אנחנו, הערבים, לא "מתנהגים באחריות". אנחנו פשוט בני אדם

ימים ספורים לאחר פלישת חמאס לקיבוצים וליישובים בעוטף, והטבח האכזרי בתינוקות, בילדים, בגברים, בנשים ובקשישים, והחטיפה של כ-240 אנשים לעזה, יו"ר חד"ש, ח"כ איימן עודה, פרסם סרטון ובו הפציר בנו, הערבים, לנהוג ב"אחריות". ח"כ עודה לא היה היחיד בהנהגת הציבור הערבי, שדרש מהאזרחים הערבים לנהוג ב"אחריות ובאיפוק".

>>דו-קיום, לערבים בלבד

הדברים האלה קיבלו הד בדיון הציבורי, שהתנהל בחברה היהודית ובתקשורת המיינסטרים בעברית בסוגיית "הערבים הישראלים בזמן מלחמה". הדיון הזה התחלק לשניים. מצד אחד, היו מי שדיברו על "היערכות לשומר חומות 2", ומצד שני היו מי שאמרו ש"ערביי ישראל" גילו אחריות יוצאת דופן.

לאור הנסיבות, ניתן להבין את ההיגיון מאחורי הסרטון שפרסם עודה בימיה הראשונים של המלחמה, ואפילו לראות בו צעד נכון. אירועי 7 באוקטובר היו חסרי תקדים, ויצרו מציאות חדשה עבור ישראלים ופלסטינים כאחד. עם זאת, אסור לציבור הערבי בישראל ולהנהגתו ליפול לאמירות נוסח "התנהגנו באחריות" ו"התאפקנו". נרטיב זה, שתקשורת המיינסטרים וההנהגה בישראל דוחפות אליו ללא הרף, הוא נרטיב חלול, שטמונות בו הנחות פטרוניות, שלא לומר גזעניות.

נרטיב "האחריות" הזה חלחל עמוק להנהגת הציבור הערבי. דוגמה לכך אפשר היה לראות בתוכנית "נחנו מען" ("אנחנו יחד"), ששודרה לאחרונה בערוץ "מכאן" בשפה הערבית ועסקה בסטודנטים הערבים באוניברסיטאות בזמן המלחמה ובמתקפה עליהם.

במהלך התוכנית שאל המראיין, קינאן עסאקלה את ד"ר סמאח ח'טיב איוב, האחראית על תיק החינוך בוועדת המעקב של הציבור הערבי, האם הערבים באקדמיה "צריכים להבין שיש מלחמה והיחסים בין הערבים ליהודים מתוחים, כך שיש עליהם אחריות להבין את המצב בו הם נמצאים ולפעול ולנהוג בצורה אחראית על מנת להימנע מלהגיע לוועדת משמעת?". "אני חושבת שהסטודנטים, ובכלל החברה הפלסטינית בישראל, נהגו בצורה אחראית יוצאת דופן", ענתה ד"ר ח'טיב, "זו היא הנחת היסוד".

התשובה הזו מכעיסה שכן היא משולה להתרפסות ולהפנמת השיח הישראלי-יהודי. היא מעוררת חשש שייווצר דימוי, שאצל חלק מהנהגת הציבור הערבי נעדרים הערכה וכבוד עצמיים. תשובה כזו עשויה ללמד על נתק בין הנהגת הציבור הערבי לבין אלה ששלחו אותה לייצג אותו.

לכן, צריך להזכיר להנהגה של הציבור הערבי, המנופפת בדגל ה"התנהגנו באחריות ובאיפוק", כמה עקרונות יסוד, וזה עוד לפני שעוסקים בשאלה איך מקיימים דיאלוג עם החברה היהודית בישראל.

עניין ראשון: הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל הם בני אדם, וזאת לפני שהם פלסטינים, בדיוק כמו היהודים ושאר בני האדם בעולם. יש לכל אחד ואחת מאיתנו את היכולת הבסיסית להבחין בין טוב לרע, להבחין בין מעשה מוסרי ללא מוסרי. אנחנו יודעים להבדיל בין מאבק לגיטימי לא אלים להשגת זכויותינו לבין טבח אכזרי בבני אדם חפים מפשע, כפי שהתחולל ביישובי הדרום וכעת בפלסטינים בעזה, שמניין ההרוגים בו בעת כתיבת שורות אלה עולה על 27,000 אלף בני אדם.

את האזרח הערבי בישראל לא צריך לתרבת או לאלף כדי שיתנהג בצורה "אחראית" וב"איפוק", כלומר להתנהג כבן אדם. הרי מה היא בעצם משמעות המילים "התנהגנו באחריות יוצאת דופן ובאיפוק"? המשמעות היא כי "התנהגות אחראית ואיפוק" של ערבים פירושם לא לנצל את שעת הכושר שנקרתה בדרכנו כדי להרוג ולרצוח בלי אבחנה. אבל אנחנו לא צמאי דם, איננו מחפשים שעת כושר להרוג יהודים ולא אף אחד אחר. בראש ובראשונה, ולפני הכל, אנחנו בני אדם, והאלימות אינה דרכנו.

כמו כל אדם אחר, פלסטינים אזרחי ישראל עלולים לטעות. לפיכך סטודנט או סטודנטית העולים לוועדת משמעת בגלל פרסום כזה או אחר הם לא אוטומטית קורבן של רדיפה פוליטית. אין ספק, הרדיפה הפוליטית שהסטודנטים והסטודנטיות הערבים סובלים ממנה היא אמיתית. אני מכיר אותה היטב כסטודנט וכאקטיביסט בשש השנים האחרונות. ובכל זאת, לא כל מקרה שסטודנט עולה לוועדת משמעת הוא תוצאה של רדיפה פוליטית. יש מקרים שסטודנטים אכן עשו דברים לא מקובלים. העובדה שהאוניברסיטאות לא מטפלות בסטודנטים יהודים מסיתים בצורה ראויה וכפי שמצופה מהן, היא בעיה אחרת.

לא לאמץ את הטעויות של החברה היהודית

גם אם יש לחברה הערבית הרבה מה ללמוד מהחברה היהודית בישראל, אין צורך לאמץ את הדברים הגרועים ביותר בחברה הזו – הדחקת בעיות וטאטואן מתחת לשטיח. אם החברה הערבית מכבדת את עצמה, היא צריכה לדעת להפעיל מנגנוני ביקורת כדי להוקיע כל תופעה שאינה עולה בקנה אחד עם הערכים הבסיסים שלה. ולכן, כשאדם עושה מעשה שאינו הולם את ערכינו, יש צורך להוקיע אותו.

המשמעות היא שכאשר האזרחים הערבים חיים את חייהם בלי לפגוע באיש, הם לא "מתנהגים באחריות יוצאת דופן ומתאפקים", אלא שהם, אנחנו, מתנהגים בצורה הכי נורמלית שיש. במילים אחרות, אלה שעושים דבר שאינו הולם את ערכינו אלה הם "הלא נורמליים", ביחס

לערכים שהחברה שלנו קבעה לעצמה או לכל הפחות שואפת להגיע אליהם.

הנפנוף החוזר ונשנה בדגל ה"התנהגנו באחריות" וב"איפוק" מטעם הנהגת הציבור הערבי הוא חלק ממופע התרפסות בפני החברה היהודית – והוא חייב לבוא לקיצו. האזרח הערבי לא צריך לקבל אישור לא מיהודי ולא מאף אחד אחר לכך שהוא אדם. ההתרפסות הזו היא קודם כל זלזול בנו. זלזול הנובע מדימוי עצמי נמוך, שהנהגת הציבור אולי חושבת שאנחנו סובלים ממנו.

מופעי ההתרפסות של חלק מהנהגת הציבור הערבי מיטיבים בראש ובראשונה עם הזרם המרכזי בתקשורת הישראלית ובחברה היהודית. הם מתיישרים עם הדרישה החולנית של החברה היהודית מפלסטינים אזרחי המדינה לאהוב כל דבר שהם אוהבים, לשנוא כל דבר שהם שונאים. ההתמכרות של החברה היהודית ל"גינויים" מעידה על חברה נרקיסיסטית, שרואה בעצמה כמרכז של הכל, שהכל מסתובב סביבה.

אין לנו, הערבים, חובה או אחריות להזין את הנרקיסיזם הזה. ערבים ויהודים, כאחד, צריכים להבין היטב ולהפנים שהיעדר גינוי, אין משמעותו תמיכה במעשה כזה או אחר בשום צורה. הרי לחלק לא קטן מאיתנו, הערבים בישראל בכלל והבדואים בפרט, לא היה זמן לגנות, בגלל שישבנו במקלטים ביחד עם היהודים, כששמענו אזעקת "צבע אדום". כמו הורים יהודים, גם הורים ערבים שכלו את ילדיהם, את קרובי משפחותיהם ואת חבריהם. ערבים ויהודים כאחד מחכים שיחזירו משבי חמאס את בניהם, בנותיהם, קרובי משפחותיהם וחבריהם.

לסיום, זיכרו אמירה חכמה קטנה שהציע איש נבון בשם תאופיק זיאד: "העם הפלסטיני הוא אינו העם הכי טוב בעולם, אך אין עם יותר טוב ממנו".

ג'יווארה בדר הוא סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון