יש עץ חרוב אחד

עזיזי סמיח,

כשאתה מדבר במכתבך על "זכות", המושיטה לי לשון ארוכה של לעג, הרי הזכות מוכרת או מוכחשת באמצעות הזכות שיש עליה. לפני ימים רבים חשפו דמעותי את חרפתי. הדבר היה בריאיון בטלוויזיה בהלסינקי. אחד המראיינים, סופר פיני נודע, התנפל עלי בשאלה המפתיעה: "אתה מכיר את קיבוץ יסעור?"

עניתי: "כן, אני מכיר אותו, כי אני מכיר את החורבות שלי. למה אתה מעורר בי את הצמא הזה?"

הוא אמר: "אני משם, כלומר חייתי שם עשר שנים, ויש לי זכות לשוב לשם בכל רגע שארצה".

שאלתי: "בכל רגע? למה?"

הוא אמר: "כי אני יהודי…"

אמרתי לו, כשאני מתבונן בו כמו במראה שלי: "מר דניאל כץ, יש לי הרושם שאתה יודע שאני נולדתי שם, מתחת לחדר השינה שלך, ואתה יודע שלי אין 'זכות' לשוב אל מקום הולדתי, ואילו אתה, הפיני, בעל עשרים אלף האגמים, יש לך 'זכות' לשוב לארצי בכל רגע שתרצה…"

הוא השיב לי: "אני יודע שזה עוול, ולכן הכנתי לך מתנה, שיר קצר: הבט אל הארץ שאתה קורא לה מולדת – אמר לי תופיק או מחמוד / עיניך מתבוננות בעפר / ואינן מגיעות אל מה שמסתירה האדמה / הכפר שבו נולדתי עירום ובוכה / בלא דמות גופה של אמי / ואתה… אתה מקים בגאווה/ בקתה של אורן…'"

דניאל סיפר לי, עזיזי סמיח, איך פסע בדרך חזרה – אנשים כמוהו חוזרים תמיד. הוא דיבר כמו שמדברים אלה שתמיד יש להם זכות, בכל מקום, ומצפּון לפעמים, כשהם רוצים בכך. ההיסטוריה צריכה רק להתאמן על חשבון האינטרסים שלהם ורגשותיהם – וכבר היא מאורגנת! כמו כל המהגרים, לא ידע גם הוא, כפי שאיש מהם איננו יודע, כנראה, שיש עם בארצנו. כשהם נתקלים במכשולים בהיקלטות בארץ או בממסד, הם ממהרים ללמוד ולדעת, שולפים רזרבות של מצפון ובוחרים ב"שיבה" נוספת אל "זכות" נוספת.

שאלתי: "דניאל, מי אמר לך שהכפר שלי נמצא מתחת לקיבוץ שלך?"

הוא ענה: "עץ החרוב הגדול… שאלתי את אחד מחברי בקיבוץ מי נטע את העץ הזה. הוא ענה: 'אנחנו, העולים החדשים'. אבל מגילו של העץ הבנתי שהוא משקר, ותפסתי שאחד מאבות אבותיך הוא שנטע אותו. אז לקחתי את מצפוני המיוסר ושבתי לפינלנד".

עזיזי סמיח, לא אמרתי לו שלמזלו יש לו שתי זכויות, שתי מולדות, שתי שיבות. אמרתי לו שהוא אדם ישר, כי יש לו תכונה אנושית גדולה, מצפון, שאותו הוא מזיז, שבו הוא משתמש ושאותו הוא מפגין בגלוי נוכח כל בעיה. אפשר אפילו להכתיר אותו לשופט, כל עוד הוא נהנה מן הכוחות האנושיים הללו. יש לו זכות הדיבור וזכות המהימנות. הרי הוא העֵד שאי אפשר להפריך את דבריו! אנחנו אלה שזקוקים לו כדי לדבר באמצעותו על מה שכואב לנו. האם יש לערבי זכות לדבר במערב בלי עד יהודי? שים לב, למשל, איך דנים הישראלים בסוגיות הכיבוש ובתוצאותיו הדמוגרפיות. הם בוכים כאילו היו הם עצמם הקורבנות, ואנחנו, הקורבנות, מיישרים את הקו אבל אני מפרש את הדברים בדרך נוספת: כך מראה לנו עדותו של דניאל כי השלום במזרח התיכון עדיין עשוי לבוא, כל עוד ממשיך דניאל ללחוץ את ידי, מסכים להיות ידידי וכותב לי את השיר הזה! באמצעות אותו שיר עצמו, המרמה את עצמו כדי להיות הוא עצמו, עומדת המציאות על הראש ומתנצלת על תודעה סובלת ועל תודעה מזויפת גם יחד. מה רוצה השירה מן המתנחלים, יותר מאשר להצביע על ילדותנו שיופייה מתייחס לאותו מקום עצמו? שיבטאו הם את רגשותינו בשמנו! האם מבטא חיים נחמן ביאליק את רגשותיי כשהוא שר על הציפור העפה מארץ השמש אל חלונו הנשקף אל הכפור הרוסי? האם מבטא חיים גורי את רגשותיך כשהוא מתאר את הגליל השב אל אנשיו, שנעדרו ממנו? האם מבטא את השמחה שבלבנו השיר הפופולרי: "כינרת, כינרת, כינרת, הרוח לך שר"? האם נחזיר לעצמנו את יופייה של ירושלים, כפי שהחזירו אותו הם בשירם, שהרס אותנו: "ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור"?

סמיח, זאת איננה שאלה. זהו, בעצם, דם שותת. האם שמנו לב לנבזות שבהשתלטות על הארץ באמצעות הקמת יישובים בה ולנבזות שבניסיון ליישב גם את הזיכרון? האם משאירה ההשתלטות על לשון הגעגועים, השיבה והנדודים מרחב לרגשות משותפים אפשריים? כל אותה העת ממשיכים תושבי יסעור ליהנות מזְהב אותו תירס, מאותם תפוחים ומאותן גפנים, להקים סוכות אורנים כמו שעשינו אנחנו ולשיר כמו ששרנו אנחנו למשב הרוח על השדות. אל תאמין לי, כי אינני שואל – אני מצביע על הניטרליות הפוגעת של הטבע. אבל עץ החרוב שהורה למתיישב הזר ה"חף מפשע" עלי ועל אבות אבותיי, הוא־הוא העטיפה לזהותי, והוא גם העור של נשמתי, אם יש עור לנשמה. שם נולדתי, ושם אני רוצה להיקבר, ותהא זו צוואתי היחידה!

שַגַ'רַת אלחַ'רּוּבּ – עץ החרוב – אני מקנא בך, כי אתה רואה אותו כל יום בדרכך מאלראמה לחיפה ומחיפה לאלראמה. דרוש בשלומו אם עדיין לא כרתו אותו! עץ החרוב – הסתתרתי בגזעו הענקי, שנעשה חלול בידי הגשם ובידי אדם, כאשר שיחקתי עם לטאות וצרצרים וזוחלים, וכאשר הלכתי בעקבות קו האספלט המבהיק לעבר עכו, לשתות מים בספלי מתכת. סמיח, שגריר הלב שלי אצל כל העצים, מדוע אני מרגיש צָמָא נורא כל כך, צמא שתרווה אותו רק לגימת טיפת מים אצלכם, על כנף עפרוני?

מדוע קופא הזמן ונעצר בשנות הילדות הראשונות?! ייפרש-נא חוף הים למולי וישתרע ללא קץ, ואז אראה את חיילי נפוליאון בשדותיי, בלי יכולת להבקיע את המבצר שבחומה, שחברות התיירות הישראליות הפכו לשוק זול ולמקום בילוי לילי. ייפרש נא המזרח למולי עד כרמי הזיתים העולים ומטפסים ללא לאות וללא הרף עד רכסי הרים רבים ופזורים, עד שייגע כפרי בכפרך הנישא, מעבר לעשרות כפרים פזורים, כמעבר נוח. ואז יושר המנון קשה מאוד שיכניס אותנו בטקסט שלו במניין המתים על קידוש השם, בלי שום דרך אחרת. כך יהפוך עץ החרוב לנקודת ריכוז של רוחות השמים ולנקודת ציון של המבדיל בין שמים לארץ. מענפיו אני קוטף, אפילו עכשיו, גרגירים טריים של אוויר.

לחודשים לא היה שם שיזכיר לי מתי נגדע הניצן מפיץ הניחוח של ילדותי. אבל הלילה לא היה קר כפי שהוא כאן. לירח לא היו שירים עבריים מודרניים. אבל אני זוכר את חצר ביתי שבמרכזה עץ תות המחבר את כל הבתים לבית אב אחד, הוא בית סבי. השארנו הכול כמות שהוא – את הסוסים, את הטלאים, את השוורים, את הדלתות הפתוחות, את ארוחת הערב החמה, את הקריאה לתפילת הערב, את מכשיר הרדיו היחיד הממשיך, אולי, ומשדר עד היום את הידיעות על ניצחוננו. ירדנו בוואדי התלול, הנשקף אל באר המובילה מזרחה, עד לדרום־מזרח, למישור המוביל אותנו לכפר שַעְבּ, שגרים בו קרוביה של אמי ובני משפחתה שבאו מכפר אלדַּאמוּן שנכבש. שם, כעבור ימים מספר, קראו אלה לאלה בני הכפרים הסמוכים, שמכרו את זהב נשותיהם וקנו רובים צרפתיים כדי לשחרר את כפרי אַלְבִּרְוֶה. הם שחררו אותו בראשית הלילה, שתו את התה החם של הכבושים ובילו בו את ליל הניצחון הראשון בשינה. למחרת לקח צבא השחרור אלְקַאוּקְגִ׳י את הכפר לידיו בלי לתת קבלה, ואז כבשו אותו היהודים שוב והרסו אותו בלי להותיר אבן על אבן…

באותו הזמן אנחנו חיכינו על הרי המולדת כדי לחזור הביתה סמיח, אתה מכיר את כל הסיפור. ה"טיול" של הגולים התארך, והמלחמה היתה קצרה. אתה יודע איך "הסתננו" מלבנון כאשר סבי הבין שהמסע יארך ושעליו להיצמד לאדמה בטרם תתעופף. כשהגענו, מצאנו רק הריסות. אבדה לנו זכות המגורים, ואבדה לנו הזכות על האדמה. כאשר ערכתי לראשונה את טקס העלייה לרגל אל כפרי אַלְבִּרְוֶה מצאתי שמכל הכפר נותרו רק עץ החרוב והכנסייה הנטושה. פגשתי שם רועה פרות שאיננו מדבר ערבית ברורה וגם לא עברית עילגת.

"מי אתה, אדוני?" שאלתי.

הוא ענה: "אני מקיבוץ יסעור".

אמרתי: "איפה קיבוץ יסעור?"

הוא ענה: "כאן".

אמרתי: "כאן אלברוה".

הוא אמר: "איפה היא?"

אמרתי: "כאן, מתחתינו, מסביבנו, מעלינו. כאן, בכל מקום".

הוא אמר: "אבל אינני רואה דבר, אפילו לא אבנים!"

אמרתי: "וזאת הכנסייה… אינך רואה אותה?"

הוא אמר: "זאת איננה כנסייה, זאת רפת. אלה עתיקות רומיות".

אמרתי: "ומנין באת, אדוני?"

הוא אמר: "מתימן".

אמרתי: "ומה אתה עושה פה?"

הוא אמר: "אני שב לארצי",

ואז שאל אותי: "ומנין אתה?"

אמרתי: "מכאן. אני שב לארצי…"

כך, סמיח ידידי, נמשך הדיאלוג זה קרוב לארבעים שנה. שים לב למשמעויות המילים המנוגדות, ההפוכות, העיקשות! במקרה הטוב ביותר אנו שומרי עתיקות רומיות. לכן נאלצנו לחיות בדיר אלאסד, קרוב אליכם, פליטים בארץ שנשמרה בצו משמַים אלפיים שנה לקראת שובו של רועה פרות מתימן!

איך נחזור ונצרף את מה שהתפרק בראשית הדרך בלי עזרת השירה? אני ואתה עשינו לנשקנו את המֻעַלַּקַאת וקטעים משירי אַלְמֻתַנַבִּי, את חדות לשונם של משוררי אַלְאַנְדַלוּס ואת רכות שירתם של המהגרים. במֵצר של החיפוש אחר שינוי השלינו את עצמנו בהתחפשות לצעַאלִיכּ ולחַ׳וַארִג׳, לכל מה שנראה לנו כחריגה מן הממסד. לא כל התנגדותנו נבעה מן ההיסטוריה שלנו, כי האימפריאליזם הצלבני מנוגד להיסטוריה שלנו כולה. לכן לא מצאנו דוגמה הולמת בשלב תודעה מפותח ומובנה יותר. היינו חייבים לחפש את צאצאינו. והיינו חייבים לטעות, מכיוון שאין לגורלנו ולאלגוריה האנושית ולטרגדיה שלנו מסגרת במקורות, ואין לנו מי שידבר בשמנו, ולא מתאים לנו לקחת בהשאלה את דמעותיו של אוהב אנדלוסי שיבכה על היציאה משם. מלבד יופייה, מולדתנו איננה אנדלוסית, כי אנדלוס איננה שייכת לנו.

אם אין מנוס מאנדלוס, על השלכותיה האסתטיות, הרי פלסטין היא אנדלוס שאפשר לחזור אליה. שלום עליך, עזיזי, השומר על עץ החרוב מפני שיריהם של האחרים. אני מפציר בך – אם תעבור מחר על פניו, חבק אותו וחרוט בגזעו את שמך ואת שמי. אל תתמהמה!

אחיך, מחמוד דרוויש פריז, 3.6.1986

תרגום: ד"ר חנה עמית כוכבי | עריכת תרגום: איאד ברג’ותי