הוצאת הציבור הערבי למחאה, אלא בסיבות מדוע עליו לא להצטרף. אנו מצרים על בחירתה… נמשיך לדאוג לייצוג הקול הערבי בכל שבוע". כמה יהיר. כמה מתנשא.

מובילי המחאה סוחטים אותנו להשתתף בתנאים שלהם. כופים על האזרח הערבי לא לראות את עצמו כחלק מקולקטיב ערבי-פלסטיני, אלא כעוד "קהילה" בתוך "הפסיפס הישראלי". האזרח הערבי חייב לנתק את קשריו הרגשיים והלאומיים לכל מה שקשור לפלסטינים בגדה המערבית ועזה. רק לאחר מכן, יורשה לו להיכנס למועדון ולמחות נגד הדיקטטורה המשיחית ולמען לישראל יהודית ודמוקרטית ליברלית.

ובכל זאת, יצאתי לחלק מההפגנות האלה מתוך מחשבה אחת ויחידה: כישלון המחאה יהיה הסיפתח לריסוק מוחלט וסופי של הפלסטינים בשני צדי הקו הירוק. אבל לכך אפשר להוסיף עוד משהו. בסיטואציה הנוכחית, בידי האזרח הערבי יש כוח להפוך את המשוואה הזו, של התלות החד צדדית של הערבי ביהודי, למשוואה שבה יחסי התלות יהיו דו-כיווניים ושוויוניים, של הערבי ביהודי ושל היהודי בערבי.

למעשה גם ראשי "המחנה הליברלי" מבינים שהם לא יצליחו בלי האזרחים הערבים. כשהנואמים מעל הבמה בקפלן אומרים, כי "80% מאזרחי המדינה מתנגדים להפיכה", הם סופרים בפועל את הערבים. הם "הולכים עם ומרגישים בלי".

"המחנה הליברלי" צריך אותנו, בדיוק כמו שאנחנו צריכים אותו. אבל התנאי שלנו צריך להיות השתתפות כקולקטיב. אנחנו צריכים להזכיר למובילי המחאה מהשמאל-מרכז, שגורל הליברליות שלהם נמצא בידיים פלסטיניות. כאשר מובילי המחאה נותנים מדי פעם לערבים לנאום מעל הבמה היוקרתית בקפלן הם לא עושים את זה מטוב לב, אלא מתוך הבנה, שאין להם סיכוי בלעדינו. זה המקום שבו אנחנו יכולים "לסחוט" אותם ולתבוע מהם את מלוא זכויותינו.

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf